יש משהו מאוד מסקרן בסדרות מראה, מהסוג שמציב מראה מול פניה של הישראליות. לא שהישראלים הם מקשה אחת ולא שאחדות והומוגניות היא המאפיין בולט של החברה הישראלית בימים אלה, אבל גם פו הדב מאוד אהב שסיפרו לו על עצמו. "סובייצקה" היא דרמה קומית חדשה מבית כאן שבמרכזה עומד דור 1.5, זה שנולד בארץ להורים שהגיעו לכאן במסגרת העלייה המאסיבית מברית המועצות, במהלך שנות ה-90. זה דור התפר, שכמו באוכלוסיות אחרות שהגיעו בקבוצות גדולות, התבקשו להיטמע פה ולוותר על מאפייני המקור שלהם, נאבק על הזהות שלו ומנסה לגשר על הפערים שבין הבית והמשפחה לחברה. הם חוטפים מכל הכיוונים, לא שייכים עד הסוף לאף אחד מהם כך שאולי אין להתפלא שיום אחד הם מרימים את השאט-גאן ויורים לכל הכיוונים.
מתוך "סובייצקה"
(צילום: באדיבות כאן )
"סובייצקה" נוצרה על ידי דנה אברמוביץ (תסריט) וענת סטלינסקי (בימוי), ומספרת את הסיפור האישי שלהן כבנות הדור הזה. העלייה מברית המועצות היא לא מקרה מייצג של הגירה יחידנית. קבוצה עצומה כל כך של אנשים שמגיעה לארץ זרה אינה בודדה, במובן הזה שמצד אחד יש לה את הפריווילגיה לשמור על האופי הקודם שלה גם במקום החדש, ומצד שני היא זוכה לא פעם ליחס סטריאוטיפי מכליל, מה שמקשה גם על הדור הבא. ענת, גיבורת הסדרה (סוזנה פפיאן), נולדה בארץ למשפחה שהגיעה מאזרבייג'ן ונחתה בבית שאן. אמא שלה (יבגניה דודינה הנהדרת תמיד) מורה לאנגלית, אבא שלה (גרא סנדלר) עובד במפעל, אחיה, סטס (דניאל סטיופין, "קופה ראשית") התברג בהייטק וסבתא שלה, תאמינו או לא, גרה בדירה משלה לא רחוק.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
ענת לומדת מתמטיקה באוניברסיטה ומנסה לתווך להורים שלה את הישראליות שהם מתקשים לנווט בה, ובו זמנית להגן עליהם מפניה. האירוע המכונן מגיע כשאבא של ענת מפוטר מהעבודה שלו במפעל, אלא שאז, בביקור טעון בסניף ביטוח לאומי, מתברר שבעקבות מהלך עקום של המעסיקים שלו לא מגיעים לאבא שלה פיצויים או דמי אבטלה. ענת פורקת את זעמה על פקיד השירות האנטיפת של הביטוח הלאומי, בקטע שהופך לוויראלי ומעניק לה את הדחיפה להפוך לנציגת קהילת המוצא הסובייטית שלה, זו שעד כה היא השקיעה את מיטב המאמצים בהכחשת הקשר ביניהן.
2 צפייה בגלריה
מתקשה להביא את העלילה או האווירה למקומות בלתי צפויים או ייחודיים. מתוך "סובייצקה"
(צילום: מיכה בריקמן, באדיבות כאן 11)
שני הפרקים הראשונים הם מעין אקספוזיציה ארוכה: אנחנו לומדים להכיר את המשפחה של ענת ואת המצוקה שדרדרה אותה למצב שבו היא הופכת לסובייצקה (או סובייצקייה, המילה סובייטית בשפה הרוסית), הבחורה שממנפת את הפדיחה הוויראלית שלה ויוצאת נגד הגזענות הישראלית. מנקודת הזמן הזאת בעלילה קצת קשה להעריך לאן זה הולך, אבל אפשר להבין את העיקרון. לסדרות שמכניסות את הצופה לקהילה שאין לו נקודת השקה איתה ועורכות לו היכרות עם המנהגים, ההרגלים, תפיסת העולם, הדילמות והקשיים יש פוטנציאל משיכה גבוה. בעיקר כשהן מבוססות על הניסיון האישי של היוצרות, מה שמבטיח הימנעות מגלישה לקלישאות או יכולת לרדת לפרטים ולמורכבויות בסיטואציות שונות.
אבל "סובייצקה", למרות שהיא מצחיקה בדרכה, מתקשה להביא את העלילה או האווירה למקומות בלתי צפויים או ייחודיים. לא בלתי סביר שהיא החלה את דרכה במוצר בועט יותר שלא שרד את כל השלבים הממתנים של ההפקה. ככה או ככה היא עוברת מסך מעט קהה. ההורים של ענת, בעיקר אמא שלה, הם שיקוף של הקלישאה על החינוך הסובייטי הקשוח. ענת מזוהה בעל כורחה עם המקורות הרוסיים שלה בסיטואציות שאין סיבה שהעניין יצוף בכלל (בהקראת השירים, למשל). הדיבור שלה עם תא "העליה הצעירה" באוניברסיטה, שהוא זעיר להפליא ומונה רק ארבעה אנשים, מתנקז לבדיחות "שוב חושבים שאנחנו רוסים כשאנחנו בעצם אוקראינים".
חלקים בעלילה לא מנומקים או מאולצים – ענת מתבררת כמלצרית קלאמזית במיוחד, ללא סיבה, והיא נופלת לפרובוקציה המטופשת של "רוסיה משוגעת" מהלקוחות שלה, או הרעיון שעד כה היא נשענה כספית על ההורים שלה, מורה לאנגלית ועובד במפעל, ועכשיו היא תיאלץ למצוא עבודה משל עצמה. יש ב"סובייצקה" גם כיוונים נוגעים ללב, היחסים של ענת עם אבא שלה, ההתמודדות שלה עם חוסר האונים שלו או הדמנציה של סבתא שלה (שבסוף מגיעה לבית ההורים, מה לעשות, לפחות לחדר הנעורים של ענת ולא לסלון), אבל הם לא מספיקים כדי להעמיד דרמה עם ציר מעניין, והקומדיה לבדה לא בועטת או נושכת מספיק, לגרור את הצופה פנימה יחד איתה ולהביט במראה הלא תמיד מחמיאה שהיא מציבה מולו.
