הגיעו הדברים לכדי כך, שאדל צריכה לעצור מופע בלאס וגאס כדי להסביר לקהל שלא זורקים חפצים לבמה. "שמתם לב שאנשים, כאילו, פאקינג שוכחים כרגע איך להתנהג בהופעות וזורקים שיט לבמה? ראיתם את זה? בואו נראה מי פאקינג זורק משהו עליי. אני פאקינג ארצח אתכם. תפסיק לזרוק דברים על אמנים".
1 צפייה בגלריה
זה באמת שווה את המחשבה שמישהו ייפגע רק בגלל שהוא עומד על הבמה כדי לבדר? פינק, ליל נאס אקס וביבי רקסה
(צילום: AP)
בציוויליזציה הגיונית, כזאת שבה אנשים באים להופעות פופ, נהנים/סובלים, חוזרים הביתה ומחכים להופעה הבאה, הרגע זה נראה משונה לחלוטין: למה אדל צריכה להגיד לאנשים לא לזרוק חפצים על הבמה, כאלה שממש יכולים לפגוע פיזית באדם שהם שילמו הרבה כסף כדי לראות אותו? הרשת מלאה ב"אתגרים" (חלופה מילולית באמת יפה ל"טמטום מוחלט"), אבל מה המהלך השכלי, ככל שישנו כזה, שמוביל לרגע שבו מישהו זורק טלפון ופגע בפנים של כוכבת הפופ הבריטית ביבי רקסה? מה עובר בראש של מי שזרק בקבוק לכיוון אלין גולן, נערה בת 17, ופגע ברגל שלה? זה אמור להיות מצחיק? "נועז"? סתם ויראלי? ונניח שאין פה ניסיון תקיפה לכאורה; זה באמת שווה את המחשבה שמישהו ייפגע רק בגלל שהוא עומד על הבמה כדי לבדר?
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
אבל המציאות בשטח גוברת על השכל הישר: אמנים ואמניות הפכו לברווזים במטווח. הם סופגים הכול: מבקבוקים ועד צעצועי מין (כמו שקרה לליל נאס אקס), ממכשירים סלולריים ועד שקית של אפר (!), כמו שקרה בהופעה של פינק בהייד-פארק בלונדון. "זאת אמא שלך?", שאלה הזמרת שכנראה נענתה בחיוב, "אני לא יודעת איך להרגיש בנוגע לזה?". ואומנם זאת לא הפעם הראשונה שאמנים ואמניות צריכים להתמודד עם מצבים ביזאריים, אבל ספק אם אפילו אוזי אוסבורן, שעשה כמה דברים מטורללים בעצמו, נתקל בשאריות אדם במהלך הופעה מול יותר מ-60 אלף איש.
ומוזר ככל שזה יישמע, זה אפילו לא הדבר הכי גרוע שקרה ברצף האחרון: לפני כשבועיים, בהופעה של אווה מקס, אדם פרץ לבמה ופשוט סטר לה. "זה היה כל כך חזק עד שנפצעתי בעין", כתבה אחר כך. "הוא לעולם לא יבוא להופעה שוב". ואומנם זה מקרה חריג למדי של תקיפה פר-אקסלנס, אבל הוא חלק מהתופעה שגרמה ל"רולינג סטון" לשאול "למה כולם שכחו איך להתנהג בהופעות?".
אולם ייתכן שהשאלה בעצמה מפספסת את הבעיה, או לפחות את חלקה, שכן גלומה בה הנחת מוצא ספציפית: אנשים "שכחו" איך להתנהג. אבל מה אם ההתבהמות המטרידה הזאת היא ביטוי קיצוני ואלים של דור חדש, שלא שוכח את מה שהוא לא ידע? מה האפשרות שזוהי התפתחות רדיקלית של תפיסת ההופעה: לא רק שלא מדובר באירוע אמנותי אלא במפגש חברתי, עכשיו גם האדם על הבמה הוא לא באמת אדם, ולא יקרה כלום אם יקבל חפץ בראש?
ביבי רקסה נפגעת מטלפון סלולרי שהושלך עליה במהלך הופעתה
הרי עם כל הכבוד להשבתה הארוכה של תעשיית המופעים בתקופת סגרי הקורונה, קשה להשלים שהמחנק שנוצר אז אחראי לבדו למה שמתחולל באצטדיונים ובהיכלים. ראשית, זה לא שקודם לכן לא היו תקריות אלימות, גם אם הן לא נטו להתרחש בהופעות לכל המשפחה. שנית, לזרוק בקבוק על הבמה זה לא "שכחו איך להתנהג בהופעות", אלא "שכחו איך להתנהג" נקודה.
הבעיה היא שעד שהסוגייה הזאת תיחקר כמו שצריך ויוסקו ממנה מסקנות, יותר ויותר אמנים ואמניות מרגישים כאילו כל יציאה לבמה היא לא רק פריבילגיה אדירה שהושגה בזכות כישרון ומאמץ, אלא משימת הישרדות. ובהינתן שגם ככה הופעות הן אפיק פרנסה קריטי בעידן הנוכחי, להרבה מהם אין אלא להצטייד בשכפ"ץ פסיכולוגי ולקוות שהמשמרת בעבודה תעבור בשלום. ואחר כך מתפלאים ומתבכיינים שהם מבטלים טורים בגלל לחץ נפשי, כי הרי כולנו היינו מוכנים להשקיע כסף, זמן, אנרגיה ונשמה כדי להרים הפקה גרנדיוזית ובתמורה לקבל נעל בעין. איך שר מוריסי? "בוא, ארמגדון, בוא".
