"אני ונעמן היינו בחדר המיטות, מאושרים, כמו בכל לילה. פתאום הוא אומר לי: 'אני השודד של מוזיאון האיסלאם. אני שודד השעונים'".
מה?
"לא הבנתי על מה הוא מדבר. כאילו נחתה עליי פצצה. לא שמעתי בכלל על מוזיאון האיסלאם עד אז ולא ידעתי שהוא נשדד".
הלם.
"ואז הוא ממשיך: 'והשעונים פה', אני שואלת: 'מה זה פה?' והוא עונה: 'פה, פה', ומצביע על הקומה העליונה של ארון הבגדים. אני מטפסת על כיסא קטן, פותחת את דלת הארון ומגלה חבילות-חבילות ארוזות בשקיות של סופר, של חנויות בגדים, של בתי מרקחת. מניחה את אחת השקיות על המיטה, פותחת ומגלה בה שעוני כיס מדהימים. כולם מזהב טהור, מלאכת מחשבת, משובצים יהלומים, איזמרגדים ופנינים. אני פשוט המומה".
איך הגבת?
"נעמן הבין שקיצו קרב ולכן בחר לספר לי הכול, אבל אני נבהלתי ושאלתי, 'ומה יקרה לי, הרי מדובר ברכוש גנוב'. הוא הרגיע אותי ואמר שיש חוק התיישנות ואין לי מה לדאוג. ביקשתי ממנו להוציא את השעונים מהבית ולהעביר לכספת בבנק, ואכן למחרת הלכנו יחד והנחנו את כל השעונים בכספת בבנק דיסקונט שברחוב יהודה הלוי בתל-אביב".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
נילי שמרת הייתה אשתו של השודד הכי נועז, ומי שביצע את השוד הגדול ביותר בישראל עד אז, נעמן דילר-לידור, שפרץ למוזיאון האיסלאם בירושלים ב-1983 וגנב משם 106 שעונים נדירים בשווי עשרות מיליוני דולרים ופריטים נדירים רבים אחרים ‑ ולא נתפס מעולם. בליל קיץ אחד, 20 שנה מאוחר יותר, על המיטה הזוגית בדירתו ברחוב פינסקר 20 בתל-אביב, כשהוא חולה בסרטן שהתפשט בכל גופו, התוודה בפניה על כך לראשונה.
דילר היה אז בן 64. שמרת כבת 60. שנה לאחר מכן, ב-2004, נפטר והשאיר לשמרת את הדירה שירש מדודו ומדודתו, ורכוש רב המפוזר בכספות ובבנקים בישראל ובאירופה.
- לא רוצה לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
8 צפייה בגלריה
הוחבא בתוך שקית של סופר. אחד השעונים הגנובים
(צילום: מתוך סרטה של נילי טל - "אהובתו של שודד השעונים", באדיבות yes)
שמרת, המתגוררת היום בלוס-אנג'לס, נחשפת עכשיו באופן נדיר בסרטי התיעודי "אהובתו של שודד השעונים", שישודר ב-yes דוקו וב-STINGTV ב-26.2 וב-27.2 ויעלה ב-23.2 ל-VOD. סרט שבו היא מעלה את שאלת 250 מיליון הדולר: "מה היית עושה לו שמעת לראשונה שהאדם הכי קרוב אלייך, שאת הכי אוהבת בעולם, גוסס מסרטן ומשאיר בידייך רכוש גנוב בשווי של כ-250 מיליון דולר, אותו גנב לפני 20 שנה בפריצה הגדולה ביותר בתולדות המדינה?"
