בדרום תל אביב, בהאנגר ברחוב הכישור, ליד דרך קיבוץ גלויות, מתרחש קסם. "בגלל שהלילה" הוא ספק הופעה, ספק תופעה: מופע שמתרחש על רקע "רכבת שדים" שנוסעת במסילה בחושך בין דמויות, פסלים, דימויים, וסיפורים ללא-מילים. יצירה שהקהל נכנס לתוכה, ולשעה קלה מתנתק מהחיים שבחוץ. את המופע יזמו ומובילים גבי קריכלי - אמן שמציג בגלריות ומוזיאונים ברחבי הארץ ומדי פעם חוטא גם בעיצוב ובבנייה של תפאורות, וגיא גוטמן - אמן פרפורמנס ובמאי שפעל שנים בצרפת ובאנגליה. מאז שובו לארץ כיהן כמנהל של בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, וכיום הוא מנהל את המרכז "מקלט 209", שמקדם אומנות חיה ורב-תחומית.
אומנם היצירה "בגלל שהלילה" מכוונת לקהל בוגר (מיועד לגילי 12 ומעלה), אבל ההשראה הראשונית לרעיון היצירתי של רכבת השדים הגיעה כאשר קריכלי בילה עם שני ילדיו. "הייתי עם הילדים שלי בלונה פארק, והלכנו לרכבת-שדים", מתאר קריכלי. "היה תור בלתי נסבל של שעה ורבע, וגם היו שם סתם כל מיני בובות מעפנות של אנשים עם בגדי עבודה וכלי עבודה, שמרחו עליהן קצת 'דם'. זה לא היה כמו פעם, עם כל מיני קרינג' ובובות של מכשפות שנוגעות לך בשיער. זה היה כזה עלוב שלא ידעתי את נפשי, והתחלתי לרקוח איזו מזימה שאני אציע ללונה פארק לסדר את זה. רק שייתנו לי לעבוד על זה, אני כבר אמצא כסף. גם לא צריך כל כך הרבה, כי הכול כבר קיים: יש רכבת, יש דברים שזזים. זה עניין שרובו בירוקרטי - להציק לאנשים מספיק עד שהם יסכימו. האמת היא שזה התקדם, וכבר היה לזה סיכוי לצאת לפועל. אבל אז היה איזה עניין, העברת בעלות או משהו, ופתאום הפרויקט הזה ברח, חמק לי מבין הידיים".
באותה תקופה גיא גוטמן עבד בסטודיו צמוד לזה של קריכלי. "שמתי אותו לידי כשנולד לו בן כדי שלא יברח", קריכלי צוחק. הוא שיתף את השתלשלות האירועים עם גוטמן, שהיה כבר אז חבר קרוב ושותף לפרויקטי במה קודמים, שעדיין רצים ("נון טרופו" ו"אוסלו" - שני מופעי מחול שמתקיימים באותה סביבה פלסטית שיצר קריכלי, כאשר אחד מיועד לילדים והשני למבוגרים, והם מציגים אחד אחרי השני - ד"מ). השניים היו אז בצעדים ראשונים לעבודה על מופע נוסף ביחד.
"גיא כל הזמן חושב שאני אומר דברים הרבה יותר עמוקים ממה שאני באמת אומר. הוא חשב שאני מספר לו את זה כי אני מנסה לרמוז לו משהו, ואז למחרת הוא בא אליי ואומר: 'אוקיי, השתכנעתי'. ולא הצעתי לו כלום, אבל הוא השתכנע להפוך את המופע שלנו לרכבת שדים". קריכלי מנסה להציב את האירוע על נקודת זמן, גוטמן קוטע אותו, הוא זוכר אחרת. הם מתווכחים וצוחקים. גוטמן קורא לקשר ביניהם "הזוגיות". "זה שאתה קורא לזה זוגיות זה כבר בעייתי", מפטיר לעברו קריכלי. גוטמן מחזיר לו: "אשתך קוראת לזה 'זוגיות'", וקריכלי משיב לכיוונו: "אשתי קוראת לזה בשמות הרבה יותר גרועים, לא מול הפרצוף שלך".
"'הידידות מהשטן'", מצטט גוטמן וצוחק. "כשגבי סיפר לי על זה, אני כבר התחלתי לפתח עניין בחושך ובלילה", הוא משתף. "במופע הקודם של גבי ושלי היה רגע של 'לילה' - חמש דקות מתוך המופע. ותמיד הרגשתי שמצאתי בו איזה משהו, איזה תום שלא ידעתי שיש לי, שלא היה לי קודם. היו גם דברים נוספים שמשכו אותי ללילה, כמו המעבר שלי לפני חמש שנים לקריית שלום - השכונה שבה גבי גר, שהיא קצת שקטה וחשוכה יותר; וזיכרונות של חיפה, שגדלתי בה, שהיו מחשיכים בה את האורות בלילות כדי לחסוך בחשמל. הייתי הולך בחושך. זו חוויה שכמעט לא קיימת כבר בשיטוט בעיר. והדבר הזה של הלילה התחיל לעניין אותי - שהכול רגע נכבה, ואנחנו חוזרים למקום יותר 'בראשיתי' של ההתקיימות. וכל המערכות הגדולות, הקפיטליסטיות, מאבדות משמעות".
