בשנת 2007 הוציא אשכול נבו לאוויר העולם את "משאלה אחת ימינה", זה היה ספרו הרביעי, שנים ספורות לאחר הצלחת "ארבעה בתים וגעגוע". היום, כמעט 20 שנה אחרי, "משאלה אחת ימינה" הוא ספר שיש כמעט בכל בית, ועדיין בכל פעם שנבו נכנס לחדר ומגלה שרוב הנוכחים בו קראו את ספרו - הוא מופתע. "עבודת הסופר היא עבודה מאוד בודדה", הוא מספר בריאיון לרגל מהדורה חדשה שיוצאת כעת. "אתה יושב בחדר לבד עם הגיבורים שלך, וזה לא משנה כמה תדע תיאורטית שספר התקבל יפה".
"אני חושב שמה שהפתיע אותי במקרה הזה זה גם הסיבוב שהספר עשה, היה לו את הזמן שלו כשיצא, ואז הוא שוב זכה לתהודה כשעלתה ההצגה בבית ליסין ב-2012. אבל פתאום בשנה-שנתיים האחרונות זה התחיל להגיע מכל מיני כיוונים. גם הבנות שלי קראו אותו בזכות זה שאנשים קראו מסביבם, וגם במפגשי סופר שאני עושה - לא משנה על איזה ספר - תמיד יהיה מי שישאל עליו. זה הפתיע אותי. מישהי אמרה לי שזה אולי בגלל שכמו הגיבורים בספר, הדור הצעיר של היום חטף שתי מכות במרחק זמן מאוד קצר - הקורונה והמלחמה. זה לימד אותם שתוכניות זה דבר אחד והמציאות זה דבר אחר. אתה יכול לבקש משאלות אבל בסוף יבוא משהו ויחבוט בך".
את "מוטיב הסופר המופתע", עליו אנו צוחקים בשיחה שאנחנו מנהלים בבית קפה ברעננה בו הוא גם נוהג לכתוב - אימץ נבו באחרית הדבר שמצורפת למהדורה המחודשת. בין מספר סיפורים כאלו, בולט אחד מעל כולם: "אמא של יפתח מבקשת שאגיע להיפגש עם החברים שלו. הוא אהב את 'משאלה אחת ימינה'", הוא כותב שם, "אבל מה בדיוק אעשה במפגש כזה? אני שואל. אני סומכת עליך, היא עונה. אני מגיע חצי שעה לפני הזמן ונשאר לשבת במכונית וכותב לי נקודות על פתק. אני לא עושה דברים כאלה בדרך כלל. אבל יפתח יעבץ נהרג בשבעה באוקטובר בקרב על נחל עוז ואמא שלו יקרה לי והחברים שלו בטח שבורי לב ואני חושב שאולי אם אתכונן, אצליח להבהיר לעצמי מה אני יכול לתת להם".
"הייתי באיטליה והייתי צריך להיות באירוע ולא הצלחתי לדבר. ביקשתי סליחה מהקהל, ואז היה לי רעיון מוזר כזה לעשות דקת דומיה. הכרחתי את כל הקהל שלא ידע מה זה בכלל לעצור לדקה בשביל יפתח שהם בכלל לא הכירו"
"כשפרצה המלחמה לא הייתי בכלל בארץ, ואז הבנתי שבן של חברה טובה שלי נהרג", הוא נזכר ביעבץ, קצין ביחידת מגלן שנפל בקרב בנחל עוז. "הייתי באיטליה והייתי צריך להיות באירוע ולא הצלחתי לדבר. ביקשתי סליחה מהקהל, ואז היה לי רעיון מוזר כזה לעשות דקת דומיה. הכרחתי את כל הקהל שלא ידע מה זה בכלל לעצור לדקה בשביל יפתח שהם בכלל לא הכירו".
"אמא שלו שירה ואני עבדנו יחד בעולם הפרסום לפני הרבה שנים, ואז היא למעשה הפכה את בית הספר לכתיבה מרעיון יצירתי של אורית גדילי ושלי למשהו שאשכרה עובד בכל הארץ. היא ביקשה ממני לבוא לדבר עם החברים שלו וכמובן לא היה מצב שאגיד לה 'לא', אבל כן תהיתי מה תפקידי. תוך כדי המפגש הבנתי שמבחינת החברים הספר הוא פשוט דרך להיזכר בו. אמא שלו סיפרה לי בחייו שהספר משמעותי עבורו, אבל לא ידעתי עד כמה. לא ידעתי שהוא אימץ אותו ככה ושהייתה לו מן משימה להדליק אנשים על הספר".
