קודם כל, גילה אלמגור אפילו לא צריכה להגיש תלונה במשטרה על מנת שזו תפתח בחקירת התקרית שאירעה שלשום, שבה התנפל עליה עובד מטה באור יהודה עם יציאתה מהמכונית, קילל אותה נמרצות (כולל איחולי מוות מאוד מידיים) וגרם לה לדבריה לרעוד כל הלילה. אם "נודע למשטרה על ביצוע עבירה, אם על פי תלונה ואם בכל דרך אחרת - [אז היא] תפתח בחקירה", כך לשון החוק. אפשר רק לקוות שמבחינת המשטרה, הפרסום ב-ynet עונה על ההגדרה של "נודע למשטרה", ואישה בת 83 לא צריכה לפקוד פיזית את התחנה כדי לומר שוב שהיא בסך הכול באה לעבודה שלה ומצאה את עצמה כמעט משותקת מרוב פחד.
אלא שאותו עובד, שהודה בחלק משמעותי מהעובדות וחיבר מכתב התנצלות שאותו אלמגור טרם קיבלה לטענתה (נכון למועד כתיבת שורות אלו), הוא רק חלק מסיפור גדול ומטריד הרבה יותר. בסוף, ולמרות שכל אדם בוגר ובריא בנפשו צריך להיות אחראי למעשיו, האיש הנ"ל הטיל את חיתתו על השחקנית בשם רעיון מסוים והאופן שבו הוא משווק לציבור. זאת לא השערה, כך הוא הודה בעצמו: "ההתבטאויות שלי היו בעקבות דעותיי האישיות בנוגע לרפורמה", הוא כתב בהתנצלות שלו, ומן הסתם לא התכוון לרפורמת התמרוקים אלא לתוכנית לשינוי המשטר. "זוהי אינה דרכי", הוא אמר, ואין סיבה לא להאמין לו. לכן השאלה היא מה או מי הסיטו אותו מהדרך, או ליתר דיוק הסיתו.
לכתבות נוספות במדור במה:
כי מעשיו של אותו אדם, על פי החשד, לא התבצעו בחלל ריק ופתאומי. הם הגשר האחד הרחוק מדי, שאת הדרך אליו מרצפים אנשים חזקים בהרבה, שלא מלכלכים ידיים באלימות אבל בקיאים במלאכת ההלהטה. אדם לא מתנפל על אישה שהייתה יכולה להיות אמא שלו בגלל הרכב הוועדה למינוי שופטים, אלא כי הוא השתכנע שמולו ניצבת אויבת ובמקרה הזה היא גם בת מוות. זה לא קורה הרבה ובטח שלא סתם ככה.
ההוכחה הכי טובה לכך היא שהפרשה אפילו לא מפתיעה אף אחד, ונכון לעכשיו נראה שהיא בקושי מחלצת פיהוק: לא רק כי אלמגור היא כבר עשורים שלמים יעד למתקפות סביב עמדותיה הפוליטיות וגם איומים ממש לא זרים לה; אלא כי זה פשוט המשך טבעי ומתבקש לחודשים ארוכים שבהם נשפכים זרנוקים של רעל מלמעלה, בגיבוי אמני תעמולה ובעידוד פלטפורמות שהערך היחיד שמניע אותן הוא לספור כמה שיותר כסף.
2 צפייה בגלריה
הפרשה אפילו לא מפתיעה אף אחד, ובקושי מחלצת פיהוק. גילה אלמגור. מתוך טקס האשכבה של דבורה קידר בתיאטרון הבימה
(צילום: מוטי קמחי)
מן הסתם, זה השלב שבו אצל חלק מהקוראים והקוראות נכנס ה"כן, אבל" - החל ממה עם ההתנכלות של מפגינים לכתב של ערוץ 14 ועד האמירה המכוערת של גלית גוטמן על הציבור החרדי. האמת היא, שלפעמים יש בטענות האלה מן הצדק. אלא שהדיון כשלעצמו הופך מהר מאוד לאולימפיאדת גינויים חסרת טעם, וכל אחד יודע אם הסלקטיביות באמת מטרידה אותו ומתי היא כלי ניגוח. לכן מי שרוצה לכתוב "איפה היית כש..." ולהגיע עד רצח ארלוזרוב, בכיף. אבל גם זה לא רלוונטי, לא לאדם שבסוף לא יסתפק במילים ובוודאי שלא לקורבן שלו.