מוזיאון האיסלאם הוקם בתחילת שנות ה-70 על ידי ורה ברייס סלומונס, מיליארדרית יהודייה-אנגליה שאביה, סר דיוויד סלומונס, היה מעשירי בריטניה ואחד מאחיו כיהן כראש העיר לונדון. ורה, שעלתה לארץ בשלהי שנות ה-60, התאהבה בפרופ' ליאון אריה מאיר, ראש החוג לאיסלאם באוניברסיטה העברית בירושלים, והחליטה לקרוא למוזיאון על שמו. לצורך בניית האוסף, שלחה שליחים למדינות העולם לרכוש אוצרות אמנות איסלאמיים, ביניהם “מטמון הררי”, אוסף יקר ערך של 20 כלי כסף מפוארים מהמאה ה-11, שנקרא על שם האספן ראלף הררי. בנוסף, העבירה לשם אוסף השעונים הנדיר והיקר של אביה.
8 צפייה בגלריה
הכספות הפרוצות מבנק ''הלוואה וחיסכון''
(צילום: מתוך סרטה של נילי טל - "אהובתו של שודד השעונים", באדיבות yes)
ב-16 באפריל 1983, אחרי שביקר ככל הנראה עשרות פעמים במקום ולמד כל פתח אוורור וכל סורג, יוצא נעמן דילר לבדו לבצע את “הפשע המושלם”. הוא מביא איתו רשימה ארוכה של ציוד מיוחד: מסורים וקאטרים לניסור הסורגים; סכיני יהלום לניסור ויטרינות הזכוכית, שהורמו באמצעות ידיות ואקום, ומהן נשלפו כל השעונים; לומים, מספרי מתכת, בלוני חמצן וגז לריתוך; ודואג גם לקופסאות קרטון, בהן סידר מראש תאים להנחת שעוני הכיס, עטופים במילוי של שמיכת פוך שהביא עימו. מלאכת מחשבת של אלוף הפריצות. בין 106 השעונים שגנב דילר מהמוזיאון, היו גם 39 שעוני כיס עתיקים ונדירים, פרי יצירתו של השען השווייצרי אברהם לואי ברגה (שנפטר בספטמבר 1823), היחידים מסוגם בעולם. בהם גם שעונה של המלכה מארי אנטואנט, ששוויו מוערך היום ב-90 מיליון דולר. בנוסף, גנב דילר גם ציורי שמן של הצייר הנודע פיטר ברויגל (כ-30 מיליון דולר כל ציור), הצייר הצרפתי אנרי פנטן לטור (כשני מיליון דולר לציור), ושכיות חמדה כמו Book of Hours, ספר תפילה נוצרי מאויר מהמאה ה-15, ואקדח-שעון עשוי אמייל ומעוטר בפנינים ובזהב.
משטרת ישראל הקימה צח"מ, בניסיון למצוא את השעונים הגנובים. חצי מיליון דולר הובטחו לכל מי שימסור מידע בעניין, אך לשווא. נראה היה כי אחת התעלומות הגדולות בתולדות המדינה לא תיפתר לעולם.
נילי שמרת, אז בת 25, יוצאת למסיבה בת-־אביב. "לבשתי שמלה בדואית, חומה וגדולה", היא משחזרת, "והבחנתי בגבר יושב בפינה בג'ינס וטישירט. הוא היה אז בן 31. מבטינו הצטלבו וכל הערב בילינו יחד. דיברנו, רקדנו לצלילי Only You של הפלטרס, ולא נפרדנו לרגע".
אהבה ממבט ראשון?
"באותו הלילה התאהבתי בנעמן. הוא ריתק אותי. למחרת בבוקר שאלתי את רותי, המארחת, מי הגבר הזה והיא ענתה לי, 'מה, את לא יודעת? זה נעמן דילר, הפורץ, שביצע ביום כיפור 1967 את הפריצה ל’בנק הלוואה וחיסכון’ בתל-אביב".
נעמן דילר הגיע למסיבה זמן קצר לאחר שהשתחרר משלוש שנות מאסר בכלא רמלה בעקבות הפריצה לבנק “הלוואה וחיסכון”, ששכן אז ברחוב דיזנגוף פינת שדרות בן-גוריון. במשך שבועות הוא חפר תעלה מאחורי המבנה, כשהוא מעמיד פנים שהוא מבצע עבודות מטעם העירייה, והניח בה כבלים שיצאו ממכוניתו שחנתה ברחוב סמוך. בליל כיפור 1967, ניסר את הסורגים ופרץ לבנק, כשהוא מצויד בעשרות כלי עבודה.
