לברור את המוץ מן התבן: רגע לפני פתיחת פסטיבל הקולנוע ירושלים - יום לפני, למען הדיוק - החלטנו לסמן עבורכם כמה מהסרטים הראויים יותר שיוקרנו במהלך האירוע, שיימשך עד ה-27.7. זאת אומרת, מדובר בטיפה בים מאחר שהתוכנית של הפסטיבל עשירה ומגוונת, אבל כמו שלימדו אותנו בארץ שחונה זו, כל טיפה חשובה.
ראוי לציין גם את הקרנת הסרט "שמונת השנואים" של קוונטין טרנטינו, שתתקיים מחר, ביום פתיחת הפסטיבל - ובנוכחות הבמאי עצמו, יחד עם כוכבת הסרט ג'ניפר ג'ייסון לי אשר תהיה אורחת הכבוד של הפסטיבל. לא עניין של מה בכך, מן הסתם, וליבנו עם כל חסרי המזל שלא הצליחו להשתחל לאירוע החד-פעמי.
"אל תצפו יותר מדי מסוף העולם" - טריילר
(קרדיט: באדיבות פסטיבל ירושלים)
"האימפריה" (L'empire)
נחוץ חוש הומור משונה כדי ליהנות מסרטו החדש של ברונו דומון הצרפתי, שהשתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל ברלין האחרון, שם זכה בפרס חבר השופטים. זוהי מעין יצירה משלימה לסדרת טלוויזיה מטורללת שלו, "קנקן והחוצנים" (2018), וכמה מדמויות המשנה שהופיעו בה שבות וצצות גם כאן. דומון היה מזוהה בעבר עם סרטים קודרים ואקזיסטנציאליסטיים שהתרחשו באזוריה הכפריים של צפון צרפת ("האנושות", "חיי ישו"). מאז פנה ליצור קולנוע שונה, וזה בלשון המעטה, תלוי איך אתם קוראים לסרט שעוסק בילדותה של ז'אן ד'ארק השרה ומרקדת, או סרט אחר שגיבוריו הם שני בלשים מטומטמים שחוקרים היעלמויות מסתוריות על גדות אגם.
לא יפתיע אתכם, אם כן, שסרטו זה עוסק בחוצנים התוקפים כפר שלו בצפון צרפת, שהחללית שלהם היא העתק מושלם של ארמון ורסאי, ושהם מחפשים אחר פעוט מקומי שהוא – אם הבנתי נכון – המשיח. ישנו גם נוזל שחור צמיגי דמוי סמרק מרחף, אבל אל תשאלו אותי מה הוא עושה שם. אני מצאתי את כל העסק מצחיק מאוד, אבל לא בטוח שזו המלצה. (דובדבני)
"סנטוש" (Santosh)
זהו סרטה העלילתי הראשון של הבמאית ההודית סנדיה סורי. כמי שמגיעה מרקע של קולנוע תיעודי היא לא בוחרת לייפות את המציאות של הודו, אלא להסתכל בה נכוחה. במיוחד הדברים אמורים באספקט המסוים שבו היא מתמקדת בסרט זה – המערכת המשטרתית. סנטוש (שהאנה גוסוואמי) היא אלמנה צעירה שבעלה השוטר מת במהלך מילוי תפקידו. בהתאם לתקנות הייחודיות למשטרה ההודית היא זכאית לרשת את המשרה של בעלה המנוח. שינוי שהופך את האישה השקטה והנבונה לעדה לאופן שבו המשטרה בצפון הודו פועלת בין התחום האפור (למשל בהענקת הזכות של הקורבן להכות בחור שפגע בה), ובין פעולות שנמצאות עמוק בתחום השחור.
