השבוע הוזמנתי לארוחת ערב אצל חבר בניו יורק.
לא סתם חבר, חבר ילדות שגדל איתי בעפולה.
אני מכיר אותו עוד מהארגז-חול בגן חנה.
לפני 15 שנה בערך הוא קיבל הצעת עבודה נחשקת ובעקבותיה עבר עם אשתו לניו יורק.
כשהוא עזב את הארץ הבטחנו שנשמור על קשר, כמו שאנשים אוהבים להבטיח בסיטואציות האלה.
בסוף הגיאוגרפיה של החיים ניצחה, הסירות שלנו התפצלו, והפכנו להיות חברים כאלה שמסמסים רק בימי הולדת.
כשנחתנו בניו יורק לפני שבוע, כתבתי לו שאני בעיר.
נרשמה התלהבות שכוללת הזמנה לארוחת ערב אצלם בדירה. כמובן שמיד קפצנו על ההצעה.
לא התראינו המון שנים, ותהיתי ביני לבין עצמי איך המעבר לארה"ב השפיע עליו.
"בטח הוא הפך לאמריקקי מנומס כזה", אמרתי לחיימקה.
בדרך אליהם עצרנו בסניף של "אניטה".
אחרי שהתגאינו בתור הארוך שהשתרך מחוץ לגלידרייה הישראלית, העמסנו קילו גלידה לקינוח כי רצינו משהו שיזכיר להם את הארץ.
הגענו לדירה שלהם באפר איסט-סייד.
אחרי שסיימנו עם החיבוקים, הנשיקות והשלמת הפערים הקצרצרה, אשתו הכריזה: "תיכף הכול יהיה מוכן. הרמתי שקשוקה חריפה, נשארה חלה משישי, נחתוך סלט... ולקינוח הבאנו אניטה".
גיחכתי ונפנפתי מולה בשקית של האניטה שהבאנו אנחנו: "לא נורא, אין דבר כזה יותר מדי גלידה".
"בוא תעזור לי לערוך את השולחן", החבר צעק לי.
נכנסתי למטבח והתחלתי לסדר את הצלחות שהוא הוריד מהארון.
על השולחן חיכו כבר מלחייה, פלפלייה ועוד צנצנת קטנה עם סחוג ירוק.
"פששש... אוכלים סחוג בניו יורק?", שאלתי אותו.
"לההה איזה. זה סחוג שאני חולה עליו מהארץ. כל פעם שאני טס לישראל אני חוזר עם סטוקים. זה תמיד בחוץ כי אני אוכל הכול עם סחוג – חביתה. פתיתים. מלוואח. מבחינתי לאכול את זה גם עם הגלידה".
"טוב עזוב אותך מהסחוג... איך פה?", התעניינתי.
"וואלה מעולה. ממש טוב", הוא היה תמציתי.
"אתם מתגעגעים לארץ?", שאלתי.
הוא שתק לכמה רגעים ואז סינן: "קצת. לא בטירוף. לפעמים".
"טוב, לגן-חנה אתה בטוח מתגעגע", קרצתי לו.
התיישבנו לאכול.
"עזוב כבר את ה-ynet!", היא הפצירה בו תוך כדי הארוחה, "אין, הוא מכור!".
"איזה בלגן בצפון, יא-אללה", הוא סינן.
ומשם הדרך כבר הייתה קצרה ובלתי נמנעת לשיחה של שעתיים על המצב. על הצפון הבוער. על כן לעסקה או לא לעסקה. על כן לבחירות או לא לבחירות. על מה יהיה עם המפונים. על מי יותר טוב לישראל – ביידן או טראמפ.
"בואו נעביר את הדיון לסלון, יותר נוח להתווכח שם", אשתו הקימה אותנו מהשולחן.
עזרנו לפנות את השקשוקה. והסלט עם הזעתר. והחלה. והטחינה.
"הלו הלו, את הסחוג תשאיר על השולחן", הוא סימן לי.
ישבנו בסלון ושתינו יין.
הטלוויזיה דלקה על מיוט. רוקדים עם כוכבים.
ברקע גלגלצ.
השנייה סיימנו לאכול שקשוקה עם טחינה ולהתווכח על ביבי.
לרגע התבלבלתי.
אני באפר איסט-סייד בניו יורק.... או שאני בכלל בישראל?
אחרי שירדנו על הגלידה, יצאנו - החבר ואני - לשאכטה במרפסת.
"שמע, לא פלא שאתם לא כזה מתגעגעים לארץ", סיננתי לעברו.
"מה זאת אומרת?", הוא לא הבין.