דילר הצליח לפרוץ לכ-120 כספות פרטיות ולקח מיליונים במזומן ותכשיטים. את הרכוש הבריח בתוך שקים גדולים שהביא עימו, והלך הביתה. אבל החמדנות הייתה בעוכריו, ועוד באותו לילה חזר לבנק כדי לפרוץ גם את כספת הבנק הגדולה שבה היו עוד מיליונים בשטרות ישראליים ובמטבע זר. כשלא הצליח לרתך אותה, הלם בכספת בפטיש. הרעש העיר את אחד השכנים, שהזעיק את המשטרה. שלושה שוטרים בניידת הגיעו למקום וגילו את החלון המנוסר. שניים נכנסו פנימה דרך החלון; השוטר רוני נדלר נשאר לשמור על החלון ועל חדר המדרגות, וסמ"ש מכתבי נכנס בשקט לבנק.
בדוח הפעולה שכתב נדלר, הוא תיאר את האירוע על בלוק כתיבה משטרתי: "סמ"ש מכתבי הורה לי לשמור על החלון (הפרוץ) ועל חדר המדרגות והלך לחפש בתוך הבנק. כעבור דקותיים שמעתי צעדים שקטים ומהירים. הבנתי שזה לא סמ"ש מכתבי והייתי דרוך. פתאום הבחנתי בגבר שבא לקראתי מכיוון המרתף, צעקתי לכיוונו: 'עצור!'. באותו רגע הגבר עלה מדרגה נוספת לכיוון החלון. רגל אחת שלו כבר הייתה בחוץ ורגל אחת על השלב של הסולם. שוב צעקתי ‘עצור’".
דילר התיז על נדלר גז מדמיע, אבל השוטר התאושש מהר ולדבריו הבחין באקדח בידו של הפורץ. נדלר שלף במהירות את אקדחו, ירה לנעמן ברגל ופגע בו בברך. הרכוש הגנוב נשמט מידיו. על הפעולה הזו זכו נדלר וחבריו בצל"ש ובפרס כספי של 200 לירות, עבור תושייתם והצלת הבנק.
דילר השתחרר כעבור פחות משנתיים לאחר ניכוי שליש מעונשו. אמו, ארנה דילר, שהאריכה ימים ונפטרה בגיל 103, הגיעה לבית המשפט כדי לבקש רחמים על בנה, והבטיחה לטפל בו אחרי השחרור ולדאוג שלא ישוב לסורו.
"כאשר נעמן קיבל שלוש שנים, אני קיבלתי 15 שנה", מספר יצחק דרורי, המכונה "המוח", שפרץ לבנק הפועלים בירושלים. "למה? כי הוא אשכנזי - ואני ספרדי".
דילר (ששינה לימים את שם משפחתו ללידור), היה ילד יפה תואר שנולד ב-1939 לארנה ולצבי דילר בקיבוץ עין החורש ליד חדרה. החברים מספרים שכבר בילדות פרץ לבתי המשק וגנב משם כספים. "כשהיינו בני 11 נסענו לטיול", מספר גדעון רבינא, בן מחזורו. "לפני היציאה מהקיבוץ, נעמן ביקש רגע לעצור כי שכח משהו. הוא הלך וחזר כעבור רבע שעה. כשחזרנו לקיבוץ, גילינו שקופת הכיתה התרוקנה".
רמי קנטור נזכר שאפילו בזמן הלווייתו של הטייס יאיר חסין (אחיה של האופנאית טובל'ה חסין), העז דילר להיכנס לדירת הוריו האבלים ולגנוב מהם כסף. בהמשך, התקבל אמנם לקורס טיס, אך כעבור זמן קצר הודח ממנו, אחרי שעשה "באזזזזז" - סיבוב נמוך מהמותר עם מטוס פייפר קטן ‑ מעל בתי עין החורש.
