כמעט שישים שנה עברו מאז מייק בורשטיין פרץ לתודעה של הציבור הישראלי כקונילמל, גיבור הטרילוגיה הקולנועית המוזיקלית המקומית "שני קונילמל", המבוססת על המחזה היידישאי "צוֵוי קוני לעמל" מאת אברהם גולדפדן. למרות הזמן הרב שעבר, וההפקות הרבות שהיה שותף להם על המסך הגדול, בטלוויזיה ובתיאטרון בארצות הברית, דרום אמריקה, הולנד - ככל שמדובר בקהל הישראלי, בורשטיין מעולם לא הצליח לנער מעליו את דמות החסיד הצעיר והתמים עם הקול הנעים והלב הטוב. אולם בגיל 78 נפלה בחיקו של בורשטיין המתגורר בלוס אנג'לס ההזדמנות היכנס לתפקיד חדש שעליו שורה הרוח היהודית הגלותית ותרבות היידיש - אבל לחלוטין לא תמים או חד-ממדי. כאב המשפחה המזדקן בסדרה הגרמנית החדשה "הצוויפלרים", הוא מגלם ניצול שואה, איש עסקים ממולח עם סודות אפלים בעברו. "תמיד רציתי לעשות תפקידים אחרים חוץ מקונילמל, אבל לא היה לי סיכוי בישראל", הוא מודה בראיון לרגל עליית הסדרה המושקעת בגרמניה בשבוע שעבר.
ב"הצוויפלרים" של היוצר הגרמני-יהודי דוד האדה, בורשטיין המבוגר הצליח להגשים חלום שמלבד המקורות היידישאים, אין בינו ובין לקונילמל דבר. העלילה מלווה משפחה יהודית בפרנקפורט של ימינו, על שלושת דורותיה. האב שמחה בגילומו של בורשטיין הקים מסעדה מצליחה של אוכל יהודי, והוא מנהל אותה ביד רמה אבל תוהה האם למכור אותה או להשאירה לנכדיו. אך אלה לא ממש רואים את העסק כחלק מהעתיד שלהם. סמואל (אהרון אלטרס) הוא אמרגן הופעות רוק בברלין, לאון (לאו אלטרס) הוא אמן והבת דנה (דניאלה פילקו) גרה בכלל בישראל. הצעירים הללו הולכים ומתרחקים מהמסורת למגינת לבה של אמם מימי (סוני מלס), הנשואה לגבר יהודי שהיגר מברית המועצות (מארק איווניר). ואם לא די בפערי הדורות וההבדלים התרבותיים שהולכים ומתרחבים כשסמואל חולק זוגיות עם אישה שחורה בשם סאבה (ספרון קומבר), שבינתיים נכנסה להריון ממנו, שמחה מוצא עצמו נסחט על ידי מכר מפוקפק מן העבר המכונה "זיגי היהודי" (מרטין ווטקה).
מייק בורשטיין על הבמה בפסטיבל קאן סירייס
(צילום: אלבום פרטי)
"כל המתחים האלה קורים במציאות וזה מה שאנחנו משקפים. יש משפחות כאלה בגרמניה", אומר בורשטיין, "אבל הייחוד של הסדרה נוגע לרקע של השואה. תמיד הפליאו אותי האנשים האלה ששרדו את השואה ולמרות זאת, חזרו לגור בגרמניה ובנו את חייהם מחדש בברלין או בפרנקפורט. איך אפשר להסביר את זה? מה מביא מישהו לגדל את המשפחה שלו במדינה שניסתה להשמיד אותו, ואז גם לשגשג בעסקים? רבים מהם התחילו בעסקים מפוקפקים של חיי פשע, השוק השחור או תעשיית הזנות. רק אחרי שהם צברו הון, הם התחילו להשקיע בנדל"ן בגרמניה וגם בישראל, והפכו לפילנתרופים. זה גם הסיפור של הצווייפלרים, ושל שמחה".
למרות שלכאורה מדובר בסדרה שנוגעת בעיקר ליהודים, היא זכתה להכרה ולהערכה מתעשיית הטלוויזיה הבינלאומית ואף זכתה בפרס בפסטיבל הסדרות קאן סירייס. בורשטיין, שכיבד בנוכחותו את האירוע בריביירה הצרפתית, סיפר כי התרשם במיוחד מפרס מיוחד שקיבלה הסדרה מתלמידי תיכון אירופאים, שצפו בסדרה ולדבריו הביעו הזדהות עם המשברים הבין-דוריים בה, למרות שחלק מהם זרים להם. כך למשל ההתלבטות של אהרון ובת זוגו האם לעשות ברית כבן משה לישראל לבנם שטרם נולד. ויש בה בסדרה גם ביקורת מרומזת על גזענות יהודית והדרתם של זרים מחיק המשפחה כמו במקרה של סאבה, שהיותה גויה טורדת את מנוחתה של חמתה מימי, שמנסה למצוא דרכים לגיירה, או לפחות למצוא שורשים יהודיים באילן היוחסין של משפחתה בקריביים.
