לפני 100 שנים ייסד צמד האחים וולט ורוי דיסני את החברה שתהפוך לתאגיד הבידור הגדול בעולם, אבל בימים אלו חברת וולט דיסני נמצאת בתקופה לא פשוטה. הנכסים הגדולים שהיא קנתה בין 2006 ל-2012 סיפקו השנה כישלונות ביקורתיים וכלכליים - לוקאספילם את "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל", ואולפני מארוול את "אנטמן והצרעה: קוונטומאניה" ואת "המארוולס". פיקסאר עמדה בפני הפסד משמעותי ב"אלמנטלי" אבל הסרט הצליח לזחול בהתמדה מפתיעה לעבר נקודת האיזון. דיסני עצמה הפיקה את "בת הים הקטנה" המאכזב ו"טירה רדופה" הכושל. ההערכות של אנליסטים לגבי ההפסדים של סרטי החברה ב-2023 נעות בין 500 מיליון ל-1.3 מיליארד דולר. ב-2019, לפני הקורונה, היו לדיסני שבעה סרטים שהכניסו מעל מיליארד דולר. השנה, בפעם הראשונה מזה תשע שנים, אף לא סרט אחד. מאז השיא של 2021 המניה של דיסני נחתכה ב-49%.
"המשאלה" - טריילר
(צילום: באדיבות פורום פילם)
הסיבות למשבר רבות. בהקשר של הפקה והפצת סרטים נראה שהחברה לכודה בין הקטבים של מלחמת התרבות המתנהלת בארצות הברית. השמרנים רואים בה חברה שמתבטלת בפני ערכי ה-woke, ולטעמם של הפרוגרסיביים היא שמרנית יתר על המידה. בדברים שנשא בשבוע שעבר בוב אייגר, מנכ"ל חברת וולט דיסני, הוא ניסה להרגיע את בעלי המניות ולהבטיח שדגש רב יותר יושם על בידור ולא על קידום מסרים.
הבעיה השניה של האולפן היא הרדידות היצירתית הבוזזת את הקלאסיקות באמצעות רימייקים מיותרים (השנה קיבלנו את "בת הים הקטנה"), או מקדמת סרטים "חדשים" שנצמדים לנוסחאות ישנות. בעיה זו מודגמת היטב ב"המשאלה" (Wish), סרט הנסיכות החדש של דיסני שנראה כאילו תוכנן במיוחד לרגל חגיגות ה-100 לחברה. יש בו גיבורה צעירה ממוצא רב-גזעי המתמודדת מול גבר רב-עוצמה, כחלק ממסר אלגורי אודות הצורך למרוד בניסיון לשעבד את החלומות של בני האדם. באופן אירוני המסר מתקיים בתוצר של תאגיד שמעצב כבר 100 שנים את חלומותיהם של ילדים בכל רחבי העולם. בשבוע שעבר "המשאלה" יצא בארצות הברית ושופד על ידי הביקורת, וכבר כעת ברור שמסתמן כאן עוד כישלון קופתי כואב במיוחד עבור דיסני.
עלילת "המשאלה" מתרחשת ברוזאס, ממלכה ים תיכונית ומולטי-אתנית שנשלטת ע"י מלך-קוסם בשם מגניפיקו (כריס פיין). הוא אהוב על תושבי הממלכה הרואים בו מלך טוב ומיטיב. בגיל 18 כל איש ואישה בממלכה משתתפים בטקס שבו הם מפקידים בידי המלך את משאלתם העמוקה ביותר. לאחר שהדבר נעשה הם שוכחים את משאלתם, ומגניפיקו הופך אותה לכדור משאלה כחלחל ומרחף שאותו הוא שומר, יחד עם כל המשאלות שכבר אסף, בראש המגדל בארמונו. פעם בחודש, בדרך ראוותנית המזכירה מנחה בשעשועון טלוויזיוני, המלך מעניק לאחד התושבים את משאלתו. אירוע זה מבטיח את הציפייה המתמדת של התושבים ליום שבו גם משאלתם תתמלא.
הגיבורה היא אשא (אריאנה דבוז – זוכת אוסקר המשנה ב"סיפור הפרברים") נערה שיש בה את כל מכלול תכונות שמאפיינות את הנסיכה החדשה של דיסני (יפה, אידיאליסטית, חכמה, אופטימית, נמרצת, מנהיגה בשלבי התהוות). בתחילת הסרט היא נושאת עיניים לעבר המלך הנערץ ונרגשת לקראת האפשרות שהיא תקבל את משרת השולייה שלו. במהלך ריאיון העבודה היא נחשפת למה שמסתתר מאחורי הדימוי שלו, ומבינה כמה נורא שתושבי הממלכה העניקו לו את משאלותיהם. חילוקי הדעות בין הצעירה האידיאליסטית והמלך מגניפיקו מבטיחים שהוא לעולם לא יגשים את המשאלות של אשא ובני משפחתה.