אחרי השחרור מהצבא, בשנת 1960, גורש דילר מהקיבוץ בשל הצטברות הגניבות ועבר לתל-אביב. תחילה גר אצל דודתו ובעלה, הפסל אריה רזניק, שהיו חשוכי ילדים. בינתיים השלים בגרויות והתקבל לעבוד בבנק לאומי. כעבור שנתיים עבר לחברת הביטוח הסנה. כשעזב את הדודים ועבר לחיות לבד, גילה דילר את יוקר המחיה בעיר הגדולה, מה שהוביל אותו, לדבריו, לעולם הפשע.
"רציתי להיות עצמאי, אז עברתי לחדר שכור בתל-אביב", סיפר לחוקר אהרון חסון בבית החולים איכילוב, שם שכב פצוע לאחר שנורה על ידי השוטרים כשתפסו אותו במהלך הפריצה לבנק “הלוואה וחיסכון” בת"א. "תשלום שכר הדירה הפחית מההכנסה שלי. רציתי להוכיח לעצמי, להוריי, לקרובי המשפחה שלי ולחברים בקיבוץ שאני מסוגל להתקדם ולהצליח בכוחות עצמי ‑ וההוכחה היא רק בכסף".
במהלך החקירה, פירט דילר את הרזומה המקצועי שלו: "פרצתי לסופרמרקט 'שפע חן' בכיכר דיזנגוף בתל-אביב, משם לקחתי 6,000 או 7,000 לירות. וזה היה נפלא. (השכר הממוצע במשק באותה שנה היה 560 לירות - נ”ט) אחרי שבועיים עברתי לסניף הדואר ברחוב גאולה בתל-אביב, שם גנבתי עשרת אלפים לירות. בדרך גנבתי מעוד כמה סופרמרקטים באזור חיפה. אחרי שבועיים הצלחתי לפרוץ לבנק הדואר בפתח-תקווה, שם כבר גנבתי 45 אלף לירות (כמיליון שקל היום - נ”ט)".
כל הפריצות בוצעו באותה שיטה. דילר, טבעוני שהקפיד על תזונה בריאה וגוף שדוף, נהג לנסר את הסורגים ולהשתחל פנימה דרך הפתח הצר. אזעקות לא הותקנו אז ברוב המקומות, ואם היו כאלו הוא ידע לנטרל אותן. כשחדר פנימה, ריתך דילר בקלילות את הכספת וברח עם השלל, ברכב טרנזיט שגנב כמה ימים קודם והחליף את לוחיות הזיהוי שלו. עד היום לא ברור באיזה בנק הפקיד, או מתחת לאיזו בלטה, החביא את מיליוני הלירות שגנב.
לחוקר חסון סיפר דילר איך רכש "דוקטורט בריתוך ובמתכות": "הלכתי לספריית ‘בית המהנדס’, קראתי שם הרבה ספרים ולמדתי ריתוך וגם ניסור ברזל ומתכת".
אבל העבר הפלילי של דילר לא הרתיע את שמרת. "מאותה מסיבה שבה נפגשנו, לא נפרדנו. הלכנו יחד לקולנוע, לתיאטרון, לסרטים, ואני הייתי מאושרת. כל לילה גם ישנו יחד. עד שערב אחד הלכנו לקונצרט ג'אז בהיכל התרבות. נדמה לי שזה היה ההרכב של דיזי גילספי, היה נפלא. החזקנו ידיים כל ההופעה, אבל באותו לילה משום מה לא ישנו יחד. נעמן הלך לדירתו. בבוקר התעוררתי מדפיקה חזקה בדלת: 'משטרה, לפתוח!'. לא ממש הבנתי מה קורה לי. נלקחתי לחקירה, ומהר מאוד השוטרים הבינו שאני לא יודעת כלום".