"אם כאומנים ניישר קו עם מה שבמילא קיים, אז מה הטעם?"
"משאלה אחת ימינה" מגולל את סיפורם של ארבעה חברי ילדות מחיפה – יובל, יואב (צ'רצ'יל), אופיר ועמיחי – שמנסים לשמר את החברות שלהם גם בשנות ה-20 לחייהם אחרי שכל אחד פנה לכיוון אחר. במהלך מפגש ב-1998, ערב המונדיאל, הם מחליטים שכל אחד ירשום על פתק את משאלות ליבו, מתוך כוונה לפתוח את הפתקים כעבור ארבע שנים, במונדיאל הבא. הספר מתאר את התבגרותם, את מערכות היחסים בחייהם, ואת האופן שבו משאלותיהם מתגשמות – אך לא תמיד כפי שציפו.
הספר אומנם לא מבוסס על סיפורו של נבו וחבריו, אבל יש נקודות שבהן הוא משיק. כך למשל נקודת המוצא של כתיבת המשאלות היא אכן משהו שעשה עם חבריו לפני כן. "יש פתקים שלא נפתחו ואנחנו כרגע בחיפושים אחריהם", הוא צוחק, "האירוניה זה שכן ידענו איפה הם אבל לא רצינו לפתוח אותם הרבה שנים. הם קיבלו מעמד של מיתוס וגם היו אילוצים טכניים. עכשיו, כשכבר כולם בשלים, אנחנו בחיפושים. אני יכול לנחש מה כתבתי, אחת המשאלות הייתה בוודאות להוציא ספר, כי לדעתי זה חפף לחצי שנה שבה נדחיתי עם כתב היד הראשון שלי על ידי כל ההוצאות בארץ. המשאלה השנייה נבעה מזה שעוד לא הייתי בכלל אבא, ובגלל שאני ממשפחה של שני אחים, ידעתי בגיל די מוקדם שאני רוצה להיות אבא לבת או שתיים", הוא אומר עכשיו כאב לשלוש, "אבל המשאלה השלישית אני לא בטוח מה היא הייתה".
9 צפייה בגלריה
עטיפת הספר החדשה של "משאלה אחת ימינה", מאת אשכול נבו
(עיצוב: גדי צדר, כנרת זמורה דביר)
כשתמצאו ותפתחו, זה יהפוך לספר המשך?
"הדמויות עדיין מעניינות אותי, מעניין אותי להתבגר איתן, לא יודע אם לגיל 40, 50 אולי אפילו יותר קדימה. אני מאוד נזהר מלהגיד שאני אכתוב ספר המשך כי אני לא בטוח שאני אצליח - זה אתגר ספרותי. זה משהו שלא ניסיתי אף פעם, ובגלל זה זה מדליק אותי. כנראה שאני אנסה, אבל לא כל דבר שאתה כותב אתה צריך לפרסם".
האם היו לך חששות לקראת ההוצאה המחודשת, במיוחד עכשיו? אני חושבת על הסיפור שנחשף במהלכו, על החיילים שפרצו לבית פלסטיני כדי לראות מונדיאל. לא בטוח שישראלים עכשיו מוכנים להכיל מורכבות כזאת כשבשנה וחצי האחרונות אנחנו מאוד מושקעים בלעשות דה-הומניזציה לצד השני.
"ספרות תפקידה לעשות רה-הומניזציה. זה משהו שתמיד חשוב לי לעשות כשכל פעם עומד לנגד עיניי סוג אחר של 'אחר', זה יכול להיות פועל פלסטיני, עולה רוסי, או כל מי שהוא אחר בעיניי הקורא שלי. באופן כללי אני לא מפחד ואני חושב שמורכבות זה בדיוק המקום של אומנות. אם אנחנו כאומנים ניישר קו עם מה שבמילא קיים אז מה הטעם? מעניין אותי לאתגר את הקוראים שלי, מעניין אותי שלאנשים יהיה לא נעים, שהם יקראו את הסצנה הזאת ויזוזו באי-נוחות בכיסא. מעניין אותי שהם ישאלו את עצמם האם אני יכול להכיל את המורכבות הזאת. יכול להיות שהם לא יצליחו כשאנחנו בזמן מלחמה - בסדר גמור. אבל זה שם כדי להסתכל על זה. לא העליתי בדעתי אפילו לרגע לשנות את זה, לראות את האחר כבן אדם זה לא אמור להיות בכלל שאלה פוליטית, זה עניין בסיסי של להיות בן אנוש ולחשוב על אחרים".
