ברשימות המנסות לקבוע מי הם כוכבי הקולנוע הגדולים של כל הזמנים, אף פעם לא נפקד שמו של הריסון פורד. הסיבה הברורה לכך היא החלק שנטל בכמה מסדרות הסרטים המצליחות והאהובות ביותר בהיסטוריה של המדיום - "מלחמת הכוכבים" וסרטי "אינדיאנה ג'ונס" - כמו גם ביצירת המופת המשפיעה "בלייד ראנר". אולם פורד ביסס את מעמדו הרם לא רק בשל הבחירות המוצלחות שלו לאורך השנים, אלא גם בגלל הפרסונה הקולנועית הייחודית והמובחנת שפיתח במהלך הקריירה שלו.
פורד היה גיבור פעולה מסוג שונה - כזה שהיווה ריף מודרני על מוסכמות גיבור הפעולה ההוליוודי המקובל, העשוי ללא חת, הבטוח בדרכו והבלתי פגיע. הוא פרץ לזירה במחצית השנייה של שנות ה-70 כשהוא חמוש בקשיחות הרטנונית של האמפרי בוגרט, בצ'ארם של קלארק גייבל ובקוליות הנונשלאנטית של פול ניומן. לעיתים קרובות הדמויות שגילם היו פגומות, תוהות וטועות, ואנושיות במפגיע, גם כאשר נדרשו להציל את העולם. ברבות מהן נסך ציניות כובשת והומור עצמי, בינות לחזות המחוספסת והקשוחה. לעיתים ביקש גם לערער את התפיסה הפופולרית שלו כגיבור פעולה אהוב, כפי שעשה בתפקידים מורכבים יותר שלקח על עצמו. אך גם אם מעולם לא אתגר את עצמו באמת ובתמים בכל הנוגע לבחירת תפקידיו, את מה שפורד עושה - אף אחד אחר לא עושה כמותו.
לכבוד יום הולדתו ה-80, החלטנו להיזכר בשמונה מהסצנות הגדולות שבהן נטל חלק. ואיתכם הסליחה על היעדרם של רגעים משובחים מסרטים כמו "העד", "מפרץ מוסקיטו", "משחקים פטריוטיים" ועוד. ככה זה כשהולכים על היי-קונספט. ועכשיו, בואו נתחיל:
אקדח מול חרב – "שודדי התיבה האבודה" (1981)
אחת מהסצנות הזכורות והאהובות ביותר בסרט שפשוט עולה על גדותיו מרוב סצנות זכורות ואהובות, מתרחשת בשוק של קהיר. אינדי, בגילומו של פורד, תר בקדחתנות אחר מריון (קארן אלן) בסמטאות השוק, כשהוא נתקל בלוחם ערבי עם חרב אימתנית. הלוחם מלהטט עם חרבו, וכל מי שאי פעם ראה סרט הרפתקאות/פעולה כלשהו כבר יודע שהולך להתרחש פה קרב איתנים. אולם לאינדי אין זמן לשטויות הללו. הוא שולף אקדח, יורה בלוחם המטורזן וממשיך בדרכו.
מעבר להיותה מבריקה בהעמדה שלה, בקונספט ובמשחק עם ציפיות הצופה – להזכירכם, "שודדי התיבה האבודה" נעשה ב-1981, ועד אז סרטי ז'אנר מובהקים מסוגו לא ממש נהגו לפנות לגאגים שכאלה, שמקומם בסרט של האחים צוקר ("טיסה נעימה") – הסצנה הקצרה והכה מפורסמת הזו מציגה את פורד בשיאו ככוכב אקשן מסוג חדש. אינדיאנה ג'ונס שלו איננו גיבור פעולה הוליוודי קלאסי, אמיץ ומוסרי, אלא הרפתקן ציני ואופורטוניסט שכבר ראה דבר או שניים בחייו, ושרד כדי ללמוד את הלקחים. אין לו כוח למשחקים ודאווינים, או רצון להיות חלק מאיזושהי הצגה להמונים, דו קרב מפואר לחיים ולמוות. הוא רק רוצה לסיים כבר עם היום הארור הזה, ובחתיכה אחת, אם אפשר.