בדיעבד התברר שבאותו לילה, ערב שישי, פרץ דילר לביתו של הצייר ראובן רובין, ברחוב ביאליק 14 בתל-אביב. רובין, מגדולי הציירים הישראלים, שהנציח במכחולו את נופי הארץ ואנשיה, הפך גם לאמן מצליח ולאיש עשיר. באותו סוף שבוע, בילו רובין ואסתר, אשתו היפהפייה, בבית הקיץ שלהם בקיסריה.
דילר, שפעל בשיטה המזוהה עימו, ניסר את סורגי חלון המטבח בחצר האחורית, נכנס פנימה והדביק את הסורגים חזרה בסלוטייפ שקוף. הוא יצא מביתו של הצייר בשלל רב: עשרות אלפי דולרים, 19 תמונות שמן של רובין, אותן פירק מהמסגרות, וסיכת יונה מזהב טהור משובצת ביהלומים שעיצב הצייר במיוחד לאשתו, ויוצרה על פי שרטוטו בחברת התכשיטים פדני.
"באנו ביום ראשון הביתה", מספר דוד רובין, בנו של ראובן רובין, "ראינו את המהפכה בבית והבנו שהייתה פריצה. אבי נשבר". "הציורים היו כמו הילדים שלו," מוסיפה כרמלה רובין, רעייתו של דוד.
"הזמנו את המשטרה", ממשיך הבן, "ואחד השוטרים קפץ ואמר, 'זו השיטה של נעמן דילר'".
דילר יצא מביתו של ראובן רובין בשלל רב: עשרות אלפי דולרים, 19 תמונות שמן מקוריות וסיכת יונה משובצת ביהלומים שעיצב הצייר במיוחד לאשתו. "ראינו את המהפכה בבית והבנו שהייתה פריצה. אבי נשבר", מספר בנו דוד. "הציורים היו כמו הילדים שלו. כשהגיעה המשטרה אחד השוטרים קפץ ואמר, 'זו השיטה של נעמן דילר'"
השוטרים מצאו את דילר בביתו ולקחו אותו לחקירה, שבה שתק הפעם. כעבור כמה ימים במעצר, הבטיחו לו שאם יחזיר את הציורים, השופט יקל בעונשו. דילר הוביל את השוטרים אל הציורים שאוחסנו במכונית, הגנובה כמובן, שחנתה במקום מוצל, כדי שציורי השמן לא ייחשפו לשמש הישראלית. כולם הוחזרו לראובן רובין, פרט לתכשיט היונה משובצת היהלומים. "היונה פרחה", אמר לשוטרת שניסתה לברר היכן היא. השופט לא הקל בעונשו.
8 צפייה בגלריה
דילר ושמרת. ''אף פעם לא אמרתי לעצמי, ‘אני מאוהבת בעבריין'''
(צילום: מתוך סרטה של נילי טל - "אהובתו של שודד השעונים", באדיבות yes)
שמרת לא נטשה אותו, ליוותה אותו לבית המשפט ואף פנתה לשופט ואמרה שהיא מוכנה להתחתן עימו ולשמור עליו, עובדה שציין בפסק דינו, אך לא נעתר לה. דילר נשפט לשבע שנות מאסר.
בתחילת תקופת המאסר, המשיכה שמרת לבקר אותו בכלא רמלה, עד שבהחלטה נחושה ובלב כבד החליטה לעזוב אותו ואת ישראל ועברה לגור אצל אחותה בלוס-אנג'לס. "עזבתי את הגבר שהכי אהבתי בחיי ושרפתי את כל המכתבים שכתב לי. כל מכתב מכלא רמלה היה ספר. אבל הפרק הראשון בסיפור האהבה בינינו הסתיים כאשר המשטרה דפקה לי בדלת. החלטתי שאיני רוצה לחיות עם אדם שעוסק בדברים האלה".