בצר לה אשא פונה בשיר לעבר כוכב בשמיים, ולמרבה הפלא כוכב קטנטן, נוצץ, שמנמן ואילם, יורד מטה לכיוונה. הבעת משאלה לעבר הכוכב היא רעיון שקיים מאז שיר הנושא When You Wish Upon a Star מתוך "פינוקיו" (1940), שיר שהפך לזיקוק הפנטזיה שמציעה דיסני להמונים. כוכב המשאלות, במעין עדכון לטינקרבל מ"פיטר פן", נדבק לאשא ומפזר אבקת קסמים שמשנה פרחים וחיות ומאפשרת להם לדבר, לשיר ולרקוד. כשם שסרט האנימציה של פיקסאר "הקול בראש" הציע מכניזם רפלקסיבי של רגשות וזיכרונות, כך גם "המשאלה" מודע להיותו עיסוק ביסודות האתוס של דיסני – אם כי הוא עושה זאת בצורה פחות מקורית ומתוחכמת.
אשא תוביל את ניסיון המרד כנגד חמדנות המשאלות של מגניפיקו. לצידה העז ולנטינו שלמד לדבר בקולו של אלן טודיק. בנוסף יש חבורת חברים עליזה שכוללת את "החכמה", "הקטן", "בעל החוטם הדולף", "בעל האוזניים הזזות" וכו'. כנראה שלא נצטרף לחכות עד 2025 לראות עיבוד ל"שלגיה ושבעת הגמדים". "המשאלה" אינו רק סיפור של גיבורה, אלא מנסה להיות גם סיפור של קהילה שלומדת למרוד כדי להשיג חופש ומימוש עצמי של משאלותיהם.
כמקובל בסרטי נסיכות, "המשאלה" הוא מיוזיקל. נראה שיש בו ניסיון לייצר רגעים גדושים בתנועה ובדמיון, שמסתיימים במעין פאוזה המחכה לתשואות של הקהל. כאילו אנחנו כבר צופים בגרסת המיוזיקל הבימתי שדיסני בוודאי היו שמחים להפיק בעוד שנים ספורות. המוזיקה מתבססת על חיבור בין-דורי בין המלחין הוותיק דיוויד מצגר לזמרת ג'וליה מייקלס. התוצאה כוללת את הפונקציות המוכרות של שירים בשלבים שונים של העלילה, אך ברובם הם מגושמים מבחינה טקסטואלית. קשה להאמין שמהסרט יצוץ להיט כמו Let It Go או We Don't Talk About Bruno.
על הבימוי מופקד צמד הכולל את הבמאי הוותיק כריס באק (שביים בשותפות את סרטי "לשבור את הקרח"), ולצידו פוון וירסאנת'ורן שזהו סרטה הראשון באורך מלא. התסריט הוא של ג'ניפר לי, התסריטאית והבמאית השותפה של באק בסרטי "לשבור את הקרח", ומי שמשמשת בחמש השנים האחרונות כמנהלת של אולפני האנימציה של דיסני. אם המטרה של לי הייתה לגדל דור חדש של במאים, לחבר במאית שוליה למי שכבר הוכיח שהוא מכיר את קסמי האנימציה ורווחי העתק, הרי ש"המשאלה" לא מצליח בכך יותר מדי.
לאחרונה נפוצו שמועות שבוב אייגר התייחס בביטול לפשרות שהושגו לאחרונה בין האולפנים ואיגודי התסריטאים והשחקנים. לתפיסתו, כך ליחשו הלשונות, הרווחים המוקטנים של האולפנים הם רק למשך תקופת מעבר. בעוד שנים ספורות ממילא ה-AI יכתוב תסריטים, וייצור סרטי אנימציה עם התערבות אנושית מינימלית, ואף דמויות פוטו-ריאליסטיות שיחליפו את השחקנים בשר ודם. גם אם הדברים לא נאמרו, התוצרת השבלונית של האולפן מאפשרת להאמין שכך יראה כדור המשאלה הכחלחל של המנכ"ל. אם בחברת וולט דיסני שואפים להתקיים עוד 100 שנה, מוטב שלא יסתמכו על נכונותו של הקהל לשלם על סרטים ממין זה. רק סיפורים מקוריים ומעודכנים, ונכונות לחפש אפיקים סגנוניים חדשים, יבטיחו לחברת וולט דיסני עתיד - ולא רק עבר מפואר.
