למרות שהיה איש של מילים, נבו זיו לא השאיר מכתבי פרידה לשני ילדיו הקטנים, אדם ואסיה. "הם כל הזמן קוראים בשלושת ספרי הילדים שהוא כתב", מספרת הבמאית דפנה זילברג, אלמנתו, "זה מאוד משמעותי מבחינתם, סוג של תקשורת איתו. שמרתי את כל הכתבות שלו, את המחזות שכתב. נבו השאיר להם הרבה ד"שים. כשהבנו שהסוף קרוב, ביקשתי בעדינות שיכתוב להם משהו, אבל הוא אמר שזה קשה מדי", היא דומעת, "היה לו קשה להודות שזה הסוף. שהוא עומד להיפרד מהאנשים שהוא הכי לא רוצה להיפרד מהם".
איך אפשר להתכונן לפרידה כזאת?
"מה שאיפשר לנו לעבור את המצב הזה היה להיות כמה שיותר פתוחים ולא להסתיר מהילדים כלום. אחרי שהתייעצנו עם עובדת סוציאלית מהאגודה למלחמה בסרטן ועם פסיכולוג ילדים, אמרנו להם שיש לו סרטן. השתמשנו במילה הזאת. רצינו שישמעו אותה מאיתנו ולא ממישהו אחר. הסברנו להם שלגוף שלו מאוד קשה ושכל מיני חלקים מפסיקים לעבוד והוא כבר לא מדבר. גם בשבועות האחרונים, כשנבו נכנס להוספיס, אמרתי להם שזה לא בית חולים, שלא ינסו לרפא שם את אבא, רק לעשות שיהיה לו נעים ולהקל עליו. שאנחנו יודעים שהוא ימות".
הם ביקרו שם?
"כמעט כל יום אחרי הגן הייתי לוקחת אותם אליו. הם היו קופצים לתוך המיטה שלו, מחבקים ומנשקים, משעינים עליו את הראש ושמים לו מוזיקה. הוא כבר לא דיבר, אבל יכול היה לחבק, להניח עליהם יד. ראית שהוא נהנה. הייתה לו התגייסות מיוחדת כשהילדים היו מגיעים. הוא נתן את כל מה שיש בו".
זיו, שנפטר מסרטן לפני כעשרה חודשים, בגיל 43, היה מחזאי, סופר, עיתונאי ועורך ב"ידיעות אחרונות". מאות כתבות חכמות, מצחיקות ואנושיות כמוהו פרסם בעיתון. את זילברג הכיר בשידוך של חברה טובה. "היא ממש נידנדה לי שיש בחור נהדר שאני צריכה לפגוש. אמרתי לה, 'די, עזבי אותי', ואז נכנסתי לפרופיל שלו בפייסבוק, הסתכלתי בתמונה ואמרתי, 'אהה, חמוד. יאללה, תשלחי הודעה'. בסוף הדייט הראשון הוא תפס אותי, הסתכל עליי ואמר לי, 'דפנה, דברים כאלה לא קורים כל יום'. צחקתי, חשבתי שהוא נסחף. הוא קלט לפניי שאנחנו הכי מתאימים. אחרי איזה חודש גם לי היה ברור שזה זה. נבו היה האהבה הטובה והבוגרת הראשונה שלי. אהבה שמבוססת על חברות".
שנתיים אחר כך התחתנו. "היינו זוג נורא מחובר. אני זוכרת שהוא התקשר פעם מנסיעה של העיתון לסידני ואמר, 'אני בחוף הים פה, גולש ולא מבין מה אני עושה בלעדייך. אני רוצה לחזור הביתה'. הייתה לנו זוגיות של שמונה שנים, וזה הרגיש לי כמו דקה. רצינו כל כך להזדקן יחד. עוד לפני שנבו חלה הוא אמר לי, 'אם יקרה לך משהו, אני לא יודע מה אני אעשה. אני אהיה נזיר, לא תהיה לי אף אחת אחרת', ואני אמרתי לו, 'אם יקרה לך משהו, אני לא רואה את עצמי ממשיכה לחיות'. ככה אהבנו".
החיבור החזק הוביל גם ליצירה משותפת. זילברג (40), נכדתו של הבמאי יואל זילברג ובמאית מוכשרת ("של מי החיים האלה בעצם?", "דרקון הזהב"), זוכת פרס במאית השנה על "תדגימי", המבוססת על פרוטוקולים מבית משפט ב-2008, שבהם התבקשה קורבן אונס בת 16 להדגים את התנוחות שבהן נאנסה ‑ משכה אותו לעולמה. "קצת אחרי שהכרנו התחלתי לפתוח לו את המגירות ומצאתי ספר ילדים נפלא, מוכן לדפוס. אמרתי לו לשלוח אותו מייד להוצאה לאור. עכשיו יש לו עוד ספר גמור, שייצא עוד מעט. הקטנה כבר שואלת מתי מגיע הספר החדש של אבא. ואז הצעתי לו לכתוב מחזות. הייתה לו אוזן כל כך טובה לדיאלוגים ושפה כל כך מדויקת שזה היה בזבוז לא להביא אותו לתיאטרון".
