אפשר לראות בפסטיבל קאן מועדון סגור ויוקרתי במיוחד, ודרך הבחירות הרשמיות ניתן לזהות את תהליך הקבלה לחוג המצומצם של טובי הקולנוענים בעולם. מקומם של המאסטרים ותיקים כמו פרנסיס פורד קופולה, דייויד קרוננברג וז'אק אודיאר מובטח. די בהצגת כרטיס חבר כדי להשתלב בתוכנית כאורחי כבוד, ולא משנה עד כמה גרועים סרטיהם החדשים. בצלם טופח דור חדש של במאים שאפתנים כמו פאולו סורנטינו, קיריל סרברניקוב, שון בייקר (וגם נדב לפיד הישראלי) שהרוויחו ביושר קביעות בריביירה הצרפתית. ויש כאלה שמסומנים כתגליות ומוזמנים להשתתף בפסטיבל בגלל שהציגו הברקות יוצאות דופן, או כדי להוכיח שמדובר באירוח פתוח, עדכני, מגוון, וקצת פחות מיזוגני. קוראלי פראז'ה, אגאתה רידיז'ה ופיאל קפדיה הצטרפו לאנדריאה ארנולד הוותיקה כארבע במאיות בתחרות הרשמית, שכוללת 22 סרטים. עלה תענה שמכסה את מבושם הזכרי של המארגנים.
"לארץ לא נודעת" - טריילר
(צילום: באדיבות Salaud Morisset, פסטיבל קאן)
למרות מיעוט היוצרות, אי אפשר להתלונן על מחסור בדמויות נשיות. חוסר איזון שלא היה מתקבל על הדעת בארצות הברית והתקינות הפוליטית שלה, אבל בקאן סרטים על נשים שנעשים על ידי גברים לא מעוררים תמיהה כלל וכלל. אפילו כשמדובר בבמאים מקשישים שמנסים נואשות למצוא את שארית נעוריהם במשיכתם למוזות הצעירות שלהם. יודעי דבר יכולים לספר שהתפיסה הזאת משקפת מה שקורה בקאן בחדרי חדרים עם רדת החשיכה, כשפערי גילאים מתמוססים בכמויות אדירות של אלכוהול. בדרמת ההתבגרות הלא מרשימה שלו "פרתנופי" סורנטינו משתעבד כל כולו לשחקנית היפהפיה שלו סלסט דלה פורטה, שממגנטת את כל הגברים (והנשים) שסובבים אותה בסרט, וגם בקהל. בקומדיה "מרצ'לו שלי" הבמאי כריסטוף הונורה מלווה את השחקנית קיארה מסטרויאני כשהיא יוצאת/לא יוצאת מצלו של אביה מרצ'לו מסטרויאני ואמה קתרין דנב.
סקס והעיר הגדולה
כמו סורנטינו, גם בייקר קרא לסרטו החדש "אנורה" על שם הגיבורה שלו, חשפנית צעירה ממוצא רוסי שמנסה לשרוד בעיר הגדולה, ומוצאת הזדמנות פז בנישואי בזק לצעיר אינטפנטילי שחושק בה, בן טובים, לא סימפטים. כשאמא ואבא האוליגרכים מגלים על שינוי הסטטוס של בנם המפונק, הם שולחים את "השמרטפים" ששכרו עבורו לפרק את הברית הקדושה באמצעים לא קדושים בעליל. בשלב זה, המותחן הקומי שרווי בסקס, סמים ומוזיקה אלקטרונית, אבל בעיקר סקס, הופך לסרט אקשן כשאנורה נשארת לבדה ונחושה להיאבק על זכויותיה מול הבריונים שפרצו לביתה החדש, אחוזה נהדרת שבבעלות משפחת בעלה הטרי, שבניגוד אליה נמלט על נפשו. כהרגלו, בייקר מרעיף המון אהבה וחמלה על הדמויות שלו, בלי הערצה, גם במהלך ההסתבכויות הקיצוניות שלהם. כך גם במקרה של אנורה הערמומית (בגילומה של מייקי מדיסון) שנחשפת כולה, גופנית ונפשית.
