המתח בין אמונה דתית וספקנות מדעית הוא נקודת המוצא לסרטו החדש של הבמאי יליד צ'ילה, סבסטיאן לליו, "הפלא" (The Wonder), שעלה לפני כחודש בנטפליקס, כמעט בהיחבא. עלילתו אומנם מתרחשת בכפר אירי נידח באמצע המאה ה-19, בשנת 1862 ליתר דיוק, עשור וקצת לאחר "הרעב הגדול", אבל המעבר הברכטיאני שמתבצע בתחילתו בין ההווה – אנו רואים את סט הסרט שאנו עומדים לצפות בו – ובין התפאורה והדמויות מהעבר הרחוק המתגלות באמצעות תנועת המצלמה וקריינית שהיא בשלב זה אנונימית, כמו מעידים על הרלוונטיות שלו לימינו.
"הפלא" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
סרטיו של לליו, שזכה באוסקר על "אישה פנטסטית" (2017), עוסקים בנשים המאתגרות את הנורמות והסביבה המקיפה אותן. בסרטו הנ"ל מדובר היה בטראנסית צעירה שנאלצת להתמודד עם מות מאהבה המבוגר ועם דחייתה על-ידי בני משפחתו; ב"גלוריה" (2013) זו הייתה אישה בשלהי שנות ה-50 לחייה המתעקשת להמשיך ולתור אחר ריגושים בחייה (לליו אף ביים גרסה אמריקאית לסרט בשם "גלוריה בל" שבה כיכבה ג'וליאן מור); וב"שאהבה נפשי" (2018) מדובר היה בסיפור אהבה בין שתי נשים בקהילה החרדית בלונדון. עתה מצטרפת אליהן אחות אנגלייה צעירה (פלורנס פיו), אלמנה הנחושה לחשוף את האמת שמאחורי התרחשות ניסית לכאורה.
לביקורות סרטים נוספות:
וזה סיפור המעשה: ילדה בת 11 מאותה קהילה כפרית אירית קטנה הכריזה על צום ארבעה חודשים קודם לכן – מבלי שהדבר ישפיע באיזושהי דרך על בריאותה. האם מדובר בנס או אחיזת עיניים? את התשובה אמורות לספק האחות וכן נזירה שנשכרות להשגיח על הילדה, בתורות, 24 שעות ביממה. כל אחת משתי הנשים האלה מייצגת, מטבע הדברים, עמדה מנוגדת ביחס לתופעה המשונה. מצב העניינים נעשה מורכב יותר כאשר מצבה של הילדה הולך ומחמיר עד כדי סכנת חיים. האחות מתעקשת שתאכל, אך הילדה עומדת על כך שהמזון היחיד שנכנס אל פיה הוא "מַן משמים" – בדיוק כמו תזונתם של בני ישראל בצאתם ממצרים. חקירתה של האחות חושפת סוד משפחתי נורא, וזוכה לתמיכתו של עיתונאי (טום ברק) השב לכפר הולדתו כדי לדווח על ההתרחשות הפלאית. מול שני אלה מתייצבת סוללה של אנשי דת ורופא הכפר (טובי ג'ונס) המשמשים כוועדה פוסקת – וכן אמה הפונדמנטליסטית של הילדה שמעורבותה בסיפור משמעותית.
המעשה, מסתבר, מובא אלינו דרך דמותה של מספרת (נייב אלגר), שהיא גם בת המשפחה, המישירה מבט אל המצלמה ומלווה את הסיפור בקולה. "אנחנו כלום בלי סיפורים", היא מכריזה בטון רציני, ובכך כמו מעצבת את אחד ההיבטים האקטואליים של הסיפור כאן: אנחנו חיים בעידן של סיפורים התובעים מאיתנו לתת להם תוקף ולגלות בעקבותיהם אחריות. הסיפורים האלה קשורים, אכן, להתרחשויות טראומטיות שקרו בעבר, לעיתים זה הרחוק, המערבות תקיפה והתעללות מינית. אנחנו, ממש כמו דמותה של האחות, נחשפים אליהם, תחילה אולי מתוך מידה של ספקנות, אבל בהדרגה הולכת ונחשפת הטראומה הנשית במלוא עוצמתה.