המחזה הראשון שכתב היה "אופוריה", על ילד שעובר לגור ב"עיר השמחה בעולם". ההצגה, בבימויה של זילברג, עלתה בפסטיבל חיפה להצגות ילדים וזכתה לשבחי הביקורת. "יצאו ממנה ילדים צוחקים ומבוגרים בוכים. היה נורא כיף לעבוד עם נבו - הוא שנא קלישאות ולא התפשר עד שהייתה לו סצנה מעולה ביד".
אלא שהכאב התפרץ גם בבית. זילברג הייתה בחודש השמיני עם אסיה, בתם הקטנה, כשהתגלתה אצל זיו מלנומה, אחרי שנקודת חן על גבו החלה להשתנות. "אבל כשהוציאו אותה, גילו שהיא כבר הייתה עמוק בתוך הגוף ושהיו לו תאים סרטניים גם בבלוטות הלימפה". זיו עבר טיפולים ובמשך שנה וחצי היה נקי מסרטן, עד שהגיעה המערכה האחרונה והטרגית. "כשהיינו כבר הורים לשניים הוא כתב את 'קב"ן', שמשחקת בתיאטרון הבימה. בוקר אחד, יומיים לפני החזרה הגנרלית, נבו התעורר ואמר לי, 'אני לא מצליח לדבר כמו שצריך'. ככה גילינו שיש לו גרורות במוח".
הם יצאו לקרב אבוד מראש. "ידענו שאנחנו נאבקים במשהו שהוא לא בר-טיפול, ובכל זאת, הכנסנו אותו לניסוי קליני מאוד מתקדם, שבודק את הסיבוך הספציפי הזה. נבו היה אחד מהנחקרים הראשונים והטיפול האט את המחלה אך לא בלם אותה. במהלך השנה האחרונה הוא איבד בהדרגה את היכולת לכתוב, אבל כל הנשמה היפה שלו יצאה החוצה. הוא הצליח לתת לאנשים כוח רק באמצעות המבט האוהב שנשאר לו בעיניים".
מה היה הרגע הכי קשה מבחינתך?
"כשהבנו שאין סיכוי. הוא קיבל טיפול ביולוגי, תרופה שהזריקו לו לראש ולא עזרה. הלכנו לפגישה עם האונקולוג שלו. נעלתי לו נעליים, הלבשתי אותו, התרוצצתי סביבו. עד אז האונקולוג היה הכי אופטימי, נבו יצר איתו קשר חזק, והוא לא הפסיק לנסות לרפא אותו. נלחם עליו. אבל באותו יום הוא שאל אותי, 'היה לך קשה להגיע לפה היום?' עניתי 'כן', והוא אמר, 'אני חושב שכדאי שנפסיק את הטיפולים'. בהתחלה אמרתי מייד, 'לא, אל תפסיק כי קשה לי'. אבל הבנתי שזו דרכו להגיד שהמשחק נגמר".
איך המשכתם משם?
"נבו היה מאוד דאון-טו-ארת'. עם כל הקושי, היה לו חשוב שנעשה סדר בכל העניינים הפרקטיים".
מה הוא ביקש?
"להיקבר בנתניה, ליד המשפחה שהוא כל כך אהב. הוא גם אמר לי 'אני משאיר לילדים אותך', זה מה שנותן לי כוח עכשיו. אני מרגישה שאני צריכה למלא את הצוואה שלו ולייצג באותה מידה גם את האבהות שלו", היא מתקשה לעצור את הדמעות. "וכל הזמן הוא גם אמר לי, 'אני רוצה שתמשיכי בחיים שלך, שתהיה לך אהבה חדשה. אל תישארי לבד'. חזר על זה שוב ושוב. באיזשהו שלב אמרתי לו, 'נבו, הבנתי. די'".
מציאת כוחות חדשים ביצירה
אבל החיים, מתברר, באמת ממשיכים. זמן קצר אחרי שקמה מהשבעה קיבלה זילברג טלפון מציפי פינס, מנכ"לית תיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר, עם הצעה מפתיעה. "זה היה בערך חודש אחרי המוות של נבו, הרגשתי כאילו טיפסתי על האוורסט, נשארתי בלי שום כוחות. ואז היא הציעה לי לביים את 'ברוכים הבאים לגיהנום', מחזה מצחיק ואנושי שכתב רמי ורד, שהגיבור שלו (אבי קושניר) זוכה בפרס הגדול בלוטו, חוטף התקף לב ומת".
איך הגבת?
"מייד אמרתי, 'יש בזה משהו מדליק, פרוע, אחר, אני לוקחת את זה'. היא כמובן שאלה, 'ולא תהיה לך בעיה עם הנושא?' עניתי, 'לא, להפך'. זו קומדיה, אבל רמי תמיד כותב מתוך איזה פצע. בגדול, המחזה שואל מה יותר חשוב בחיים: כסף או אהבה, ואם יש משהו שאובדן כזה מייצר אצלך, זו ההבנה שהדבר היחיד שחשוב באמת בעולם אלו האנשים שאתה אוהב. אמרתי לעצמי, בטח נבו מסתכל עכשיו על הסצנה הזאת ומחייך".