“אנורה", שזכה בפרס היוקרתי ביותר בפסטיבל - דקל הזהב, משתלב במגמה חדשה שאפשר אולי לראות בה סוגה קולנועית חדשה תחת הכותרת "גברים נרקיסיסטים ונשים מזרח אירופאיות בניו יורק". הביוגרפיה "לימונוב: הבלדה" שביים הקולנוען הרוסי הגולה קיריל סרברניקוב מגוללת את סיפורו של המשורר אדוארד לימונוב, שנודע כרודף שערוריות בעל תשוקה מהפכנית בלתי מרוסנת וגם לא מציאותית. בן ווישו מגלם את הגיבור השנוי במחלוקת בכשרון רב, כצעיר רוסי שיצירתו מוחרמת על ידי הממסד הסובייטי, ולאחר מכן עם שובו למוסקבה כפעיל פוליטי מזדקן. בין לבין הסרט חוקר ברגישות גרנדיוזית את עולמו הפנימי הסוער של לימונוב שמסרב להסתגל לסביבתו המשתנה בניכר. כשהוא מגיע לניו יורק באמצע שנות ה-70, הוא לועג לחברי התא הקומוניסטי המקומי ערב הפגנה למען שחרור פלסטין. "המפכה תגיע עם רובה לא עם מצעדים וכרזות", הוא מטיף לפעילות יפות הנפש ("פרוגרסיביות" במונחים של היום). ולמרות הכול, אשתו ילנה שצ'פובה היא היחידה שמצליחה להוציא את עצמו מעצמו. גם אחרי שהיא מתחילה לבגוד בו עם צלמים שמקדמים את קריירת הדוגמנות שלה בעיר הגדולה.
כך גם במקרה של "המתמחה", דרמה תקופתית שמלווה את המהפך של דונלד טראמפ מאיש עסקים זוטר בחסות אביו המיליונר לכריש נדל"ן תאב כוח שחולש על מנהטן כולה בדרכיו הנכלוליות. מי שאחראי על המהפך הזה הוא רוי קוהן, עורך הדין המושמץ ונטול הרסן שמלמד אותו את רזי המקצוע, השחיתות וגם את אמנות עשיית העסקים. ג'רמי סטרונג מגלם פה בעצם את קן רוי שמגלם את רוי קוהן. יש המון דקויות בהופעותו שמזכירות את דמותו ב"יורשים" ומוטמעות בסיפורו של טראמפ הצעיר, שאינו מסוגל להתנהל ללא המנטור הנבזי שלו, תחליף אב. הוא נשבה בקסמו כמו אנקין סקייווקר אחרי פלפטין ב"מלחמת הכוכבים", אך בסופה של הטרנספורמציה קם על יוצרו ודורך עליו, ממש כמו דארת' ויידר. וכך גם במקרה של איבונה הצ'כית (מריה בקלובה) בה הוא מתאהב עד כלות בצעירותו, עושה איתה ילדים, וזורק אותה לאשפתות בהמשך. הבמאי האיראני הגולה עלי עבאסי, שזכור מהמותחן האפל "עכביש קדוש" שעורר הדים במולדתו, מוביל את הסרט החביב הזה (ולי ברודה הישראלית נמנית על מפיקיו) בטון קומי, נוסטלגי וקליל יותר.
הגולים העצמיים של איראן
עבאסי שחי ויוצר בדנמרק הוא פרסונה-נון-גרטה באיראן. בניגוד אליו, מוחמד ראסולוף נאבק כבר שנים מתוך המדינה ונרדף על ידי השלטונות בגלל סרטיו הביקורתיים כנגד המשטר. נועז וחתרני כמו ג'פאר פנהי, פחות זהיר ונעים הליכות כמו אסגר פרהודי. הדברים הגיעו לנקודת רתיחה לקראת הקרנת "זרע התאנה הקדושה" בקאן, שכמו "עכביש קדוש" של עבאסי, שוחט פרות קדושות ברפובליקה האיסלמית, ומשחיר פניה ברבים. במהלך ההפקה שהתקיימה בסתר, דווח כי ראסולוף הורשע בפעילות חתרנית ונגזרו עליו שמונה שנות מאסר. ההליך המשפטי שהתארך בגלל ערעור שהגיש, אפשר לו להשלים את הצילומים ולברוח מהמדינה. מבצע המילוט שארך כמעט חודש סלל את הגעתו לבכורה של הדרמה הפוליטית המטלטת בריביירה הצרפתית, ממנה נעדרו שניים מהשחקנים הראשיים, סוהיילה גולסטאני ומיסאג זארה, שנאסר עליהם לצאת מאיראן.