בכניסה למבנה, שום דבר לא מסגיר איזה דבר מיוחד מתרחש בתוכו. 21 איש ואישה מובלים בעזרת סדרנית אדיבה מאזור הכניסה דרך גשר קטן - אל קרון הרכבת. כשכולם יושבים, הסדרנית עוטה על עצמה מסכה. מעכשיו, היא נהגת הקטר, והצופים נכנסים לעולם שמתקיים תחת חוקים אחרים, זמן אחר. הם יעברו ביער עבות, יטוסו לחלל החיצון, וינחתו בחזרה בדרום תל אביב. "בגלל שהלילה" הוא מופע רב-שכבתי, שנבנה מסיבוב לסיבוב של הרכבת. הקהל משייט לו בין סצנות שונות, שחלקן מופעלות על ידי שחקנים חיים, וחלקן פיסוליות לחלוטין. ברקע מוזיקה מהפנטת וחומרית שמהווה כמו שחקנית בפני עצמה. זה מופע נדיב - אבל לא מתחנף; דינמי וסטטי בעת ובעונה אחת; עשיר ואינסופי - אבל גם ממוקד וממקד. הדמויות במופע עוטות מסכות, שמייצרות אווירה שמזכירה קצת את הסרט Rabbits של דיוויד לינץ'. היחסים ביניהן מורכבים. לכל סצנה במופע אפשר לייצר פרשנויות שונות, כאשר הרב-שכבתיות תורמת לחוויה, כמו גם היעדר המילים, העובדה שכל אדם רואה חלק אחר מהמופע בהתאם למקום מושבו, וכמובן - החשיכה שעוטפת את הכל, וקוראת להתמסר לסימני השאלה, ללא-נודע.
"העיסוק בלילה היה גם עיסוק בתנועה מול משבר אנושי שהתחזק עם הקורונה", מספר גוטמן. "מצד אחד הכול נבנה, מתקדם, מתפתח טכנולוגית. מצד שני יש אי ודאות - אקולוגית, אנושית, קיומית - של הדברים הכי בסיסיים. מה יהיה בעוד חמש שנים, מה יהיה בעוד עשור. ולצד החוויה הזו 'שלנו', יש את החוויה ש'מעבר להר': יש חלליות שטסות עוד שנייה למאדים, מלא לוויינים שמקיפים אט-אט את כדור הארץ, מיליונרים טסים בפרויקט לא-יודע-איזה להיות אסטרונאוטים. ואת כולנו משאירים מאחור. כאילו יש איזה מדבר שהולך ומתעצם אל מול היכולת רגע לדמיין אותנו מתקדמים, הולכים לאנשהו. ו'מעבר להר' קורים כל מיני פלאים שהם בכלל לא רלוונטיים אלינו; אנחנו אף פעם לא נעלה על החללית הזו למאדים. יש דברים שיקרו באיזו ספרה שהיא לא שלנו. עבורנו, להתקדמויות האלה אין משמעות. לא נהיה אלה שטסים לקהילה שיפתחו על הירח. אז הפערים האלה נהיים מטאפוריים כמעט. זה כבר כל כך מוקצן שזה כבר דימוי, משל".
שמעתי שהילטון הולכים לבנות בית מלון על הירח.
גבי: "בטח. וילך להם".
גיא: "ברור".
הגיע הזמן לקחת סיכון חדש
בשיחה עם גוטמן וקריכלי על המופע, בולטות כמה נקודות של ייחוד שמאפיינות את היצירה "בגלל שהלילה". אחת הנקודות הללו היא משך הזמן שלקח לעבוד על המופע - כשנתיים וחצי, והעובדה שהיא כללה בנייה של חלל שלם מאפס. ההתנהלות מול הגופים המתקצבים לא הייתה פשוטה, מתאר הצמד, אבל מיוחדת ומשמעותית. להחזיק חזון של איך היצירה צריכה להיראות, ולא לכופף אותו בהתאם לתקציבים, אלא לקחת את הזמן, כדי למצות את היצירה, ולהביא אותה לשיא שהיא יכולה להגיע אליו.
