הבמאי הרומני ראדו ג'ודה, דור שני ליוצרי "הקולנוע הרומני החדש", הוא אחד הכוחות היצירתיים המלהיבים בקולנוע האירופי העכשווי. הוא כבר הוכיח את נכונותו לעסוק בנושאים רגישים מבחינה חברתית ופוליטית, מבלי לחשוש מהתגובות של בני עמו, ולעשות זאת בדרך מקורית ורבת עוצמה. ב-!Aferim מ-2017 הוא יצר מערבון בשחור לבן שבאמצעותו נגע ביחס לבני הרומה במאה ה-19 כתת אדם (עם הדים לאופן ההתייחסות בהווה). בשלושה מסרטיו האחרונים - שני סרטים תיעודיים (The Dead Nation מ-2017, ו-The Exit of the Trains מ-2020) ובסרט עלילתי ("לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים" מ-2018) הוא הזכיר לקהל הרומני את חלקו בעליית האנטישמיות לקראת מלחמת העולם השניה וברצח יהודים במהלכה.
"מין חסר מזל או פורנו משוגעים" – טריילר
בסרטו האחרון, זוכה הפרס הגדול של פסטיבל ברלין, "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" (Bad Luck Banging or Loony Porn) , ג'ודה משתמש בסקנדל קטן כעדשה הממקדת את החוליים של החברה הרומנית. הסרט משתמש במבנה יוצא דופן של פרולוג ושלושה פרקים מובחנים מבחינת תוכן וסגנון, ומפגין נכונות לנוע הרחק מאזורי הנוחות של הצופה הממוצע. בנכונותו לעשות שימוש יצירתי בעריכה ככלי להשוואות פרובוקטיביות, ובטון הסאטירי החריף שבו הוא משתמש, ג'ודה מזכיר כאן את עבודותיו של הפרובוקטור היוגוסלבי המנוח דושאן מקבייב ("מסתרי האורגניזם" מ-1971, ו"סרט מתוק" מ-1974).
האתגר אותו מציב "מין חסר מזל" לרגישויות של הצופה מתבהר בפרולוג המהווה את שלוש הדקות הפותחות. הצופים מושלכים לתיעוד חובבני של סקס, שבו אף פרט או איבר אינם מוצנעים, ובו מככבים גיבורת הסרט אמיליה "אמי" צ'יליביו (קטיה פסקריו) מורה בבית ספר תיכון יוקרתי, ובעלה יוגן (שחקן הפורנו סטפן סטיל). לפני תחילת אירועי הסרט הועלה הסרטון לרשת ע"י הבעל, ולמרות שהאתר הינו "למבוגרים בלבד", התלמידים גילו את הסרטון וזיהו מתחת למסכת הפנים את מורתם משתובבת. ההורים הזועמים של התלמידים תובעים כעת את ראשה של המורה.
2 צפייה בגלריה
מתוך "מין חסר מזל או פורנו משוגעים"
מתוך "מין חסר מזל או פורנו משוגעים"
מתוך "מין חסר מזל או פורנו משוגעים"
החלק הראשון הקרוי "דרך ללא מוצא" מתרחש ברובו ברחובות בוקרשט. הגיבורה צועדת ביום של סידורים המתחיל בביקור בבית מנהלת בית הספר (קלאודיה איארמיה) בעקבות הזימון לשימוע מול ההורים. המשך היום הכולל כניסה לחנויות ופעולות שגרתיות, תוך כדי מספר שיחות טלפון הקשורות למשבר המתמשך.
במסגרת ה"אין-עלילה" של החצי שעה הראשונה ג'ודה מפליא לבחון את המרחב העירוני. בשוטים ממושכים הוא עוקב אחר הגיבורה, וממשיך ממנה לפרטים במרחב: חלונות ראווה, בניינים, אנשים שחולפים לידה. בטכניקה תיעודית זו הוא קושר בין האלמנטים השונים המרכיבים את החברה: זהות דתית ושרידי ארכיטקטורה מהעידן הקומוניסטי, מכוניות יקרות וולגריות שחוסמות רחובות ומעברי חצייה ללא שמץ נקיפות מצפון מצד בעליהן, ושיחות רקע על שחיתות של פרוטקציונרים. הוא מספר את כל מה שנדרש כדי שנזכור באיזו חברה מוצב הסיפור של הגיבורה. הכל קשור להכל. קשה להשתחרר מהתחושה המעיקה שניתן היה לצלם דבר מאוד דומה גם ברחובות ישראל.
החלק השני קרוי "מילון קצר של אנקדוטות, סימנים ופלאים" - כ-25 דקות שבהן מציע ג'ודה לקסיקון אירוני וביקורתי למילים כמו "צבא", "מדינה", "עיר", "היסטוריה", "משפחה", אבל גם "פורנוגרפיה", "זין" ו"מציצה". כל מושג מלווה בצילום של אובייקט או דמויות אנושיות, בסרטי ארכיון או באלמנטים גרפיים, ומלווה בכתוביות טקסט אירוני. מכלול הלקסיקון מצטבר לעמדה ביקורתית על האדם ככלל, ועל המדינה, היסטוריה ותרבות רומנית בפרט. המעברים החדים בין צילומי זוועה מההיסטוריה, לדימויים של פגיעה באדם בהווה, לדימויים מצועצעים של התרבות – הופך את החלק ה"אייזנשטייני" של הסרט למעורר מחשבה, מצחיק ומטריד.
2 צפייה בגלריה
מתוך "מין חסר מזל או פורנו משוגעים"
מתוך "מין חסר מזל או פורנו משוגעים"
מתוך "מין חסר מזל או פורנו משוגעים"
החלק השלישי, שאורך כשלושת רבעי שעה, הוא העימות המתרחש בחסות המנהלת, ובו המורה מוצבת מול הורי התלמידים. בשעת בין ערביים, בגן בית הספר, בין פסלים ותאורה צבעונית, ג'ודה בונה מרחב בימתי סוריאליסטי לעימות. ההורים הם בני המעמד הבינוני-גבוה, בעלי מקצועות חופשיים, חלקם לבוש בבגדים המעידים על תחום עיסוקם ומעמדם. בתיאטרליות ובשימוש בצבע יש כאן הדים לקולנוע של פיטר גרינאווי, וההצגה הסאטירית של ההורים מזכירה את המערכה האחרונה בסרטים כמו "אפס בהתנהגות" (ז'אן ויגו, 1933) ו-"אם..." (לינדסי אנדרסון, 1968). משפט השדה המגוחך חושף את המאשימים יותר מאשר את הנאשמת – הצביעות, הדעות הקדומות, הפחדים והגזענות של המשתתפים. כאמור, הכל קשור להכל. ג'ודה לא יהסס להשתמש במהלך חלק זה גם בתפנית בעלת אופי סוריאליסטי.
"מין חסר מזל" לא מנסה לקלוע לטעמו של כל צופה, אלא נשאר נאמן לטבעו כקולנוע אמנותי שלא דופק חשבון. יהיו אלו שיתעצבנו מרעיונותיו, ויהיו רבים שיוותרו מבולבלים ומשועממים נוכח ייחודו הצורני. עבור אלו שמוכנים להתנסות בקולנוע הפועל הרחק מעבר לאזורי הנוחות הפוליטיים והאמנותיים – זוהי צפיית חובה.