אבל כמי שנחשב לקונצזנוס ספרותי, וספריו אפילו נלמדים לבגרות - אין פחד שהתדמית תפגע?
"קודם כל אני רוצה להתנצל ש'ארבעה בתים וגעגוע' הפך למטלה לבגרות. זה באמת מביך. נחשפתי לתקצירים שלו לטובת התלמיד העצלן, והביאו לי מבחן בקיאות עליו - אני אגיד שמתוך 20 שאלות לא ידעתי לענות על חמש. אבל זה גם כמובן נהדר שלומדים אותו כי יש שם את הסיפור של צאדק הפועל הפלסטיני, נראטיב שמודחק בציבוריות הישראלית. תלמידים נחשפים לזה דרך הספרות העברית.
"ארבעה ימים אחרי שפרצה המלחמה, עליתי לאיזה זום בחו"ל וזה היה מאוד קשה - עוד לא היו מילים כל כך. אמרתי שם שכרגע יש לי רק ארבע שאלות, ואחת מהן הייתה איך אתה נלחם בחמאס ותוך כדי שומר על עצמך מוסרית"
"לפני כמה זמן כתבתי בפייסבוק 'תשובה לקוראת הדמיונית', מעין איחוד של כמה אנשים שכתבו לי בפייסבוק בתקופה שדיברתי הרבה נגד ההפיכה המשטרית. כתבו לי אז שחבל שאני מביע את דעתי, שהם מאוד אוהבים את הספרים שלי ושזה מאכזב אותם. לכן כתבתי פוסט על זה שאני אוהב את המקום שאני חי בו, מאוד מחובר אליו, מאוד אכפת לי, ולפעמים האכפתיות הזאת תבוא לידי ביטוי בלהיות סופר תרפיסט, לפעמים בלדבר על במה בהפגנה ולפעמים זה להעלות שאלות דרך הספרים. ארבעה ימים אחרי שפרצה המלחמה, עליתי לאיזה זום בחו"ל וזה היה מאוד קשה - עוד לא היו מילים כל כך. אמרתי שם שכרגע יש לי רק ארבע שאלות, ואחת מהן הייתה איך אתה נלחם בחמאס ותוך כדי שומר על עצמך מוסרית".
אתה מאמין שאנחנו מצליחים לעשות את זה?
"אני חושב שאנחנו משתדלים, אני חושב שיש הבדל בינינו לבין החמאס - הבדל מהותי. אני גאה בהבדל הזה, גאה להיות חלק מזה שמתקיים פה שיח על הדברים, לא רק בתרבות אלא בכלל, ובשיח הזה יכולים להישמע כל מיני קולות".
הסיפור על הפריצה לבית הפלסטיני זו סצנה שאתה מכיר מיד ראשונה?
"זה מהמקרים המוזרים האלה שקורים לפעמים בספרות, שאתה ממציא משהו שמבוסס על חיבור של כמה סצנות אמיתיות, בורא סצנה שלא התרחשה במציאות ואז כשהספר יוצא אנשים באים אליך ואומרים, 'איך ידעת? מי גילה לך, אנחנו סגרנו שלא מדברים'".
"ברשתות החברתיות קראו לאנשים לבוא ולפוצץ את האירוע שלי, של סופר ישראלי"
בשנה וחצי האחרונות, מאז יצא ספרו האחרון "לב רעב" בספטמבר 2023, נבו עובד על כמה דברים. הוא מנסה לפתח סדרת טלוויזיה על בסיס הסיפור "סימנים כחולים" מתוך הספר, הוא ממשיך להעביר סדנאות כתיבה לכותבים בכלל ולאנשים שהמלחמה פגשה אותם מקרוב בפרט והוא מנהל "יומן מלחמה" במסגרתו הוא מעלה על הכתב סיפורים שהוא פוגש. הסיפורים הללו מתפרסמים מדי פעם בפלטפורמות השונות שלו, ב"ידיעות אחרונות" ובעיקר באיטליה, שהפכה עם השנים לבית ספרותי שני שלו.