"הסדרה מאוד יהודית, עם המורשת והמסורת אבל בו בעת זה סיפור אוניברסלי של משפחה שמתמודדת עם פערים בין-דוריים, אהבות ומשברים", אומר בורשטיין, שגם מזכיר שפירוש שם המשפחה "צוויפלר" הוא ספקן. "קשה לתייג את הדמויות ולהכניס אותן לקופסה. בדרך כלל, סדרות על החוויה היהודית מסופרות מהזווית של החרדים או מנקודת מבט טרגית של ניצולי שואה. במקרה הזה יש מגוון של נושאים, וביניהם למשל ההתלבטויות בנוגע לברית של התינוק של הנכד ובת זוגו הלא-יהודייה. וכמו שהדמות שלי אומרת: זו מסורת יהודית של אלפי שנה ואתה פשוט עומד להפסיק אותה?".
מה עמד מאחורי הליהוק שלך?
"זה הגיע משום מקום, במיוחד בשלב הזה של הקריירה שלי. דויד האדה, היוצר של הסדרה, חיפש מישהו שיגלם את הדמות של אב המשפחה שהוא ניצול מאושוויץ. הם חיפשו בהתחלה שחקן גרמני, אבל לא מצאו מישהו שיכול להתחבר לדמות של ניצול שואה וגם דובר יידיש. הם הרחיבו את החיפוש לישראל, והסוכנת שלי טל שקד הזכירה את השם שלי. דויד אמר שההורים שלו היו מעריצים שלי, ושאהיה מושלם לתפקיד. נפגשתי איתו, ואחרי שקראתי את התסריט ידעתי שאני מתחבר אליו. הייתי קרוב לאנשים כאלה כל חיי, ניצולי שואה, חלקם אפילו שחקנים יידישאים. אני יודע איך הם מדברים, איך הם נעו ואת חוש ההומור שלהם. הדבר היחיד שהיה חסר לי זה הגרמנית שלי, שלא הייתה מספקת, אבל עבדתי עליה".
אחד המוטיבים המרכזיים שחוזרים על עצמם בסדרה הוא האוכל היהודי המסורתי כפי שהוא מוגש במסעדה. מרק עוף, צ'ולנט, קישקע ועוד מהמנות של המטבח האשכנזי משתלבים שוב ושוב בסצנות שונות ואף בקטע הפתיחה, כחלק מהחוויה היהודית שבורשטיין עצמו נהנה ממנה, למעט מקרה אחד בו טעם נקניק דם. "האוכל האשכנזי זה חלק מסיפור החיים היהודיים, אולי בגלל שבמהלך השואה היה כל כך מעט מזה, ולראייה כל המעדניות היהודיות הוותיקות בניו יורק, שלצערי חלקן כבר לא בסביבה יותר. גדלתי עליהן. אני אוהב אוכל יהודי אבל באחת מהסצנות אני אוכל נקניק דם. חשבתי שזה כמו כל נקניקיה, לא ידעתי מה הדרך הנכונה לאכול אותו, וזה היה פשוט נורא. נגעלתי וכולם צחקו. ואז היינו צריכים לצלם את הסצנה שוב".
"יהודים הם בני אדם, וזה נורא שלא רואים אותנו כך, כבני אנוש. זוהי בעיה קיומית"
הקריירה של בורשטיין ארוכה ומגוונת, אבל בישראל הוא עדיין זכור כבדרן וזמר קליל וחביב. ב-1967 זכה בפסטיבל הזמר והפזמון עם "מי יודע כמה" לפני שולי נתן, והשתתף גם בפסטיבלים לשירי ילדים בארץ. מהמסך הגדול הוא נודע בעיקר מדמותו של קונילמל כפי שהופיע בשלושת הסרטים "שני קונילמל" (1966), "קונילמל בתל אביב" (1976) ו"קונילמל בקהיר" (1983), שהיו כולם שוברי קופות. עם זאת, הוא מודה שכאמן הוא התקשה להתפתח בצל הדמות שסימנה אותו כטייפקאסט מובהק.