ופורד פשוט נולד לגלם אותו. הבעת פניו כשהוא מקבל את ההחלטה לסיים את האירוע עם קליע – ניתן לסכם אותה יפה כ"אין לי כוח לחרא הזה" - היא פשוט פרייסלס. תמצאו אותה ברגעים רבים אחרים בסרט, כמו בסצנה שבה אינדי נאלץ להילחם בגברתן נאצי על ומסביב למטוס שעומד להמריא. בסצנות הללו, והרבה אחרות מסרטי "אינדיאנה ג'ונס", שפת הגוף של פורד משדרת את ניסיון החיים הזה, את הסירוב להיסחף בהרפתקה שלא ביקש, את הרטנוניות של ההרפתקן המזדקן והמותש. במילים אחרות – עם אינדיאנה ג'ונס, פורד הכניס ממד אנושי כובש לדמותו הקלישאתית של ההרפתקן העשוי ללא חת.
זעוף, חושש, טועה, ועושה קיצורי דרך איפה שרק אפשר: אינדי הוא בן אדם, להבדיל מגיבור-על. ותודה לדיזנטריה שממנה סבל פורד באותו יום צילום בסמטאות השוק, שמנעה ממנו להשתתף בקרב החרבות המיועד והביאה לאלתור הזה שרשום לגמרי על שמו. ובנוגע לשחקן שגילם את הלוחם הערבי? פורד הכפיל את שכרו, מכיסו שלו, מאחר ששבועות האימונים שלו ירדו לטמיון. איזה מלך.
האן ירה קודם? ברור שכן - "מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה" (1977)
דיברנו על מוד ה"אין לי כוח לחרא הזה" שבו פורד כה מצטיין? ובכן, בסרט הראשון מבין סרטי "מלחמת הכוכבים" שבהם נטל חלק, פורד שייף אותו לכדי שלמות כשגילם את דמותו של האן סולו. בסרטים הבאים בסדרה, ובייחוד ב"שובו של הג'דיי" הילדותי, ג'ורג' לוקאס עשה כמיטב יכולתו למסמס את הקוליות הלא מתאמצת הזאת ולדחוק את סולו למחוזות סנטימנטליים יותר, וכמעט הצליח.
כמו אינדי, גם סולו הוא הרפתקן ציני שראה ועשה הכל, וכמו אינדי, גם הוא אופורטוניסט מארץ האופורטוניסטים. תחילה, כשהוא נתקל בצייד הראשים גרידו בקנטינה שבמוס אייסלי, המעוניין לקחת אותו לברון הפשע ג'אבה דה האט ולאסוף את הפרס שהוטל על ראשו, סולו מגיב באדישות ראויה להערכה בסיטואציה מסוכנת שכזאת; רגליו על השולחן, הבעה של חוסר עניין מובהק על פניו. שיאיים החייזר כמה שהוא רוצה. אולם מתחת לשולחן האקדח נדרך, ועד מהרה גרידו נשלח לעולם שכולו טוב, מאחר שזהו סולו – ממזר קשוח ונועד לשמצה, שמסתיר את האינסטינקטים הרצחניים שלו מתחת לגינונים המעט וולגריים שלו.
אלא שלוקאס, כאמור, נחרד מעט מהדמות הקשוחה והלא מתנצלת שעיצב – ואולי גם ביקש להכין את הקרקע מוקדם ככל האפשר למהפך המתחולל בסולו במהלך טרילוגיית סרטי "מלחמת הכוכבים" המקורית, ממבריח פרוע וחסר מעצורים לחבר אמת, מאהב לנסיכה ליאה (קארי פישר) ומורד עז נפש נגד האימפריה. בשל כך, שינה לוקאס את הסצנה הזו בשלל הגרסאות ל"מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה" שיצאו במהלך השנים. בגרסה אחת, גרידו הוא שירה קודם; בגרסה אחרת, השניים יורים בו-זמנית. הכול כדי שהאן לא ייצא הרע בכל הסיפור הזה – למרות שזה בדיוק מה שהופך אותו להאן סולו, מגיבורי האקשן הגדולים של הקולנוע לדורותיו; למרות שפורד עושה עבודה מרהיבה בתיאור החספוס והקשיחות של סולו, מתוך הבנה שזה מה שנדרש כדי שהמהפך שהוא עובר בהמשך יהיה אפקטיבי. התגובה הזועמת של מעריצי "מלחמת הכוכבים", שנחרדו לגלות את השינוי שנכפה על הסצנה הזו בגרסת ה-DVD של הסרט שיצאה ב-1997, מוכיחה עד כמה לוקאס טעה.