9 צפייה בגלריה
"מצאתי את עצמי בשנה האחרונה בהמון סיטואציות כמעין סופר מטפל". אשכול נבו ברומא בהשקת "משאלה אחת ימינה"
(צילום: באדיבות אשכול נבו)
"מצאתי את עצמי בשנה האחרונה בהמון סיטואציות כמעין סופר מטפל. אלו סיטואציות שהן כל כך חזקות רגשית והבנתי שאני רוצה לתעד אותן, ולאפשר גם לאנשים שלא חיים פה להבין מה עובר עלינו, מה החוויה הרגשית של להיות ישראלי. האיטלקי הממוצע רואה כותרות בחדשות, רובן שליליות על ישראל, והוא לא מבין מה זה לרוץ למקלט ולפגוש את השכנים שלך במצבים מוזרים. התחלתי לכתוב ממש בשבוע הראשון אחרי 7 באוקטובר בשביל עצמי, ואז זה היה מין שגרת כתיבה שאני אוסף רגעים, אני מתעד כל מיני סיטואציות שבחלקם אני רק עד, ובחלקם אני משתתף. בביקור האחרון שלי באיטליה יותר אנשים רצו לדבר איתי על היומן הזה מאשר על שאר הדברים שלי".
הרומן עם איטליה נמשך כבר שנים ארוכות, אם זה בזכות ספריו שתורגמו שם, "שלוש קומות" שעובד לסרט איטלקי וכאמור הטורים שהוא מפרסם שם בעיתון. עם זאת, השנה האחרונה הפגישה אותו שם עם סיטואציות אליהן לא היה רגיל. "כמה חודשים אחרי שפרצה המלחמה הגעתי לשם לאירוע חתימות על 'לב רעב', אחרי שהוצאת הספרים התלבטה האם זו העת להוציא ספר של סופר ישראלי. עשו אירוע גדול במילאנו, ואני קולט שמסביבי כולם בחששות. יש לי שומרי ראש, משטרה, ובדיעבד גיליתי שהיו איומים לפוצץ את האירוע. לא רצו להלחיץ אותי, אבל ברשתות החברתיות קראו לאנשים לבוא ולפוצץ את האירוע של הסופר הישראלי.
"הגעתי והאירוע עבר ממש בטוב, וכשהתחלנו לחתום קלטתי שמשהו מוזר קורה. לרוב יש איזה בן אדם אחד שפונה אליי בעברית קלוקלת ופתאום פה הרבה אנשים, אחד אחרי השני פונים אליי בעברית. שאלתי את המתרגמת שישבה לידי 'מה קורה פה?', והיא סיפרה שעבר היום וואטסאפ אצל כל הקהילה היהודית ממילאנו לבוא להגן על אשכול. 'אתה לא ידעת, אבל שליש מהאנשים באולם זה אנשים שפשוט באו להגן עליך - חלקם מעולם לא קראו ספר שלך'. זה היה מאוד מרגש. בהמשך, אחרי הרבה מאוד חתימות, גם קלטתי שבמקום לכתוב את התאריך של האירוע כתבתי 7/10. אני בטוח שהם חשבו שזה מכוון ובעל משמעות, אני פשוט טעיתי כי כל הזמן חשבתי על זה".
זה אירוע שגרם לך לחשוש לטוס לחו"ל?
"זה לא שאין לי חששות בחיים, אבל הם לא באזורים האלה. הייתה איזו סצנה נורא יפה באיטליה שליוותה אותי שוטרת יומיים רצוף באיזה אירוע, ממש כזאת קשוחה-קשוחה. בסוף, אחרי כל הקשיחות הזאת, היא פתאום שלפה את 'משאלה אחת ימינה' וביקשה שמישהו יתרגם את מה שהיא רוצה להגיד לי, שהיא ממש אוהבת את הספר, ואם אני יכול לחתום אז זה היה מאוד נחמד.
"אבל זה בפירוש כן מורכב להיות סופר ישראלי שנמצא בחו"ל ועונה על שאלות של מנחים ועיתונאים. אני חושב שרוב הראיונות שעשיתי בעולם עסקו במצב או ביום השואה הבינלאומי עם שאלה לקראת הסוף לעשות כאילו זה על הספר. אני לא מפחד מזה, אבל זה בפירוש מורכב, כי יש דברים שנוח לי להגיד כאן ויש דברים שפחות נוח לי להגיד בחו"ל, ולהפך. יש איזה רצון לגונן כשאתה בחוץ מצד אחד, אבל מצד שני גם אתה רוצה להיות כן ולומר מה שאתה באמת מרגיש.