"הייתי די בר מזל כשעליתי לישראל בשנות ה-50", הוא נזכר, "כילד השתלבתי בתיאטרון היידי ויצא לי לעשות הרבה דברים, לשחק, לשיר ולרקוד ואפילו ללמוד איך להכין תפאורה. כשחזרנו לארצות הברית, זכיתי לעבוד עם מורי שוורץ, שהוא הלורנס אוליבייה של התיאטרון היידי. פיתחתי את היכולות הדרמטיות שלי בשלל הצגות, כולל בברודוויי. אולם אז, כששבתי לישראל בתחילת שנות ה-60, לוהקתי ל'שני קונילמל' שהיה הסרט המוזיקלי הישראלי הראשון בטכניקולור. הסרט היה להיט, והדמות הזאת של היהודי הגלותי מהשטייטל הפכה להיות ידועה בקרב מיליונים. זוהיתי בתור הדמות שכולם מכירים ואוהבים. עם זאת, תמיד רציתי לעשות תפקידים אחרים, אבל לא היה לי סיכוי בישראל".
הרגשת שכדי לחמוק מחיבוק הדוב של קונילמל היית צריך לעזוב את ישראל?
"חזרתי לדמות של קונילמל כי הסרטים היו מאוד רווחיים, אבל כשהתבגרתי קצת הייתי חייב לצאת מהארץ כדי לנסות משהו חדש. ב-1981 קיבלתי הזדמנות בברודוויי ושמחתי לגלות שהצלחתי למצוא קהל שרואה אותי בהצגות רציניות יותר, מגלם דמויות כמו רוי קוהן (עוזרו הנכלולי של סנטור ג'וזף מקארתי שנודע גם כמנטור של דונלד טראמפ, א"ב). קיבלתי שריקות בוז על התפקיד בהצגה על מרגלי האטום ג'וליוס ואתל רוזנברג, אבל לפחות אף אחד לא קשר אותי לדמות של קונילמל. הסתובבתי בעולם ועבדתי בכל מיני מדינות, מארצות הברית, לארגנטינה והולנד. הייתי כמו צועני, והייתי בר-מזל לחוות מספר רב של נקודות מבט. בהמשך גם הובלתי הצגת יחיד על מאייר לנסקי והופעתי בכמה סדרות טלוויזיה אמריקניות. ציון ברוך ליהק אותי כרב בסדרה 'ג'ודה'. ככל שאתה מתבגר, פחות מתחשק לך להמשיך לעשות את אותם הדברים. אתה מעדיף להפסיק לטחון מים. מבחינה זו, התפקיד ב'צוויפלרים' היה אתגר יוצא מהכלל".
אני תוהה אם דמות כמו קונילמל, קריקטורה של אברך צעיר, שבוודאי משתמט מצה"ל, הייתה מתקבלת היום בחיוב במצב הנוכחי בחברה הישראלית כמו בעבר.
"לאורך השנים נשאלתי אם יהיה סרט רביעי לקונילמל, ולמען האמת היה לי רעיון בראש והתחלתי לכתוב את התסריט שלו, ולפיו המפלגות החרדות ומתכנסות לקראת הבחירות ומחפשות מנהיג פוליטי על רקע כל השחיתות, ולבסוף נבחר קונילמל, כי כולם אוהבים אותו ואין מאחוריו שערוריות שנויות במחלוקת. כשהוא מנצח בבחירות, הוא מתייצב לנאום שלו כראש ממשלה בכנסת ומגמגם, והאחרים מנסים ללעוג לו, אבל העניין הוא שהוא זה שניצח והוא זה שמאחד במקום לפלג. למרות שקונילמל הוא חסיד אשכנזי, הדמות שלו נשארה אהובה בקרב חילונים ודתיים, אשכנזים וספרדים. כולם גדלו עליו. אנחנו צריכים דמות כזו גם היום, כשהחברה הישראלית נקרעת לגזרים, עוד לפני ה-7 באוקטובר. אנחנו לא יכולים לתת לזה לקרות שוב, כי אחרת מה שהעם היהודי עבר בשואה היה לשווא".
הסדרה הופקה בגרמניה, קיבלה פרס בצרפת ואתה חי בימים כתיקונם בלוס אנג'לס. בתור היהודי הנודד, איך ההתרשמות שלך מהמתקפות על ישראל בכל העולם על רקע המלחמה בעזה?
"זה לא חדש. אנטישמיות היא וירוס שקיים שנים רבות. וגם כשנראה שאתה מדביר אותו, הוא תמיד חוזר. זו מגפה. הסיבה שזה מקבל תהודה גדולה כל כך עכשיו היא ההשפעה של הרשתות החברתיות. הווירוס הזה מתפשט הרבה יותר מהר. אני זוכר שב-1954 בישראל, כדי להתקשר לסבא וסבתא בארצות הברית, היינו צריכים להזמין מראש שיחה דרך המרכזייה ולשלם עליה הון תועפות. הדרך היחידה להתעדכן במה שקורה בעולם זה באמצעות העיתונים. היום, כשסטודנטים מפגינים בקמפוס של קולומביה, התמונות והסרטונים מופצים בכל העולם תוך שניות. אנשים מקבלים את המידע שלהם מהטלפון הנייד. אין להם רקע אחר, רק מה שהם מקבלים בטלפונים, וזה לרוב שקרים. הם תמימים וקל להשפיע עליהם. הם לא יודעים מה קרה אתמול, ובטח לא באושוויץ. זה מאוד מסוכן".