"יש הרבה תיאטראות מצוינים שעושים תיאטרון רפרטוארי", אומר גוטמן, "ויש פרינג'. תעשו משהו שהוא חלל אחר, מפגש עם קהל אחר - זה התפקיד שלנו, לקחת את התחום קדימה, לאתגר את עצמנו ואת הקהל. לעשות משהו שהוא מחוץ לגבולות של המקום, שפותחים את הדלת ויש שם משהו בלתי צפוי. הציווי שיש לי פה, האחריות שלי כמנהל היא למקסם את זה. צריך לבוא לפה קהל, והם צריכים לפגוש משהו שהם לא היו פוגשים בבימה ובקאמרי, ככה פשוט. בשביל זה אנחנו קיימים. זו הסיבה שאנחנו עושים את זה. אני גם חושב שיש עמדה, גיל, רגע מסוים, שזה סוג הסיכון שיש בעבודה. אפשר לקחת אותו או לא, אבל אם לא לוקחים אותו נכנסים לאיזו רוטינה מסוג אחר. נהייתי אבא לא מזמן, לגבי יש 2 ילדים, ועשינו כבר מספיק דברים כדי שנוכל לקחת סיכון חדש".
דבר נוסף שמייחד את היצירה הוא העובדה ששני אמנים, ועוד מתחומים שונים, חתומים עליה (ועוד צוות של פרפורמרים ואנשים טכניים שיצרו את המופע, והצמד מבקש להלל ולשבח). "העבודה הזו היא מן מפגש. זו עבודה של שני אמנים, שכל אחד מביא את המסע שהוא עשה עד עכשיו", מרחיב גוטמן. "יש פה רגעים שהם מאוד פלסטיים, כמעט כמו תערוכה; ויש רגעים שהם מאוד פרפורמנס, תיאטרון. יש הרחבה שמתרחשת כשאנחנו עובדים ביחד שלא מתרחשת כשאני עובד לבד. לא רק בגודל, אלא בכלל בספקטרום של מה שאפשר לחשוב עליו. זה בא מזה ששני אנשים עובדים ביחד. האפשרות לייצר למשהו יותר ממבט אחד. אני מקווה שמי שיגיע למופע גם ירגיש את זה. יש כל מיני דרכים לצפות ביצירה: בכל סיבוב אפשר להתבונן על משהו אחר, לחשוב על ערכים אחרים שעולים".
"אנחנו עובדים במן אוטונומיות," משתף קריכלי בתהליך היצירתי. "זה אומר שנניח, כל מה שקשור לצד הוויזואלי, או שאנחנו מדברים, וכתוצאה מהשיחה אני יוצר דברים, או הפוך - אני יוצר דברים ואז אנחנו מדברים. יש חלקים במופע שהם ממש כמו פסלים שהייתי עושה לתערוכה. ויש רגעים במופע שהם לגמרי תיאטרון, שזה הפוך מאיך שהייתי ניגש ליצור. יש רעיונות שצמחו בינינו, ויש שצמחו אצל כל אחד בנפרד. יש גם כאלו שעלוו מתוך החזרות, חלקם של אנשים אחרים שעובדים איתנו. אני אף פעם לא יודע איך התהליכים האלה בדיוק עובדים. זה כאילו יש כוכב עם כל מיני רעיונות ולפעמים נופל לך משהו על הראש, ואז זה בתוך הראש שלך. זה אופי התהליך.
"בנוסף, יש דברים שאנחנו משתפים אחד עם השני למה עשינו אותם, ויש דברים שהם אישיים לגמרי. התלבושות של הפרפורמרים, למשל, הן בעצם בגדים שהיו שלי ושל אנשים שאני מכיר - חלקם סתם כי הם מתאימים למופע, וחלקם כי יש להם כל מיני משמעויות אחרות, שאני שומר לעצמי. אולי בגלל התחום שכל אחד מאיתנו בא ממנו, אני הרבה פחות שיתופי מגיא, פחות משתף בתהליכים שלי, הם יותר פנימיים".
מה האיחול שלכם למופע הזה לקראת הבכורה שלו?
גבי: "שירוץ לפחות שנה. ושאם תבואי עכשיו, ושוב בעוד שנה, זה יהיה מופע שונה לגמרי. ושנהיה מיליארדרים".
גיא (צוחק): "רציתי להגיד 'חופש', אבל מיליארדרים זה גם בסדר, שניהם דברים שלא יקרו. אני מאחל שלאנשים שאיתנו תהיה פרנסה, וגם לנו. אני עובד עם אנשים שאני סופר מעריך. אם זה יהפוך לשנה, למקום קבוע שיאפשר לאנשים לעבוד באומנות ולהתפרנס מזה - זה מדהים. זה משהו שנדיר למצוא. ובנוסף, לא משנה מה יוצרים וכמה הוא גדול, זו תמיד מקפצה. אז מתישהו לקפוץ מפה, לפתוח דלת לדבר הבא".