"לפעמים יש פערי אינפורמציה, אנשים לא מבינים עד הסוף מה קורה כאן. היה איזה מנחה בשווייץ שאמר לי 'תראה אצלנו בשווייץ עובד נהדר העניין הזה של קונפדרציה, למה שלא תעשו קנטונים?'. עכשיו לך תתחיל להסביר לו למה העניין הזה של קנטונים זה מורכב פה עם כל מה שקורה בינינו לבין הפלסטינים, שאנחנו לא בדיוק שווייץ. עניתי לו בעדינות שזה רעיון נפלא לספר על היסטוריה אלטרנטיבית".
9 צפייה בגלריה
"לך תסביר להם שישראל זה לא בדיוק שווייץ". אשכול נבו בוונציה בהשקת "לב רעב"
(צילום: באדיבות אשכול נבו)
"לב רעב" יצא בארץ רגע לפני המלחמה, הוא כולל סיפורים קצרים שרבים מהם עוסקים במערכות יחסים, הורות, בגידות ואפילו יתמות. אבל בשל התקופה שבו הוא יצא, קשה היה שלא לשים לב שהוא גם מלא בסיפורים שמתקשרים למצב, אם זה סיפור על בחור שנפצע קשה בפיגוע; על מפגש בין עובד בחדר בריחה לבין אחד הטייסים שנפל בשבי המצרי במלחמת ההתשה והיה מאלו שתרגמו את "ההוביט"; או סיפור על בחור שמאושפז במוסד שבנוי על ההריסות של דיר יאסין.
"אנשים תיארו את חוויית הקריאה לפני 7 באוקטובר כספר שהוא בוקס בבטן או סכין בלב, ואז אחרי 7 באוקטובר אנשים אמרו שהוא מנחם או עוטף כמו חיבוק. אני רואה בו גם את זה וגם את זה, מצד אחד יש בו כנראה הכי הרבה מוות מכל הספרים שכתבתי, ומצד שני זה הספר עם הכי הרבה חיות, אהבה ותשוקה גופנית שכתבתי. כשהוצאתי אותו הרגשתי שמאז 'משאלה אחת ימינה' לא כתבתי ספר כל כך מלא חסד. יש בו הרבה סבלנות, אמפתיה וסיפורי אהבה חזקים, גם סיפורי כישלון באהבה, וגם סיפורי סיבוך באהבה. 'לב רעב' זה ספר שעבדתי עליו מ-2011, לפחות בשלוש נקודות בזמן מאז היה לי מספיק מסה להוציא אותו והוצאת הספרים שאלה 'מה נסגר איתך?', אבל הרגשתי שזה לא שם".
מה לאדם מיושב מרעננה עם שלוש בנות וסיפורים על בגידות ואובדן?
"אני חושב שזה טוב לסופר שחייו יהיו יציבים, אפילו טיפה משעממים. הנה אנחנו יושבים לנו ברעננה, שאינה העיר הדרמטית ביותר בישראל. במהותי אני כותב בדיון, אין אף דבר ב'לב רעב' שקרה באמת בחיים שלי, וזה מה שמאפשר לי להכניס לשם את הנפש שלי, את התת מודע שלי, את החלומות שלי ואת הדברים שהייתי מפחד שיקרו. היחסים בין ביוגרפיה לספרות מאוד חמקמקים, ולפעמים אתה כותב משהו והוא קורה אחר כך בחיים שלך, לפעמים אתה כותב משהו שכמעט קרה, לפעמים אתה כותב משהו שקרה למישהו אחר. זה קצת קשה להגיד את זה בריאיון, אבל אני חושב שמה שקורה בחיים האמיתיים של הסופר זה לא רק לא מעניין, אלא שבאמת ברמה האומנותית אני חושב שהקורא רוצים להרגיש שזה עליו. עיתונאי רואה דלת סגורה ורוצה לדפוק לפתוח. לעומת זאת סופר רואה דלת סגורה ורוצה לדמיין מה יש מאחורי הדלת".
"אני לא חושב שאני יכול להלין על דבר, באמת זכיתי"
נבו, נולד בירושלים לפני 53 שנה. הוריו שניהם פרופסורים בתחומים שונים של פסיכולוגיה, וסבו מצד אימו היה ראש הממשלה לוי אשכול - על שמו הוא קרוי. "לא הכרתי אותו, הוא נפטר שנתיים לפני שנולדתי, אבל אחד מהדברים המאוד בולטים לגביו זה שהוא גם היה מספר סיפורים. אני מרגיש שזה חיבור רב דורי כזה, בעצם גדלתי בתוך מסורת של מספרי סיפורים".
כמה זה נוכח בחייך שאתה הנכד שלו?