אולי סדרות כמו "הצוויפלרים" יכולה להוות נקודת מבט נוספת, אפילו להזדהות.
"אני מקווה ש'הצוויפלרים' תוכל להוות גורם מאחד בין בני אדם באופן כללי. כאמנים זאת החובה שלנו ליצור קשר והזדהות ולהראות לעולם שאנחנו לא רעים. יהודים הם בני אדם, והם דואגים למשפחות שלהם כמו כל אחד אחר. זה נורא שלא רואים אותנו כך, כבני אנוש. זוהי בעיה קיומית. כשעליתי לבמה כדי לשאת את דברים על הזכייה בקאן סירייס, לבשתי את הדיסקית של החטופים וקראתי 'עם ישראל חי', כי הרגשתי שאני חייב להגיד משהו. זו הייתה הדרך שלי לבטא את מחשבותיי מול קהל של אלפים. אחר כך, במסיבת הסיום של הפסטיבל, ניגשו אלי משפחות יהודיות וסיפרו לי בדמעות שהם חוששים לענוד את הדיסקיות ברחוב, ושהם מורידים מזוזות. זה הזכיר לי רגעים מהילדות שלי, ולא נראה שעשינו עבודה טובה לשנות את זה. זה אף פעם לא היה כל כך גרוע".
"יש קנאה בתעשייה. חוויתי את זה כשלא הסכימו לרשום אותי כמועמד לפרסי אופיר"
הופעת הבכורה של בורשטיין כשחקן קולנוע בישראל הייתה בסרט "סאלח שבתי" של אפרים קישון שקדם לליהוקו לדמות של קונילמל בשוברי הקופות המקומיים. עם זאת, רק ב-2017 התנסה לראשונה כבמאי בדרמת המלחמה "אזימוט" שלא זכתה להצלחה מסחרית גדולה. כשהוא נדרש לשינויים הצפויים שמשרד התרבות עומד לכפות על קרנות הקולנוע, שיידרשו לתגמל סרטים על פי הצלחה קופתית, בורשטיין מצביע על קונפליקט בסיסי שנובע מכך שמקורות התמיכה של קרנות הקולנוע הן כספי ציבור והבירוקרטיה שמאחוריהם. "הרבה דברים השתנו מאז שנות ה-60. לא היו קרנות קולנוע אבל הסרטים הצליחו. במקרה של 'אזימוט' לא היה סיכוי שהסרט יופק אם לא התמיכה של חברים ובהם משה אדרי. כל התסריטים הקודמים שלי נדחו וזה אף פעם לא היה ברור מי מחליט ולפי איזה קריטריונים. זה מסובך כי מדובר בכספי משלמי מיסים והם צריכים להיות מאוד זהירים, לא רק בגלל התסריט אלא גם בגלל הכסף. בסופו של דבר זה תלוי בדעות אישיות של אנשים מתעשיית הקולנוע. זו הבעיה עם בירוקרטיה וכספי ציבור", הוא טוען.
"בעבר הדברים נעשו באופן עצמאי בלי הממשלה. לרוב אתה צריך להחליט אם אתה עושה סרט שמיועד לקהל הישראלי עם התכנים וההומור שמותאמים לו, ומשקיע בו מתוך מניעים עסקיים, מתוך כוונה שיירכשו מספיק כרטיסים. כך היה עם סרטי הבורקס בשנות ה-70, שהיו להיטים. אני לא התחברתי אליהם. מצד שני הסרטים האלה לא עוברים טוב לקהל בינלאומי ואם תנסה להפיץ אותם בצרפת, גרמניה או ארצות הברית, זה לא יעבוד. אז חייבים להחליט האם הכוונה היא ללכת על הפוטנציאל העסקי או על האיכות הקולנועית שתתרום גם לטיפוח כישרונות מקומיים, שיכולים לקבל חשיפה בפסטיבלים בינלאומיים. זו הדילמה בביזנס שלנו. וחוץ מזה אפשר להגיד שיש גם הרבה קנאה בתעשייה המקומית. אני חוויתי את זה כשלא הסכימו לרשום אותי כמועמד לפרסי אופיר בגלל שאני לא נחשב ליוצר ישראלי לפי התקנון, בטענה שאני לא חי פה פיזית. לא הבנתי איך זה אפשרי, עם כל הרקע שלי בקולנוע הישראלי. הייתי חבר אקדמיה לאורך שנים. בעקבות היחס הזה ביטלתי את החברות שלי".
