סרטיו של הבמאי הוותיק מייקל מאן, שיציין בקרוב את יום הולדתו ה-81, עוסקים בגבריות כמנגנון. יש בהם, על כן, משהו פיזי מאוד ובד בבד מהורהר, אפילו קיומי. אנו צופים בגיבוריו כאשר הם שקועים במלאכתם, והמלאכה הזו היא, לרוב, פשע. כך זה ב"גנב" (1981), שהוא אולי סרטו הטוב ביותר שבו מגלם ג'יימס קאן המעולה פורץ כספות; ב"היט" (1995) שבו אל פצ'ינו ורוברט דה נירו מככבים במה שהוא סרט השוטרים וגנבים האולטימטיבי; ב"הנוסע" (2004) העוקב אחר שגרת יומו, או נכון יותר לילותיו, של רוצח שכיר (טום קרוז); וכמובן "אויבי הציבור" (2009), שמביא את סיפורה של כנופיית ג'ון דילינג'ר משנות ה-30.
"פרארי" - טריילר
(צילום: באדיבות פורום פילם)
סרטו החדש, "פרארי" (Ferrari), מדגיש כבר בכותרתו את החיבור שבין האדם והמכונה שקרויה על שמו, ליתר דיוק מכוניות היוקרה, מהיפות בעיצובן בעולם. אבל כרגיל בסרטיו של מאן, אין כאן דימוי הרואי או רומנטי של ממציא בעל חזון – כפי שהיה בסרטו הנהדר של פרנסיס פורד קופולה, "טאקר – האיש והחלום" (1988), על מעצב המכוניות הנון-קונפורמיסט שהעז לצאת כנגד אילי תעשיית הרכב – אלא של מנוע אנושי, מכונית שפועלת לכל אורך הסרט על מצב Drive (ואולי אין זה מקרה שאת דמותו מגלם, ובכן, אדם דרייבר). כבר נתקלנו בדמותו של אנצו פרארי לפני מספר שנים, בסרט הטורבו של ג'יימס מנגולד "פורד נגד פרארי" (2019), שתיאר את היריבות בין שתי החברות שבכותרת כפי שזו באה לכדי מיצויה המסעיר במסלול המרוצים, וסרטו של מאן מביא, בחטף, את גרסת האיטלקי לסיפור.
"פרארי" פוגש את התעשיין האיטלקי ברגע של משבר אישי ופיננסי. השנה היא 1957, ופרארי (זוהי הפעם השנייה, אחרי "בית גוצ'י", שבה אדם דרייבר מגלם את אחד מסמליה של איטליה), לשעבר נהג מרוצים, הוא אחד השחקנים המרכזיים בשדה ייצור מכוניות מרוץ. אבל שנה קודם לכן הוא מאבד את בנו היחיד, דינו, שמת מניוון שרירים בגיל 24, ובהווה של הסרט מצבה הכלכלי של החברה מתערער בעקבות מותו של הנהג-כוכב שלה, אוג'ניו קסטלוטי, בתאונת אימונים, ופרארי נאלץ לשקול להכניס שותף, שבו אינו רוצה. פורד, למשל. פרארי מסרב. "עם הכסף הם ירצו שליטה. אני חייב שתהיה לי שליטה מלאה". פרארי, האיש והמכוניות, מייצג בסרט שלמות שנפגמה. "במציאות, ככל שדבר עובד יותר טוב, כך הוא יפה יותר לעין", הוא סח לפיירו, בנו הצעיר ממאהבתו לינה (שיילין וודלי), שהרומן עמה החל בשלהי המלחמה. המשבר מחריף גם את העימות עם אשתו, לורה (פנלופה קרוז), שמחזיקה בשליטה חלקית על החברה, ואינה יודעת על המשפחה הקטנה שבעלה מחזיק מהצד.