"הדבר המשמעותי זה החיבור למקום", הוא אומר על סבו שהיה גם ממייסדי קיבוץ דגניה ב' והיה ממייסדי הסתדרות העובדים הכללית. "אני גדלתי למשפחה שמבחינתה ישראל זה המקום ואין בלתו - אנחנו שותפים בעיצובו. אם זה ההורים שלי שהקימו את החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, סבא שלי, וגם אני מרגיש שותף, ואני מנסה באמצעות הסיפורים שלי והמילים שלי להשתתף במה שקורה פה. אני כועס, אני מתקומם, אני אוהב, אני מתגעגע, אבל אין לי ספק שזה שלי, ככה גדלתי. האופציה של לחיות במקום אחר לא קיימת מבחינתי. באיטליה כל הזמן שואלים אותי למה אני לא עובר לשם, אבל הנה הייתי שם ב-7 באוקטובר ורק רציתי לחזור. זה המקום היחידי שיש לנו, באנו לפה מקצוות תבל, וזה המקום שלנו. כן, יש פה תמיד מאבק על דמותו של המקום, ופסיפס שצריך לשמור עליו ביחד תוך מציאת המכנה המשותף".
האם יש בדברים שאתה אומר משהו מטענות "גנבו לנו את המדינה" שמעוררות מחלוקת במיוחד בשנה האחרונה?
"לא, ממש לא. אני מרגיש שאני חלק מהמקום הזה, אני לא תומך בממשלה הנוכחית, זה לא איזה דבר שצריך להסתיר אותו או שלא יודעים. הממשלה הזאת קיימת כבר שלוש שנים וזו אולי הממשלה שאני הכי לא מסכים עם ערכיה אי פעם, אבל זה בכלל לא שינה את זה שאני מרגיש חלק מהמקום הזה. אני מתייחס לזה כמסע מאוד ארוך, שהוא גם לא במונחים של מנצחים ומפסידים, ולא במונחים של גנבים ונגנבים, במונחים של דיאלוג. יש פה חברה מאוד מורכבת, ואתה רוצה להיות עוד קול שנשמע בתוך מקהלה של קולות. ואני חושב שבמקום הזה אפשרי לגשר, גם מתוך הבנה שלא תמיד מי שמוביל את המקום הזה זה אנשים שאתה מסכים איתם. זו גם בחירה של מה לראות, מה אתה רוצה לראות, אני גם בוחר לראות המון דברים חזקים ויפים בלי להתעלם מהדברים הרעים".
"הממשלה הזאת קיימת כבר שלוש שנים וזו אולי הממשלה שאני הכי לא מסכים עם ערכיה אי פעם, אבל זה בכלל לא שינה את זה שאני מרגיש חלק מהמקום הזה"
9 צפייה בגלריה
"יש פה חברה מאוד מורכבת, ואתה רוצה להיות עוד קול שנשמע בתוך מקהלה של קולות". אשכול נבו
(צילום: מוטי קמחי)
"לב רעב" היה מועמד לרשימה הארוכה לפרס ספיר, ואתה מעולם לא זכית בפרס. זה משהו שמפריע לך?
"אני לא חושב שאני יכול להלין על דבר, באמת זכיתי. יש לי קהל קורא, מגיב, משתתף, מתלונן - גם בישראל, ואפילו באיטליה. לפעמים יש לי עדיין רגעים כשאני בדרך למפגש ואני אומר 'מי יבוא?' וזה וואו כשיש אנשים שמתעניינים במה שאני עושה, ומתי כבר יוצא הספר הבא. זו הרגשה נהדרת, אני ממש לא מרגיש שאני יכול להלין על כלום, להפך, אני לא בן אדם דתי, אז אין לי באמת איזו ישות עליונה להודות לה, אבל אני מודה על זה שזה מה שקרה עם היצירה שלי, זו זכות גדולה.
"המשאלות שלי הן לא בתחום הזה. המשאלה שלי זה לשמור על רעב ליצירה, שתמיד יהיה משהו חדש שארצה לעשות. אני גם רוצה להפתיע את עצמי, למצוא משהו שלא עשיתי קודם, שיהיה אתגר. אני רוצה שיקרו לי דברים כמו שפעם אחת קוראת רצה אחריי בים כש'גבר נכנס בפרדס' יצא, והיה לה חשוב להגיד לי שהיא קראה והתאכזבה כי זה לא כמו הספרים הקודמים שלי. כשהיא הלכה חשבתי איזה יופי שזה לא היה כמו הקודמים".
פורסם לראשונה: 08:00, 14.02.25