"לא הרגתי את אשתי!" - "הנמלט" (1993)
למרות שפורד עשה את שמו בגילום דמויות הרואיות – גם אם הן לא תמיד מבסוטות במיוחד מההרואיות הזו שנכפתה עליהן, כאמור – מעטים השחקנים שיכולים כמותו לשדר תחושות של חרדה, בהילות וייאוש. ב"הנמלט", דרמת הפעולה והמתח הנהדרת של אנדרו דייויס ששברה קופות ב-1993, זכה פורד להעניק תצוגת תכלית של אלו, כשגילם מנתח הנחשד ברצח אשתו ונאלץ לנוס על נפשו לאחר שנגזר עליו עונש מוות.
בסצנה הזכורה והמצוטטת ביותר בסרט, נמלט ד"ר ריצ'רד קימבל (פורד) במבוך של תעלות מים תת-קרקעיות מהמרשל סם ג'רארד (טומי לי ג'ונס) הדולק אחריו. אחרי שהמרשל מחליק ומאבד את אקדחו, הוא מוצא את קימבל ניצב מולו ומכוון עליו את האקדח. "לא הרגתי את אשתי", הוא אומר למרשל. "לא אכפת לי", עונה ג'רארד, בדיאלוג קצרצר שאומר עולם ומלואו. רגעים מספר לאחר מכן, כשהמרשל מחזיק שוב את אקדחו ומורה לקימבל להרים את ידיו ולשכב על הקרקע, קימבל בוחר לקפוץ למימיו השוצפים של הסכר. האם הוא חי או מת? ובכן, זה לא ממש משנה. מה שמשנה זה שעכשיו, גם ג'רארד בצד שלו - כפי שמרמז החיוך שלו רגע אחרי הקפיצה, לנוכח תעוזתו של הנמלט.
שני שחקנים ענקיים בשיא כוחם הם שהופכים את הסצנה הזו לכה זכורה, ולדיראון עולם תירשם העובדה שג'ונס זכה בפרס האוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר על תפקידו בסרט, בעוד פורד אף לא היה מועמד. אז ג'ונס קיבל את הדמות המגניבה והוואן-ליינרים הקוליים, אז מה? איפה הכבוד שמגיע לפורד, שנטע בדמותו גם את הייאוש והחידלון של אדם שהופלל ברצח שלא ביצע, וגם את הנחישות העזה להוכיח את זה? בושה.
דקארד יורה בזורה – "בלייד ראנר" (1982)
בשלל הסופרלטיבים שבהם זכתה יצירת המופת "בלייד ראנר" מאז שהפציעה על האקרנים ב-1982 – מוצדקים כולם, מדובר באחד מההישגים הגדולים והמשפיעים ביותר של הקולנוע, ולא רק הז'אנרי – מעטים הופנו לכיוונו של כוכב הסרט, הריסון פורד. ולא קשה להבין למה: "בלייד ראנר" נודע בראש ובראשונה בשל העיצוב פורץ הדרך שלו, הטון הפילוסופי המהורהר שהקנה לו הבמאי רידלי סקוט, הפסקול האלקטרוני האווירתי של ואנגליס המנוח, ותצוגת המשחק הנפלאה של רוטגר האוור זצ"ל, אשר מגלם את הרפליקנט המורד רוי באטי. אולם פורד עשה עבודה נפלאה לא פחות, אם כי מינורית יותר, בגילומו את צייד הרפליקנטים השחוק ריק דקארד, שאולי הינו רפליקנט בעצמו.
באחת מהסצנות המטלטלות ביותר של הסרט רודף דקארד אחר זורה (ג'ואנה קאסידי) – אחת מחבורת הרפליקנטים שחמקו מהרשויות יחד עם רוי. לאחר מאבק קצר ביניהם, נמלטת זורה ברחובות האפלים של לוס אנג'לס בעוד דקארד דולק אחריה, מפלס את דרכו דרך ההמונים. הוא מאתר אותה ויורה בה, וזורה מתמוטטת דרך חלונות זכוכית, נעמדת שוב ומנסה לברוח, כשדקארד יורה בה שוב. היא מוצאת את מותה לצלילי הנעימה הסינתטית והמלנכולית של ואנגליס, ברחובות האדישים לעצם קיומה.