"זרע התאנה הקדושה" יוצא למתקפה חזיתית על משטר האייתולות תוך הקבלה בין הדיכוי האלים של מחאת הנשים במדינה, לבין אב שכופה את מרותו בחיק המשפחה על רקע קידומו כשופט חוקר בשירות הממסד. הוא מוכר את נשמתו לשטן. לא השטן הגדול או הקטן, אלא הבוסים המושחתים שלו. הוא מיישר קו עם דמויות הקרטון של קאסם סולימאני ושאהידים אחרים שניצבים במקום העבודה שלו, ומפיץ תיאוריות קונספירציה על שטיפת מוח שעוברים הצעירים ביוזמת "האויב", כלומר - ארצות הברית וישראל. כשהאקדח שלו נעלם, הוא מפתח תסחיף פרנואידי קשה וחושד בשתי בנותיו ואשתו ומשליט טרור בבית. אולם הפעם נשות הבית עומדות על שלהן ונאבקות על זכויותיהן. ממש כמו המפגינות ברחובות, שהאלימות המזעזעת של הרשויות נגדן מתועדות בסרטונים מהרשתות החברתיות שמשובצים לאורך כל הסרט ומעניקים לו הקשר אקטואלי עכשווי ברור ומידי.
ישראל לא על המפה, גם לא פלסטין
מול הבעת ההערכה לראסולוף והביקורת שלו נגד איראן, דווקא הסכסוך הישראלי-פלסטיני נעדר כמעט לחלוטין. למעט כמה אירועים ארעיים, כמו כנס של המכון הקולנוע הפלסטיני שכלל דקת דומיה או השמלה של קייט בלנשט על השטיח האדום, רוחות המלחמה בעזה נעדרו מהריביירה הצרפתית ומהמסכים. אפילו הסרט הפלסטיני היחיד בפסטיבל, "לארץ לא נודעת" שהוקרן במסגרת שבועיים של במאים, התעלם באופן מפתיע מישראל, למרות שצילומיו התחילו ב-7 בנובמבר - חודש בדיוק אחרי הטבח בעוטף עזה. הבמאי מהדי פלייפל וצוותו הגיעו לבכורה עם דגל פלסטין והתקבלו בתשואות, ובדברי הפתיחה סיפר שההתפתחויות באיזור השפיעו על יצירתו. אבל העלילה עצמה מתרכזת בשני פליטים ממוצא פלסטיני שמנסים לשרוד באתונה וחולמים להתגנב לגרמניה. כדי להשיג את המימון הדרוש, הם זוממים מזימה נבזית שכוללת חטיפה וסחיטה של בני אדם תמימים: חבריהם הפלסטינים שנלקחים בני ערובה.
מנגד, יש מי שיטענו שבהיעדר סרטים מתוצרת כחול-לבן ("לא זמן לפופ" של עמית וקנין נכלל בתחרות הסטודנים), מלאכת ההגנה על ישראל נעשתה על ידי אחרים, עם קורטוב של פינקוושינג. הדוקו "היפהפיה מעזה" של יולנד זאוברמן האיר את פניה החיוביות של תל אביב שבחסות החשכה מהווה מפלט לטרנסיות ערביות שנמלטו מהקהילות הדכאניות שלהן. בדרמת הפשע המוזיקלית "אמיליה פרז" של ז'אק אודיאר, בכיבובן של זואי סלדנה וסלינה גומז, שמתרחשת ברובה במקסיקו ומספרת על מנהיג קרטל סמים שמעוניין להמשיך את חייו כאישה, ישראל מוצגת כיעד מועדף לשינוי מין. הרופא ד"ר וסרמן (מארק איווניר) נבחר לבצע את ההליך בתל אביב. הניתוח עבר בהצלחה, והחולה חיה (בינתיים) והדבר הראשון שהיא רואה כשהיא פוקחת עיניים הוא קטע מ"ארץ נהדרת". בהמשך העניינים יסתבכו אבל זה כבר לא קשור אלינו.
ילדים הם ברכה?
לצד ההצהרות הפוליטיות, אפשר היה לזהות בקאן גם הטפה ברמה האישית נגד הבאת ילדים לעולם. "הנערה עם המחט" של מגנוס פון הורן השבדי הוא מותחן אימה אקזיסטנציאליסטי בו אישה צעירה מפקידה את בנה העולל, פרי רומן אסור, בידי אישה טובת לב לכאורה שמתגלה כרוצחת תינוקות לא רצויים. "בירד" של אנדראה ארנולד מתרכז בילדים שננטשו על ידי הוריהם ומוצאים נחמה זה בזה. בירד התמהוני (פרנץ רוגובסקי) חוזר לעיירה בריטית עניה בחיפוש אחר אימו שוויתרה עליו אחרי לידתו. הוא חובר לביילי, ילדת רחוב בת 12, שהגיעה לעולם מוקדם מדי להורים בגיל העשרה ומתמודדת עם ההשלכות של פירוק התא המשפחתי. אביה הפרחח (ברי קיוגן) עומד להינשא בשנית. אמה יצאה לדרך חדשה והספיקה להביא לעולם עוד שלוש בנות, שנמצאות בסכנה בצל החבר החדש והאלים שלה. כרגיל בסרטיה של ארנולד, האנושיות מגיעה מבעלי החיים בסביבה, לא מבני האדם. והפתרון להסתבכויות הוא על-טבעי אך נובע מעולם הטבע.