דילר משתחרר ממאסר ומתחיל לטוס בתדירות גבוהה לאירופה, בעיקר להולנד, ל"נסיעות עבודה". במהלך פריצה לחנות תכשיטים באמסטרדם הוא נתפס, נשפט, מורשע ונשלח למאסר. בכלא הוא מכיר אישה בשם אולגה וִילדה, שהייתה חברה בארגון תמיכה באסירים זרים. היא מתאהבת בקיבוצניק הצנום ורך הדיבור, ששום דבר בו אינו מזכיר סטריאוטיפ קלאסי של פושע, ואף מגיעה לישראל לעמוד לצידו באחד ממשפטיו, לאחר שגורש לארץ ב-1980 - וחזר לסורו.
17 שנה לאחר שעזבה את ישראל ללוס-אנג'לס מציפים את שמרת הגעגועים לאהבת חייה, נעמן דילר. היא הספיקה מאז להתחתן, ללדת בן בשם אריאל ולהתגרש. "12 שנים לא ביקרתי בישראל וכעסתי עליו, ופתאום שוב הרגשתי מוצפת באהבה. צילצלתי לביתו של נעמן בתל-אביב והוא עונה לי. אני שומעת את הקול הרך והנעים שלו. אני מתאהבת בו מחדש. אני בת 43 והוא מתקרב ל-50. סיפור האהבה בינינו, שלא נגמר אף פעם, מתחדש.
"אנחנו נפגשים אחת לחודשיים באירופה או בארץ. הוא כמובן מסורב כניסה לארה"ב וגם לא רצה לבוא לחיות עימי שם ואני לא רציתי כבר יותר לחיות בישראל. הייתי מורה בבתי ספר יהודיים לעברית ולתנ"ך, בני אריאל למד אז משפטים בסן-פרנסיסקו וכל חיי היו מעוגנים כבר בקליפורניה. כל חודשיים-שלושה אנחנו נפגשים ומטיילים. היה כיף לטייל עם נעמן, הוא ידע הרבה דברים והכיר מקומות, גלריות ומוזיאונים. היינו בצרפת, באיטליה, בהולנד, בבלגיה, בספרד, בדנמרק. היה לי טוב איתו".
לא הפריע לך שהוא פושע? שאת מאוהבת בעבריין?
"לא. לא הפריע לי. לא חשבתי עליו במושגים האלו. אף פעם לא אמרתי, ‘אני מאוהבת בעבריין’. אלא רק ‘אני מאוהבת בנעמן’".
15 שנה מדלגים דילר ושמרת המאוהבים בין ישראל ואירופה. האושר ניכר על פניהם בתמונות שצילמו מהטיולים הרבים שיצאו אליהם. בין ביקור לביקור הם מנהלים שיחות טלפון ארוכות. אין להם ילדים משותפים והגעגועים התמידיים רק מעצימים את אהבתם.
בשנת 2003 מאובחן דילר כחולה בסרטן העור. השניים מחליטים להינשא ברבנות ומספיקים לחיות שנה אחת כבעל ואישה.
ב-2004 דילר נפטר ונילי שמרת מגיעה להלווייתו, המתקיימת בקיבוץ עין החורש, בנוכחות אמו ארנה. "לאחר ההלוויה חזרתי לתל-אביב, לדירתו, אבל משפחתו גירשה אותי", מספרת שמרת. "אספתי את חפציי במהירות ועזבתי. אפילו לא ראיתי מה לקחתי. כנראה חששו שמא אגזול מהם משהו. נעמן השאיר לי את כל רכושו, וכמובן את כל הרכוש ששדד ממוזיאון האיסלאם. את המפתחות לכספות באירופה איבדתי, והאמת שגם לא טרחתי להשיג חלופות. ידעתי שיש בהן שעונים. וזהו. עזבתי לתמיד".
שמרת חוזרת לארה"ב, כשברשותה פריטים בודדים שהספיקה לארוז במהירות, ביניהם תמונת הוורדים הצהובים של פנטן לטור, הציור של ברויגל וספר התפילות העתיק וכן מפתחות לכספת בדיסקונט הרשומה על שמה, ובה הוסתרו 38 השעונים שהוחבאו בדירתו של דילר.