אבל הסצנה שייכת לדקארד, אשר עומד בגשם ומביט בקורבנו, פניו מסכת של מצוקה, אולי אפילו חרטה, על המעשה שזה עתה ביצע. ברגעים הללו, וישנם נוספים ב"בלייד ראנר", נסך פורד אנושיות בדמות המחוספסת והנחושה של דקארד – אדם שמוגדר על ידי עיסוקו האלים, וכבר השלים עם הבדידות שנכפתה עליו בשל כך. אלא ששאלות של מוסר, צדק והומניזם כן מחלחלות פנימה, דרך הפסאדה האטומה והמנותקת רגשית של צייד הראשים – ופורד, שחקן שמסוגל להרבה יותר ניואנסים מהקרדיט שבדרך כלל ניתן לו בנושא, הוא האחראי לכך.
אינדי מת? הו לא! – "אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון" (1989)
"אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון", השלישי בעלילות הארכיאולוג הנועז, זכה להרבה קרדיט רק מאחר שלא היה קודמו – "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור", סרט אימה מגעיל, מיזוגיני, אוריינטליסטי ומר-נפש, שרק התחזה לסרט הרפתקאות כיפי, ובמו ידיו שינה את דירוג הצפייה הנהוג בתעשיית הקולנוע האמריקנית, לאחר שצילק דור של ילדים תמימים. ברטרוספקטיבה, "מסע הצלב האחרון" הוא אמנם סרט הרפתקאות מהנה, אך גם כזה שחוזר כמעט ביט בביט על הראשון בסדרה, "שודדי התיבה האבודה" - ובאף שלב לא מצליח להתעלות עליו.
ובכל זאת יש בו כמה אלמנטים מקוריים משמחים, כמו מערכת היחסים המבדרת שבין אינדי ובין אביו, בגילומו של שון קונרי. ויש בו גם סצנה אחת שבה ממחיש פורד את הצד הקומי הפיזי שלו, שלעיתים רבות נשכח בדיון על אודות אחד מכוכבי הקולנוע הגדולים בכל הזמנים.
אחרי מאבק לחיים ולמוות נגד נאצים על טנק שועט במדבר, נופל הטנק לתהום כשעליו נאצי מרושע – וככל הנראה גם אינדי האומלל. יחד עם חבריו של אינדי מרקוס (דנהולם אליוט) וסאלח (ג'ון רייס דייויס), אביו הנרי (קונרי) רץ אל שפת הצוק, מביט בהריסות הטנק שלמטה ומתאבל על בנו שנהרג באקט אחרון של גבורה. סוף סוף ניכר עליו משהו פרט לביקורת שהוא מטיח בבנו ללא הפסקה, עד לאותה נקודה. אלא שאינדי לא באמת מת - הוא מטפס בקושי את דרכו חזרה לראש הצוק מאחורי החבורה העצובה. פצוע, מותש ומטושטש הוא מצטרף אליהם ומביט גם כן למטה, מנסה להבין על מה הם מסתכלים.
הקרדיט לבמאי סטיבן ספילברג על השוט המבדח שבו אינדי מגיח לתוך הפריים שמאוכלס על ידי המתאבלים עליו, ועל המעמד כולו – אבל הקרדיט לפורד על התגובה ההיסטרית הראשונית של אינדי, שלפני הכול מביע ללא מילים תרעומת על כך שתשומת הלב שלהם איננה מופנית כלפיו, הגיבור שאחראי לניצחון הזה ושרד. רגע לאחר מכן, כשהוא סוף סוף זוכה לחיבוק המיוחל מאביו וחצי חיוך מסופק עולה על פניו המאובקות, אינדי נראה פתאום כמו הילד שהיה, המשווע לאהבת אביו העסוק. דקה של זמן מסך, עולם שלם של רגש. מלך, כבר אמרנו?
הריקוד - "פרנטיק", 1988
המותחן האווירתי של רומן פולנסקי מ-1988 מתאר את ניסיונותיו הנואשים של המנתח ד"ר ריצ'רד ווקר (פורד, שכנראה ממש אוהב לגלם מנתחים בשם ריצ'רד) לגלות מה עלה בגורל אשתו, אשר נעלמה בפתאומיות מחדר המלון שלהם בפריז. באחת מהסצנות הזכורות ביותר של הסרט, ווקר פוקד מועדון יחד עם הצעירה המסתורית מישל (עמנואל סנייה) המסייעת בידו מסיבות הידועות רק לה, ורוקד איתה לצלילי Strange המשכר של גרייס ג'ונס.