"אם לא היית אומר לי שאנחנו בניו יורק, הייתי מוכן להישבע שכל הערב הזה התרחש בכלל בתל אביב. בראתם לכם פה מיני-ישראל. האוכל. הטלוויזיה. המוזיקה. הכול ישראלי!".
הוא חייך ואז התוודה: "אפילו מרכך הכביסה שלנו מהארץ כי היא חולה על הריח הזה".
"ומה עם חברים? יש לכם חברים אמריקאים בכלל, או שכולם ישראלים?", שאלתי.
"ברור שיש. אבל זה מגיע רק עד גבול מסוים איתם. תראה, בסוף איך שלא תהפוך את זה, הם לא במנטליות שלנו. לא יעזור, עם הישראלים יש לנו חוויות חיים משותפות, שלא לדבר על השפה והתרבות וההומור. אנחנו מבינים אחד את השני. נו, אתה יודע איך זה. זה בניואנסים. תכל'ס במאני-טיים, אם יקרה משהו רציני ואני אצטרך עזרה, אני אפנה לחברים הישראלים שלי".
"אז איך אתה אומר שאתה לא מאוד מתגעגע?", הקשיתי עליו.
"זה לא שאני לא מתגעגע. זה שהגעגוע לא לינארי. הוא משנה צורה. יש כמו אבולוציה כזאת של געגוע. אתה עובר כל מיני שלבים. לפעמים הוא צובט כזה בקטע נעים. נוסטלגי. לפעמים הוא שורף. לפעמים הוא ממלא אותך רגשות אשם. לפעמים אני לא מבין מה אני עושה פה, רחוק מהמשפחה והשפה והכדורגל. לפעמים אני מרגיש שלעבור לכאן הייתה ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיים".
"ואתם לא מתכוונים לחזור לארץ מתישהו?", שאלתי את שאלת השאלות.
הוא שתק.
חשבתי לעצמי על כל המילים הטעונות והמורכבות האלה.
געגוע. שייכות. זרות. בית.
אף פעם לא גרתי מחוץ למדינה אז אני לא באמת יודע איך זה מרגיש.
האם אפשר באמת לגזור את החוטים שמחברים בינך לבין המקום שבו גדלת?
האם אדם יכול להתנתק עד הסוף מהבית שלו או שחלק ממנו תמיד יישאר שם?
האם האדם הוא כמו צב שנושא את ביתו על גבו תמיד, לא משנה היכן הוא?
ומה התפקיד של כל הסממנים הישראליים האלה שהם מוקפים בהם? להרגיע את הגעגוע? להעצים אותו? להוות גשר בין הבית הפיזי שלהם פה לבין הבית הרגשי שלהם?
אולי הם מצאו פתרון אידיאלי – לייצר בועה ישראלית ולחיות את המדינה דרך המוזיקה, התרבות, האוכל - רק בלי הטילים והמלחמה שמשתוללת בחוץ?
איך זה מרגיש בכלל, להשקיף מרחוק על המדינה בתקופה הזאת?
נזכרתי במשפט מעורר מחשבה שאמרה לי ישראלית שגרה בארה"ב כבר שנים –
"ישראל היא האמא הביולוגית שלי. ארה"ב היא המאמצת".
שאלתי את עצמי האם גם אדם שעובר מברזיל או מאיטליה למקום אחר, מקיף את עצמו בכל כך הרבה סממנים תרבותיים מהבית שעזב?
אולי זה עניין רק שלנו, הישראלים, שהזהות טבועה בנו כל כך עמוק, זורמת לנו בעורקים ובנימים הכי דקים, מחוברת לנו לנשמה, ממשיכה לפעום בנו גם כשאנחנו מחוץ למדינה...
והווליום שלה כל כך גבוה. זהות על סטרואידים.
ואולי זה בכלל עניין דורי.
דורות ראשונים של מהגרים בדרך כלל ייצמדו למאפיינים התרבותיים שלהם בעקשנות.
אבל האם גם הילדים והנכדים שלהם יתעקשו עליהם?
או שלאט-לאט, ככל שהדורות עוברים, הזהות נושרת ואתה מוצא את עצמך מחובר לזהות שנגזרת מהבית הפיזי שלך?
בדרך החוצה אשתו דחפה לנו לידיים קופסאות עם שאריות שקשוקה.
אפשר להוציא את הבנאדם מישראל, אבל אי אפשר להוציא את ישראל מהבנאדם.
שנייה לפני שנפרדנו, הוא תפס אותי ולחש לי באוזן:
"שומע... לגבי מה ששאלת על החזרה לארץ...".
"מה לגבי זה?", עניתי.
"זה כמו הסחוג הירוק ההוא שאני אוהב. בסוף... זה תמיד על השולחן".