3 צפייה בגלריה
"זו קומדיה, אבל רמי ורד תמיד כותב מתוך איזה פצע"."ברוכים הבאים לגיהנום"
(צילום: גבריאל בהרליה)
הוא גם עזר לה כשנשברה בהמשך. "תמיד אחרי הקריאה הראשונה של מחזה, הייתי מתקשרת אליו מהדרך, על האופניים, לספר איך היה. הפעם פתאום רכבתי בדמעות על האופניים בדיזנגוף. כעיתונאי, נבו היה בן אדם של דד-ליינים. הרגשתי כאילו הקול שלו אומר לי, את תגיעי לדד-ליין, יהיה בסדר. אני מתייעצת איתו המון בראש שלי, הוא היה איתי כל הזמן בחזרות".
לא פשוט לחזור לעבוד כל כך מהר.
"נכון, אבל זה גם שומר עליי, ולכן אני כל כך מכירה תודה לציפי שפנתה אליי מייד אחרי המוות של נבו. היא לא נבהלה מזה שאני אלמנה טרייה ולא מתייחסת אליי ככה".
לצד העבודה, זילברג מוצאת כוחות חדשים גם בעוד סוג של יצירה. "מאז שנבו מת אני כל הזמן כותבת שירים שאני קוראת להם 'שירי אלמנה'". באחד מהם, "סיגריה", היא כותבת: "בא לי סיגריה / אחרי שמונה שנים בלי / אתה מת / ואני רוצה להתנחם במקל קטן / שמוציא עשן / ואולי יגרום לי לסרטן / בא לי סיגריה / הפסקתי כי שנאת את הריח / אבל אתה כבר לא פה / אני יכולה פשוט להדליק לי אחת / ואף אחד לא יתווכח / בא לי סיגריה / להצית איתה את כל הבית / לשרוף את המחשב / את התמונות באלבומים / את המחברות, את המצעים / את הבגדים שלך / שאני לא מצליחה לפנות מהארון / בא לי סיגריה שמוחקת זיכרון".
התרגלת כבר לסטטוס החדש, אלמנה?
"ניסו להכין אותי לרגע שבו מגיע בדואר הספח לתעודת זהות. ובכל זאת, כשפתחתי את המעטפה, התקשרתי בוכה לחברה ואמרתי, 'אבל לא כתוב אלמנה של מי. למה לא כתבו אלמנה של נבו זיו?'"
כבר כשחלה, הבינה זילברג שלא תצליח להתמודד עם המכה הקשה אם לא תטפל באובדן קודם. מותו של אחיה אסף, ששם קץ לחייו לפני תשע שנים, בגיל 22. "אסף ואני היינו מאוד קרובים, מאוד אהבנו זה את זה. הייתה לו סכיזופרניה פרנואידית, והוא התאבד אחרי שבע שנים של אשפוזים, תרופות וטיפולים. נבו היה אומר לי כל הזמן שאני לא מדברת מספיק על הטרגדיה הזאת וכשהוא אובחן כחולה סרטן הבנתי שאני חייבת לטפל בזה, אחרת לא יהיה לי מקום להכיל עוד טראומה. שאני צריכה לפתוח את הקופסה השחורה הזאת. רק אז הצטרפתי לקבוצת תמיכה של עמותת 'בשביל החיים', שמאוד עזרה לי. ישבתי פתאום בחדר אחד עם עוד אנשים בגילי, שלכולם יש אח או אחות שהתאבדו. בלי הקבוצה הזאת הייתי היום במקום אחר לגמרי בהתמודדות עם המוות של נבו".
לצד מחזה שהיא כותבת ומביימת על אלימות ברשת לתיאטרון אלעד, זילברג ממלאת גם עוד חלק בצוואה הלא-כתובה שהשאיר לה זיו. "לאורך כל המחלה אמרתי לו, 'בוא נכתוב משהו'. בסוף הוא אמר, 'בואי נכתוב מחזה על גבר שעומד למות ומחפש בעל חדש לאשתו. הוא יוצא לדייטים עם גברים סטרייטים כדי למצוא לה אהבה'. אבל לא הצלחנו לכתוב את זה יחד כי הסרטן התפשט ויכולת הדיבור שלו הידרדרה".
עכשיו, יחד עם נועה לזר היא כותבת את המחזה "עד שהמוות יפגיש בינינו", שיעלה בעונה הקרובה בתיאטרון באר שבע. "זאת קומדיה רומנטית עם חור בלב, על אלמנה שמגלה שבעלה כתב בצוואה שתוכל לרשת את הבית שלהם רק אם יהיה לה בן זוג עד סוף שנת האבל. עורך הדין שלו נותן לה שלושה מספרי טלפון של גברים שהוא חשב שימצאו חן בעיניה".
תצליחי להגשים בקשה כזאת?
"אין לי מושג. אבל כשנבו היה רוצה להעביר מסר, היינו קוראים לזה חריתה. הוא היה חוזר עליו כל יום עד שזה ממש נחרת בך".