כעבור שנתיים, שמרת מחליטה לעשות מעשה. היא חוזרת לתל-אביב ופוגשת עורכת דין בשם הילה אפרון גבאי. "היא מייעצת לי להוציא את השעונים מהכספת בבנק ולהעביר אותם למרכז אחסנה של דברי אמנות, שנקרא 'מחסני תפוז' ברמלה. אני הולכת יחד איתה לבנק, מוציאה מהכספת את 38 השעונים ומאפסנת אותם שם".
בוקר אחד מגיעה עו"ד אפרון גבאי עם ארבעה שעונים לסוחר עתיקות בשם ציון יעקובוב, מרחוב בן-יהודה בתל-אביב ומבקשת הערכת מחיר. יעקובוב ממהר לירושלים ומספר לאוצרת מוזיאון האיסלאם, רחל חסון, שראה אחדים מהשעונים הגנובים.
חסון פונה מיד להנהלת המוזיאון, והם קובעים פגישה עם עו"ד אפרון גבאי בארומה איכילוב. הילה מגיעה לשם, עם כל השעונים. חבורת אנשי המוזיאון בוחנים אותם. מאמתים שאלו אכן השעונים הגנובים, נותנים לה צ’ק על סך 150 אלף שקל ועוזבים את המקום עם הסחורה.
הילה מקבלת 8,000 שקל דמי טרחה, ומעבירה את השאר לנילי שמרת. הכול חשאי וסודי ביותר. אנשי המוזיאון מתקנים ומשיבים את השעונים הגנובים לתצוגה. היום ניתן למצוא במקום אפילו חדר המוקדש לסיפור הפריצה, עם כלים שנתפסו וקופסאות תרופות של דילר, עליהן כתב פרטים הנוגעים לשוד.
ב-2008 נפתחה חקירה כנגד שמרת בארצות-הברית, שבסיומה הודתה בהחזקת רכוש גנוב ונשפטה לחמש שנות מאסר על תנאי ועבודות שירות. אחרי שריצתה שנת עבודות שירות עם נרקומנים, הרשעתה נמחקה.
כמי שהייתה הראשונה בארץ שביימה סרט דוקו מז'אנר "פשע אמיתי" ‑ "עזה כמוות", על פרשת רצח עינב רוגל מקיבוץ שער הגולן בידי מי שהיה בן זוגה, גלעד שמן ‑ חיפשתי הפעם מעשה שוד מפואר. נזכרתי בשוד השעונים של מוזיאון האיסלאם בירושלים והבנתי שאני חייבת לדבר עם נילי שמרת.
הגעתי אליה באמצעות תוכנת 144 אמריקאית, הסורקת את כל מספרי הטלפון בארה"ב תמורת דולר אחד בלבד, והשארתי הודעה. ועוד הודעה, ועוד אחת. שמרת סירבה לדבר איתי. אני לא הרפתי ובאחת מההודעות הרבות שהשארתי לה הייתי יותר חוצפנית: "נו, נילי תרימי, בואי נדבר", והיא אכן הרימה.
באחת השיחות בינינו, שאלתי האם היא מתחרטת שהכירה את נעמן. “אני לא יכולה לומר שאני מתחרטת שהכרנו”, היא אומרת, “הוא האהבה הגדולה של חיי”.
האהבה מנצחת?
"אני לא יודעת אם אהבה מנצחת".
נילי טל היא במאית ומפיקת סרטי תעודה, כלת פרס מפעל חיים של הפורום הדוקומנטרי בישראל לשנת 2022. בין סרטיה: "כלות מאוקראינה", "חרוט בגופי" - על פרשת גואל רצון, "רצח ללא מניע" - על רצח אסף שטיירמן ו"סוד הרצח של רוז" - על רוז פיזם.