היא מתחילה לעבוד עם המפקחת הוותיקה שארמה (סוניטה רג'וואר) שלמראית עין מחבבת ומגוננת עליה. אך פרשת רצח ואונס של נערה בת הדלית (הקאסטה של הטמאים) חושפת את תפיסת העולם והמעשים של שארמה לאחר שנים של שירות במשטרה, ומחייבת את סנטוש להחליט כיצד לפעול. "סנטוש" היא דרמה שבה מציאות לא פשוטה נחשפת בהדרגה (יש סצנה לא קלה של התעללות משטרתית במהלך הסרט), ושל הצורך בהכרעה מוסרית. האיטיות של המחצית הראשונה קצת מאתגרת, אבל ככול שהעלילה מתקדמת הסרט הופך לאינטנסיבי יותר, ובמערכה השלישית יש כמה סצנות שמצדיקות את הצפייה. (דבורה)
"תוצרת אנגליה: הסרטים של פאואל ופרסבורגר" (Made in England: The Films of Powell and Pressburger)
הנה סרט שהוא בראש ובראשונה חגיגה סינפילית: הבמאי מרטין סקורסזה, שהוא גם המורה לקולנוע הטוב בעולם, מעביר שיעור שאין להחמיצו בתולדות יצירתם של שניים מגדולי הקולנוע הבריטי, מייקל פאואל ואמריק פרסבורגר. הצמד אחראי, בין היתר, על כמה מהסרטים הכבירים שהופקו בבריטניה בהם "נעליים אדומות" (1948), "חייו ומותו של קולונל בלימפ" (1943) ו"נרקיס שחור" (1947). קשה לחשוב על עוד שני יוצרים, לא אחים, שהסימביוזה ביניהם הייתה כה מכרעת מבחינה יצירתית, כבמאים ותסריטאים במשותף. פרסבורגר המהגר היהודי-הונגרי נמלט מאימת הנאציזם לאנגליה, ושיתוף הפעולה שלו עם פאואל הבריטי בשנים 1939-1957 הניב 19 סרטים. סגנונם התאפיין בפנטזיות ססגוניות ואלגנטיות שהתרחשו לא פעם בטריטוריות אגדתיות.
אחרי פרידתם ביים פאואל את סרט האימה "המציצן" (1960), שנחשב עד היום לאחת היצירות המבעיתות בתולדות הקולנוע. סקורסזה - שהעורכת הוותיקה שלו, תלמה סקונמייקר, היא אלמנתו של פאואל - נמשך אל סרטיהם של השניים מאז צפה בילדותו, בטלוויזיה שחור-לבן, בסרטו של פאואל (ללא פרסבורגר) "הגנב מבגדד" (1940), והוא מנתח את יצירותיהם מתקופת השיא ולאחריה, בשילוב של תשוקה וידענות. כשצפיתי בסרט בפסטיבל ברלין האחרון, גיליתי עד כמה רק חשבתי שאני מכיר את סיפורם וסרטיהם – ותחושת הגילוי המפעימה הזו היא סיבה לכל חובב קולנוע לצפות בו. חבל רק שבפסטיבל לא מוקרנים כמה מסרטי פאואל ופרסבורגר (שנודעו בשם The Archers, על שם חברת ההפקה שלהם), ולכן התחושה היא שזו מסיבה ששכחו להזמין אליה את האנשים שעבורם היא נערכת. (דובדבני)
"אל תצפו יותר מדי מסוף העולם" (Do Not Expect Too Much from the End of the World)
ראדו ג'ודה, הבמאי הרומני בן ה-47, ביסס זה מכבר את מעמדו כאחד היוצרים המקוריים ועזי-הנפש שפועלים בקולנוע העכשווי. לא צריך לשכנע בכך את מי שראה את "לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים", שעסק בהיסטוריה המוכחשת של מעשי רומנים במלחמת העולם השניה, או את סרטו הקודם וזוכה פרס דוב הזהב "פורנו חסר מזל או פורנו משוגעים", שבו הוא בחן את הצביעות המוסרית ברומניה העכשווית. סרטו החדש הוא סאטירה באורך של שעתיים ושלושת רבעי שבמרכזה עוזרה הפקה מתוזזת וחסרת-חיים בשם אנג'לה (אילינקה מאנולצ'ה), שמוטלת עליה משימה הקשורה לתיעוד של פועלים פגועים ומנוצלים. ההבדל בינה לבינם אינו רב. במקביל היא מתחזקת אלטר אגו ברשתות החברתיות, שבו שלל פילטרים מאפשרים לה להפוך את עצמה לדמות קריקטורית עם לא מעט סממנים מתועבים, דמות שקיומה מוביל לכמה רגעים מופרכים (הסרט כולל, בין השאר, הופעת אורח של אווה בול, הבמאי הגרמני שהוא גם טוען רציני לכתר הבמאי הגרוע בעולם).
