היקום קרס לתוך עצמו למשך כמה רגעים אמש (א'), במהלך הופעתה של קורין אלאל בבארבי בנמל יפו. בעצם, אולי לא היקום הכולל, אלא המרחב האינטרנטי הספציפי הזה, כשבמהלך הביצוע המחשמל של ריקי גל לשיר "אנטארקטיקה", נפרש בקהל שלט ענק שעליו הודפסה כתבה שעלתה באתר לפני כשנתיים. "קורין יש שלג באפריקה", נכתב בראש השלט, ברפרור למילות השיר שכתבה המוזיקאית מתוך אלבומה השלישי. המחווה המקסימה הזו חילצה חיוך רחב מאלאל, שהתרגשה ממנה ומהאהבה הענקית שהורעפה עליה במהלך כל ההופעה.
קורין אלאל מבצעת את ״ארץ קטנה עם שפם״ ו״הטבעת נפלה״
(צילום: עומר טסל)
למען האמת, עוד לפני שצליל אחד התחיל להתנגן, הקהל דאג לקבל את פניה של המוזיקאית במחיאות כפיים נלהבות. יש משהו כמעט אירוני בבחירה שלה לפתוח את המופע בביצוע של "ארץ קטנה עם שפם" - בתקופה שבה הימים קשים מיום ליום ליום ליום, כבר למעלה מ-400 יום. נדמה שמילות השיר שכתב מאיר גולדברג מקבלות כאן תוקף חצי-נבואי. כן, אנחנו עדיין הסיכה הקטנה בין סעודיה לים, זו שעוד מנסים לחסל, ובין חרם תרבותי כזה לאחר איזה מזל שיש את המוזיקה, זו שמחזיקה אותנו שפויים, למרות הכול.
זו לא הפעם הראשונה שהפרויקט "חברים שרים קורין" עולה על הבמה. מה שהתחיל כאלבום שיצא ב-1998 וזכה להצלחה רבה, הפך למופע אהוב שמשך אליו מוזיקאים רבים וקהל ששמח לשמוע את הביצועים המשותפים. במרץ דאשתקד הוא עלה בהיכל התרבות בתל אביב, בקיץ גם בבנימינה, ואמש כאמור שוב - הפעם במעוז הרוקנ'רול. הרכב החברים השתנה במקצת, וגם האווירה קצת אחרת, אבל הגיטרות המחשמלות הן יחסי הציבור הטובים ביותר של הייאוש שמאפיין את התקופה, ובלילה הזה הן גם מעניקות את הנחמה.
בערב שלא עוצר לרגע ומדלג בין להיטיה הגדולים של אלאל בביצועים עם מיטב המוזיקאים, קשה שלא להתרגש. על הבמה נבחרת שחלקה מלווה את אלאל תקופה ארוכה, מזה כחמישה עשורים; ערן צור, חברה הקרוב שאחראי על הניהול המוזיקלי של המופע ומנגן על הבס, על הגיטרות - בנו ליאם צור ורם אוריון, שמקומו לצידה טבעי לא פחות והולך שנים אחורה, קרן טפרברג על התופים ועידו זרצקי על הקלידים. לחבורה המוכשרת הזו הצטרפו בכל ביצוע אמן-שניים, שהביאו אינטרפרטציה משלהם לשירים המוכרים, סחפו את הקהל והאירו את פניה של אלאל ששמחה לתת להם לזרוח ולפנות עבורם מקום.
כך שלומי שבן תפס את מקומו על הפסנתר, ביצע עוד שיר שכתב גולדברג - "התעשייה האבירית", ואחריו גם הפליא בעיבוד משלו ל"המנון לאהבה", השיר ששמע בהופעתה של אלאל בקמלוט אי-אז. "האהבה יותר חזקה ממוות בימים כאלה", הוסיף תפילה משלו. "הלוואי". ואחרי שעובדי הבמה גלגלו את הפסנתר הצידה, צור לקח את אור הזרקורים בגרסה המחוספסת שלו ל"מותק", ובהמשך ביצע גם את "תמונה אימפרסיוניסטית" של כרמלה גרוס ואגנר, שאלאל ממפיקיו. עם עליית הקצב גם הקהל התמסר בקריאות נמרצות בפזמון.