"הפלא" מבוסס על ספר בשם זה מאת אמה דונהיו שראה אור בשנת 2016 (יצא בעברית בשם "הפלא של אנה" בהוצאת מודן ואריה ניר), והסופרת גם השתתפה בכתיבת התסריט. ספר קודם של דונהיו, "החדר", עובד לסרט מרשים שזיכה את השחקנית ברי לארסון באוסקר, ובו היא גילמה אם הכלואה יחד עם בנה על-ידי גבר מתעלל משך שבע שנים. התופעה שהיא נדרשת אליה כאן, זו של "הנערה הצמה", מזוהה עם העידן הוויקטוריאני של הדחקה. הילדות, הנערות או הנשים הצעירות שהתקיימו, לכאורה, על אוויר ואמונה משכו אליהן אנשי דת ומדע, כמו גם מאמינים שתרמו להן כסף.
החיבור בין התופעה הזו ועידן MeToo הוא זה שמעניק לסרטו של לליו מידה בלתי מבוטלת של עוצמה. הדינמיקה בין האחות הצעירה (שאנו למדים שאיבדה את תינוקה זמן לא רב לאחר לידתו) והילדה הופכת בהדרגה מכזו המזוהה עם התבוננות וחקירה – באיזשהו שלב האחות אף אוסרת על כל מגע פיזי בין הילדה והוריה – לאימהוּת חליפית. יתר-על-כן, היא מנסה למצוא את הסיבה לייסוריה של הנערה, לדובב אותה לדבר במקום להפוך לעוד אחת מאותן "נערות צמות" שצמה משום שהיא מאשימה את עצמה במקום להכיר בהיותה קורבן. האחות מבינה ששום נס אין כאן, וחלק משמעותי מהתעלומה שהיא מנסה לפתור הוא איך ומתי הילדה שהיא חוקרת מכניסה אוכל לפיה. דימוי, סימבולי מדי, של ציפור על חוט הצץ בסרט מספק את התשובה.
זהו לא עוד סרט שבו האישה הצעירה, האחות שהגיעה אל הכפר מהעיר הגדולה, מייצגת את הרציונליות הנעדרת מתפיסת עולמם של הכפריים האירים. אבל אם יש משהו שחסר בו, זוהי התייחסות מורכבת יותר לדמותה של זו. בכמה סצנות בסרט היא מסתגרת בחדרה, נוטלת מורפיום – הבקבוק עטוף במטפחת יחד עם זוג גרבי תינוק מצמר – ואז דוקרת את אצבעה עד זוב דם. זו יכולה להיות תגובה לטראומה האימהית שחוותה, ואולי גם תגובה לטראומה משירותה כאחות במלחמה בקרים שהתחוללה באמצע העשור שקדם למועד שבו מתרחש הסרט. אבל אין בכך כדי להפוך את דמותה לנגישה יותר, והתוצאה היא שאנו צופים בסרט מרהיב שנראה מבחינה חזותית כמו ציורי שמן (הצלמת היא ארי וגנר, "כוחו של הכלב"), מלווה בפסקול מכשף (מת'יו הרברט) המשלב אוושת רוח אלקטרונית ונקישות מטרונום – אבל לא נוגע במיוחד. יש משהו קפוא באופן שבו הדמויות פועלות כאן, כאילו העבר שאליו עברנו מההווה, בתחילת הסרט, לא באמת מצליח להתעורר לחיים. הדברים אמורים במיוחד בקשר שבין האחות והילדה, שקצת מזכיר את הדינמיקה שבין האחות הצעירה והשחקנית השותקת בסרטו המופתי של אינגמר ברגמן, "פרסונה" (1966). נדמה כאילו האחות מגיעה כדי לגרום לה לספר את סיפורה ולגאול אותה מייסורי הנפש הנוצריים, אבל הרגש חסר כאן.
"הגעת כדי להתבונן, לא להתערב", מטיח רופא הכפר באחות הנחושה לחשוף את האמת. "הפלא", אכן, הוא סרט שעוסק בתנועה שבין היות עד ונטילת אחריות. זהו אחד מהיבטיו הרלוונטיים ביותר לתקופתנו, ועל אף פגמיו הוא בהחלט ראוי לתשומת לב.