אבל לא רק השיר משכר, אלא גם הסצנה, שבה ווקר נראה מהופנט מהחיוניות הארוטית של מישל, כאילו שהוא שוכח את משימתו – לאתר את אשתו – בעודו שואף את אדיה המכשפים של המשיכה ביניהם. זוהי סצנה מוזרה ונפלאה בסרט מוזר ונפלא, שבמהלכו פורד נוסך בדמותו קיתונות של פרנויה ותסכול, המעצימים את המתח שפולנסקי בונה ביד אמן. סצנה מבריקה נוספת, המתרחשת על גג בניין פריזאי ונהנית מהטאץ' ההיצ'קוקי של פולנסקי וממשחק פיזי אדיר של פורד, ממחישה את זה ביתר שאת.
בואי כפרה, נעשה לך אמבטיה - "האמת שמתחת לפני השטח" (2000)
קודם כל, ולמרות שמדובר בהיסטוריה עתיקה, קבלו אזהרת *ספוילר* - מהסיבה הפשוטה ש"האמת שמתחת לפני השטח", מותחן האימה הנפלא של רוברט זמקיס שנשכח עם השנים, הוא סרט שממש שווה לכם לגלות מחדש. ועכשיו אחרי שהסרנו את זה מהדרך, בואו ניזכר באחד מתפקידי הנבל הספורים שעשה פורד בקריירה הארוכה שלו, ואלוהים, כמה חבל שלא היו מספיק מהם. רגע המפתח של דמותו, ד"ר נורמן ספנסר, מגיע לקראת סופו של הסרט – אחרי שאשתו קלייר (מישל פייפר), אשר עד אז חשבה שהיא רואה רוחות ומשתגעת, מגלה כי בעלה רצח צעירה שאיתה ניהל רומן.
ספנסר מסמם את קלייר וגורם לשיתוקה, ואז נושא אותה בעדינות לאמבטיה, שם הוא מתכוון להטביעה. במהלך ההכנות הוא מנהל איתה שיחה חד-צדדית, בסטואיות מקפיאת-דם, ומשלים את הטרנספורמציה שלו מבעל אוהב לפסיכופט גמור. בטאץ' גאוני, אחד מני רבים בסרט הזה, זמקיס מכניס את כלבם של בני המשפחה לסצנה על מנת להוציא ממנה את נורמן, לאפשר לקלייר להתחיל ולהיחלץ מהסיטואציה - ולהדגים שוב את הבנאליה של הרוע, כפי שזו מתגלמת בדמותו של איש המשפחה המתגלה כרוצח חסר מצפון. להתנחמד לכלב בזמן שאתה מטביע את אשתך, אחלה. זה ייגמר אחר כך במימי האגם, באקט של נקמה מוצדקת ומספקת עד מאוד, עם מעט סיוע מעבר לקבר. איזה סרט נהדר זה. איזה שחקן נהדר זה.
"רד מהמטוס שלי" – "אייר פורס 1" (1997)
מותחן האקשן של הבמאי וולפגנג פיטרסן אולי סובל מאחד הפרמיסים המופרכים ביותר בדברי ימי הקולנוע – תחשבו על זה כעל "מת לחיות" על מטוס, כשבמקום השוטר ג'ון מקליין נשיא ארה"ב הוא שנלחם בטרוריסטים זרים – אבל הוא היה מהנה מספיק בדרכו המטומטמת כדי להפוך לשובר קופות גדול. בנוסף, הסרט העניק לפורד את ההזדמנות להתענג על כמה רגעי Bad Ass שווים במיוחד.
האחרון מבין הרגעים הללו, שבמהלכו נאבק כבוד הנשיא ג'יימס מרשל (פורד) ברב-הטרוריסטים איגור קורשונוב (גארי אולדמן) הוא גם המוצלח שבהם, ולו בגלל הפיניש הנפלא שלו (נפלא בקטע מטופש ומשמח כאחד, זאת אומרת). "רד מהמטוס שלי!", נוהם מרשל רגע אחרי שהוא פותח את המצנח של קורשונוב, ואז משחרר אותו למותו, כשהמצנח מושך אותו מדלתו הפעורה של המטוס. ואפילו את זה משדרג פורד, שמוריד את קולו באוקטבה ומחדיר לרגע הזה בדיוק את מידת הצ'יזיות הנדרשת, קרי: אינסופית. שוורצנגר היה משלם בדם בעבור וואן-ליינר שכזה. America, Fuck Yeah!