לצלילי הרוק הזה, שמחזיר את באי המופע לשנות ה-90, נחמד לראות בקהל גם פרצופים צעירים. אב ובתו הצעירה שנולדה כנראה אחרי שנות ה-2000, חבורות בשנות ה-20 וה-30 לחייהם וקהל שצועד בדרך המוזיקלית עם אלאל. לכולם מן המשותף - הם מבינים את גודל האירוע, את החיבור העוצמתי והמפתיע שבחבורה הזו. הם רוצים גם הם לטעום מהחד-פעמיות שבכל מפגש ענקים כזה. המוזיקאית אומנם יושבת על כיסא בר, והיא כבר לא צריכה לטרוף את הבמה כפי שנהגה לעשות – החשמל בעיניים ובחיוך שנפרש על פניה עושים את האפקט.
בהמשך הצטרפו אליה גם אסף אמדורסקי בביצוע מקפיץ שטבל במחוזות הרגאיי ל"שיר בכיף", ומשם הוביל לרגע נוגה שהקהל לא נשאר אדיש כלפיו - הביצוע של "שיר לשירה", למילותיו של יהונתן גפן, שאליו הקהל הצטרף בקול. מחיאות הכפיים התגברו כשמירי מסיקה הצטרפה לשניהם. השילוש הזה - אלאל, אמדורסקי ומסיקה - יצר חיבור יפהפה והרמוני, והוכיח שגם הבלדה הזו היא סוג של רוקנ'רול. מסיקה, שהייתה הראשונה לזהות את הניצוץ המרגש בעיניה של אלאל, הביאה יכולות אדירות בביצוע שלה ל"קשר הירח" - שלדעתה ולדעת רבים באולם זה שירה היפה ביותר.
באירוע עתיר רגעים מיוחדים הצטרף גם אהוד בנאי - בהפתעה - לביצוע קצבי של "שפת אימי", שנושא את שם אלבום האולפן הרביעי של המוזיקאית. זו לא הפעם הראשונה שהשניים מבצעים יחד את השיר, אבל ניכר שמביצוע לביצוע בנאי הכניס יותר משפתו, וחימם את לב הצופים ב"אי שם בלב" המתוק. ריקי גל חישמלה את הקהל בשני ביצועים בלתי נשכחים - לפני "אנטארקטיקה" והשלט היה גם "זן נדיר", ולמרות בעיות סאונד ופידבק, נדמה שלקהל לא באמת אכפת. אורח אדיר נוסף הוא יזהר אשדות, שסיפר לקהל שההיכרות שלו עם אלאל הולכת שישה עשורים אחורה - משפחתו הייתה האומנת למשפחתה כשעלו ארצה מתוניס. בין השניים, כך חלק, נוצרה חברות מפרה ומרגשת.
אשדות, שהפיק את אלבום הבכורה של אלאל, ביצע עמה את "תן לי קצת ממך" מתוכו, ולקראת סופו של האירוע חזר לבמה לביצוע משותף של "כשזה עמוק". אשדות מילא בהצלחה את נעליהם של רבים וטובים לפניו - ענבל פרלמוטר במקור, שנוכחת באופן כזה או אחר בערב המרגש הזה, ואביתר בנאי בהמשך, והעניק לקהל את הקליימקס שהוא זקוק לו, רגע לפני הסיום המצמרר.
הבחירה של אלאל לחתום בביצוע סולו את המופע ב"אין לי ארץ אחרת" היא ודאי לא מקרית בהתחשב בתקופה. הפתיחה שלה אולי הייתה מבודחת, עם הקופצניות התעלולית של הארץ הקטנה והשפם, אבל באקורד הסיום היא מספרת על צד אחר של אותה הארץ. הטלפונים נשלפו בהמוניהם בניסיון ללכוד את הרגע הזה לנצח. לשתף אותו ברשת, להפיץ לכל עבר ולשמור אותו פועם. תזכורת מדממת. אבל מי שהיה בערב הזה יודע, גם הרגע הזה, שחלף כבר, הוא זן נדיר.