אנצו מקווה שניצחון במרוץ מילה מילייה היוקרתי – כ-1000 מייל מצפונה של איטליה ועד רומא – יסייע לחלץ את החברה מהמשבר הפיננסי שבה היא נתונה (פרארי מוכרת פחות מ-100 מכוניות בשנה). שנה קודם לכן זכה צוות פרארי, בהובלת קסטלוטי המנוח, בארבעת המקומות הראשונים. פרארי, אגב, מאשים את אמו של קסטלוטי במותו – היא לא חיבבה את ארוסתו ורצתה שיינשא לאישה אחרת, וכתוצאה דעתו נהייתה מוסחת, והוא נהרג בתאונה. זו היא, האמא, אשמה; לא פרארי והמכונית בה נהג. אשמה ולקיחת אחריות אינן הדבר שאנשים הרואים בעצמם סמל לאומי מעסיקים עצמם בהן, ואם זה מזכיר מישהו אחר ממדינה אחרת, האחריות היא עליכם. פרארי בסרט אינו רק תעשיין. הוא מפקד צבא הבוחר את החיילים הטובים ביותר למשימה, ואפילו מעודד כל אחד מהם באופן אישי לפני היציאה לקרב. הוא il commendatore, תואר כבוד שהיה שמור לו ומעיד על מעמדו הייחודי כנכס לאומי איטלקי.
ישנן בסרט סצנות מצוינות שאינן בהכרח קשורות למרוצים. אחת מהן, שמזכירה את העריכה המקבילה בין סצינת ההטבלה ושרשרת החיסולים בשיאו של "הסנדק", מתרחשת אף היא בכנסייה, וקשה להסביר איך זה נעשה בדיוק, אבל אנצו ואנשיו מודדים בשעוני עצר את משך זמן הנסיעה של אחת המכוניות המתחרות בעודם משתתפים במיסה, ושירת המקהלה משתלבת באופן מושלם ברעש המנוע וחריקות הצמיגים. אפילו הכומר נושא דרשה שבמהלכה הוא משווה את המאמינים למנוע שתנועתו מאיצה אותם בעולם. זוהי סצנה מושלמת שמחברת בין האצה מכנית וחוויה דתית.
אבל "פרארי" אינו סרט מרוצים כפי שהיו, בין השאר, "גראן פרי" (1966) של ג'ון פרנקנהיימר או "ימי הרעם" (1990) עם טום קרוז. סרטים שבהם הטכנולוגיה הקולנועית השתלבה בתנועה המהירה והעצימה אותה. סרטו של מאן מעצב שאיפה לשלמות כטרגדיה אופראית מפוארת. המכונית בעלת המבנה העתידני אינה אובייקט פטישיסטי (כפי שהיא בסרטים דוגמת "קראש" או "טיטאן"), והסרט אף אינו עוסק בכך. הניצחון אינו חשוב לפרארי כפי שהוא מוצג בסרטי מרוצים. מה שחשוב לו הוא לשמור על מעמדו כאלוהים, כאשר דמויות לוויין כמו אשתו, מאהבתו, אמו, ואפילו האייס-נהג שלו, אלפונסו דה-פורטגו (גבריאל לאונה), מערערות אותו.
סרטיו של מאן עוסקים, כאמור, בגברים, אבל הפעם הוא מעניק תשומת לב גם לדמויות הנשיות. קרוז מעצבת היטב דמות של אישה שהשנים הפכו אותה למרירה, אבל לא בלתי מפוכחת, ואילו הדמות שמגלמת וודלי מסרבת להיענות לסטריאוטיפ שטחי של מאהבת-נתמכת. אדרבא, נדמה שבזכותן מצליח אנצו למצוא בסופו של דבר איזושהי נחמה – למרות הטרגדיה המחרידה בה הייתה פרארי מעורבת במרוץ מילה מילייה 1957. "פרארי" הוא פרויקט תשוקה של מאן שהיה בעבודה מאז אמצע שנות ה-90, וסרטו הראשון מזה שמונה שנים. אדם דרייבר מצוין בתפקיד פרארי (הדמות שהוא מגלם מבוגרת ממנו ב-20 שנה, אך זה לא מורגש), אדם שהמוות מלווה אותו לכל אורך הסרט, בפן המשפחתי והמקצועי. העובדה הזו עוטפת את הסרט במלנכוליה שמזוהה עם עבודותיו הנוצצות באופן מתעתע של מאן – אחרי הכל, המוות והבדידות הם צדו האחר של המנגנון האנושי המתקתק בצורה מושלמת.
