לא רק "דקסטר" הייתה זקוקה לחוויה מתקנת. הצופים הנאמנים של "איך פגשתי את אמא", שגם ככה החזיקו מעמד מולה מכוח האינרציה מול העונות האחרונות מבין התשע, לא הסתירו את מפח הנפש שלהם מהסוף המאכזב, שסיים קומדיה טובה בקול ענות עבשה. אחרי כמה ניסיונות כושלים לייצר ספין אוף כזה או אחר לקחה הולו את הלפיד מ-CBS, ולפנות בוקר (בין שלישי לרביעי) היא העניקה לעולם את "איך פגשתי את אבא", הגרסה הנשית. לא מדובר בדיוק בספין אוף – אף אחת מהדמויות המקוריות לא קיבלה פה עולם משלה – אלא בדמויות חדשות לגמרי, אבל היוצרים עשו הכל כדי לשמר את בסיס הצופים הישן של "איך פגשתי את אמא". הבעיה: כמו שקורה לפעמים במסע בזמן, חוסר החלטיות לגבי התקופה בה אתה רוצה לחיות תוקע אותך בלימבו בין זמני.
"איך פגשתי את אבא" – טריילר
את הסיפור הפעם מובילה סופי (הילרי דאף), צלמת בת 30 שחיה בניו יורק וכל מה שהיא רוצה זה למצוא כבר את האחד שלה. הגרסה המבוגרת שלה, שמספרת את הסיפור אי שם בעתיד, בשנת 2050, היא קים קטרל. בניגוד לבוב סאגט עליו השלום, שגילם את הגרסה המבוגרת של טד בסדרת האם, אך הופיע רק בפרק הראשון ומאז ליווה את הפרקים בקולו, נראה שהפעם קטרל פה כדי להישאר. יש מעט מאוד סצנות שייראו מאולצות יותר מקטרל נכנסת הביתה ומנסה להתקשר לבן שלה (שלא נראה על המסך), כי אחרי כוס יין אחת יותר מדי היא חשה צורך עז לספר לו על חיי המין שלה כאישה צעירה, תפקיד שגורם לי לתהות אם לא היה עדיף לקטרל להתפשר וללכת על ההמשכון של "סקס והעיר הגדולה". ואלוהים אדירים, מתי תסריטאים ימצאו המחשה קצת יותר יצירתית לקיום עתידני מהדלקת אור במחיאת כף?
כמו טד, גם סופי הצעירה מתנהלת בחבורה ניו יורקית א-לה "חברים". לעומת ניו יורק של 2005, אז התרחשה (ושודרה) הסדרה המקורית, הפעם זה סיפור על אהבה וחושך בניו יורק של 2022, כלומר אנשים שרוב הפעילות הרומנטית שלהם מתמצת בהחלקה ימינה ושמאלה. היא גרה עם ואל, השותפה החשקנית והפרועה שלה, שאמורה להיות סוג של ברני, אני מניחה, ועם החבר החדש שלה, צ'רלי, מן בן אצולה אנגלי שהוא דג מחוץ למים בחיים הניו יורקים. היא מתוודעת לג'סי (כריס לואל), נהג אובר שהתפרסם בעקבות וידאו ויראלי שלו מציע נישואים לחברה שלו, הצעה שנתקלה בסירוב. חוץ מהם בחבורה שמתהווה אפשר למצוא את סיד, החבר של ג'סי שמציע נישואים לחברה שלו, ואלן, האחות המאומצת של ג'סי שהיא גם לסבית.
היוצרים שהופקדו על הגרסה הזאת (אייזק אפטאקר ואליזבת ברגר, שכתבו את "החיים עצמם") ידעו מה יש להם ביד והם מרבים לקרוץ (לפחות בשני הפרקים הראשונים) לצופי תוכנית האם, שירדה מהאוויר לפני שבע שנים. הפרק הראשון, כמו המקור, כולל כאמור הצעת נישואים, הדירה שג'סי גר בה היא למעשה הדירה שבה התגוררו מארשל ולילי מ"איך פגשתי את אמא", שהתפאורה שלה נשמרה בשלמותה במחסנים של ההפקה ליום סגריר, כולל החרבות מעל האח (ג'סי מסביר שמדובר בדירה של "איזה זוג נשוי מבוגר") והופעת אורח של ג'וש רדנור (טד) צפויה בפרק השלישי. אבל הכמיהה של ההפקה לשמור על הקרבה לתוכנית האם הפכה לרגלי בטון, שהשאירה אותה בטלוויזיה שהתקיימה שני עשורים אחורה. על פניו מה שקיבלנו זה סיטקום מיושן להדהים, מצולם בכמה מצלמות, מלווה בצחוקים מוקלטים ומשוחק באותו סגנון עליז וצווחני יתר על המידה מקומדיות עבר ופאנצ'ים עם חותמת דואר מהניינטיז.
כמובן שלתוך זה מושלכים רפרנסים נואשים לתקופתנו, אבל הם מתמקדים בעיקר בטכנולוגיה – אובר, אפליקציות להיכרויות וכיוצא באלה. גם חוק הגיוון האתני לא פסח על "איך פגשתי את אבא", לעומת החבורה הלבנבנה של טד אנחנו מקבלים הפעם בחורה מקסיקנית (ואל), בחור ממוצא הודי (סיד) ואסייתית (אלן), אבל כל אלה הם לא יותר מקוסמטיקה ו"איך פגשתי את אבא" חסרה את הכריזמה, את ההומור הפנימי עם הראייה הסובייקטיבית של המספר את העבר, את הכימיה בין הדמויות. הסדרה נמצאת כרגע במילכוד – צופים שהתמכרו ל"איך פגשתי את אמא" יתאכזבו ממנה ואנשים שלא צפו במקור יראו בה מוצר אנכרוניסטי, שאריות סיטקום שחוממו והוגשו ואולי ימלאו לכם את הבטן, אבל לא את הלב.