בדומה ל"פורנו חסר מזל" גם כאן ג'ודה מבצע פניות חדות בסגנון ובתוכן (רוב הסרט בשחור-לבן עם הבלחות של צבע, מעבר בין בדיה לתיעוד), ומקיף בסאטירה שלו ערב-רב של מושאי תקיפה. כמקובל בלא מעט סרטים בולטים של "הקולנוע הרומני החדש" גם סרט זה מציע בחינה של מערכת חברתית (וכאן גם תרבותית-טכנולוגית) שמועכת את האדם הפשוט. ג'ודה שב ומוכיח את היותו היורש של דושאן מקבייב במאה ה-21. (דבורה)
"לה קוצ'ינה" (La Cocina)
סרטו המרשים מאוד, בשחור-לבן, של אלפונסו רואיזפלאסיוס שהוצג בתחרות הרשמית בפסטיבל ברלין השנה, מתרחש באחורי הקלעים הכאוטיים של מטבח מסעדה מפונפנת בלב מנהטן, ומבחינה זו יש בו משהו שמזכיר את סדרת הטלוויזיה "הדוב". זהו גיהינום עלי אדמות שאליו נקלעת מהגרת מקסיקנית צעירה (אנה דיאז) המתקבלת שם לעבודה. יש משהו קפקאי במבוך המוביל אל המטבח וכן באתר עצמו ובעובדיו, וכן בסיפור המרכזי שעוסק בסכום כסף שנעלם מהקופה אבל לאיש אין מושג מי גנב ולמה, אם בכלל (למרות שחשודים – ישנם).
ריבוי הסיפורים והדמויות – אלה כוללות מלצרית הרה (רוני מארה) שמחליטה להפסיק את הריונה בניגוד לדעתו של האב – מעניק לסרט מימד המזכיר את סרטיו של רוברט אלטמן, אבל בשילוב של סצנות סוריאליסטיות כמו המטבח המוצף בקולה דובדבנים. השחקן הישראלי עודד פהר מופיע בתפקיד מנהל המסעדה. הסרט מבוסס על מחזה משנת 1957, שעלילתו הועתקה מלונדון לניו יורק. (דובדבני)
"גבול ירוק" (Green Border)
הבמאית הפולנית הוותיקה אניישקה הולנד עסקה בהישרדות בזמן השואה בשניים מסרטיה המפורסמים ביותר – "אירופה אירופה" (1990) ו"באפילה" (2011). כעת היא עוסקת בניסיונם של פליטים, בעיקר פליטים של מלחמת האזרחים הסורית, להיכנס לאירופה. "גבול ירוק", שזכה בפרס מיוחד של חבר השופטים בפסטיבל ונציה, הוא תיאור רחב יריעה (באורך של שעתיים וחצי) של המשבר האנושי. הולנד בוחנת את הסיטואציה דרך ההתנסויות של דמויות שונות – משפחה סורית, שומר במעבר הגבול הפולני שאשתו בהיריון מתקדם, אחיות צעירות שנרתמות למשימת הסיוע לפליטים, ופסיכיאטרית שגרה בסמיכות לגבול ונרתמת גם היא למטרה. הסרט מצולם בשחור-לבן המשמר את האסוציאציה החושית של התרחשות בתקופת זמן הקודמת ב-70 שנה לאירועי הסרט.
הולנד מכניסה את הצופים לסיטואציה האכזרית שבה הפליטים נעים שוב ושוב בין אזור הגבול של בלארוס לזה של פולין, כאשר משני צידי הגבול הם חשופים לפגיעת הטבע, כמו גם לאכזריות של שומרי הגבול. יחד עם זאת היא נמנעת מלהפוך את הדמויות להפשטה אנושית, אלא מנחה את השחקנים למשחק אמין, ושומרת על איפוק בדרך בה כמה מהרגעים הקשים מוצגים. האפילוג של הסרט מזכיר לצופים את היחס המאוד שונה שקיבלו פליטי המלחמה מאוקראינה בהגיעם לפולין, בהשוואה ליחס לו זוכים פליטים מהמזרח התיכון ואפריקה. מיותר לומר כי הולנד זכתה בלא מעט ביקורת של אנשי המשטר בפולין על האופן שבו היא מציגה את שוטרי הגבול הפולנים, וביקורת זו לוותה גם באיומים על חייה. קשה שלא להעריך את נכונותה של הבמאית בת ה-75 לצלם סרט כה מאתגר פיזית, ולעשות זאת מתוך ידיעה מוצדקת שהיא תמצא עצמה מול ביקורת חריפה ואיומים. (דבורה)