במרכז "או, קנדה" של פול שריידר עומד גבר שבורח לקנדה כדי להתחמק מגיוס למלחמת וייטנאם, ומאז הפך לקולנוען, מרצה והוגה דעות מוערך. ריצ'רד גיר מופיע בתפקיד הגיבור השנוי במחלוקת בגרסתו המזדקנת, וקורות חייו הצעירים משחוזרים בגילומו של ג'ייקוב אלרודי, שחוצה את הגבול הצפוני כאקט של התכחשות למולדתו, אבל גם לבנו היחיד שממנו הוא מתנתק לחלוטין. מותחן האימה הנשי "החומר" של קורלי פרואז'ה מזהיר גם הוא מהתרבות, אבל העלילה מציעה טיפול מקורי ומזעזע (שגובה בפרס התסריט). דמי מור מופיעה ככוכבת הוליוודית נשכחת, שהליך רפואי רדיקלי מאפשר לה להוציא מגופה גרסה צעירה של עצמה. הצאצאית בגילומה של מרגרט קוויילי היא העתק נאמן למקור, והשתיים אמורות להתקיים בסימביוזה מתוך כבוד הדדי, שמאפשר להן להנות מהחיוניות זו של זו. אבל כשהאיזון נשבר, הכל מתמוטט פיזית ומנטלית. הגופים העירומים היפים של מור וקוויילי, הופכים פתאום לפחות אטרקטיבים. אפילו מעוותים, ומגעילים.
דירוג הסרטים הטובים בקאן
"לימונוב: הבלדה" - סרברניקוב הוא במאי מוכשר, מיומן ומופרע שנוטה לצאת משליטה ולאבד את עצמו לדעת. אבל הפעם הוא מצליח לרסן את עצמו ולשמור על הקו העלילתי בהתאם לקורות חייו של הדמות המרתקת שבמרכז. בעזרת הופעה נהדרת של בן ווישו, התוצאה הסופית מהודקת כפי שהיא מרהיבה.
"אנורה" - פערי הדורות והתרבויות מגיעים לכדי פיצוץ בדרמה האנרגטית, שהיא כנה ומלאת אמפתיה לדמויות כפי שהיא לא מתנצלת על רגעי אלימות קיצונית וסצנות סקס בוטות שצולמו ללא השתתפות מתאמי אינטימיות בהתאם לפרוטוקול החדש בקולנוע האמריקני. למרות זאת, חברת ההפצה האמריקנית ניאון הימרה על הסרט עוד בשלב ההפקה ועכשיו יש בידה זכייה חמישית ברציפות בדקל הזהב.
"לבבות פועמים" - רוב המבקרים השמיצו את ההרפתקה היומרנית של השחקן והבמאי הצרפתי ז'יל ללוש, אבל מדובר בדרמת פשע רומנטית על סטרואידים. מה שמתחיל כסיפור אהבה תמים בין נערה יפה וטובת לב לפרא צעיר עם התקפי זעם ונטיות לאלימות, לא אמור להסתיים בסוף טוב כשכנופיה מקומית מפוצצים להם את הבועה, אבל העלילה מתפתחת בקצב מהיר ומועשרת בוויזואליה מרהיבה, לאורך 166 דקות, ללא רגע דל.
5 צפייה בגלריה
התוצאה הסופית מהודקת כפי שהיא מרהיבה. מתוך הסרט "לימנוב: הבלדה"
(צילם: באדיבות פסטיבל קאן)
"זרע התאנה הקדושה" - עם המון תבונה ורגישות, וגם אומץ לב יוצא מן הכלל, ראסולוף מנתב באיטיות את הדרמה המשפחתית הטעונה כל כך פוליטית, שקושרת באופן בלתי נמנע בין האישי לציבורי. לא בטוח שהקומיסרים האיראנים יבחינו בניואנסים, אבל כאלה יש פה למכביר כמו צופן סודי כדי להראות לעולם מה באמת קורה בתוך הרפובליקה האיסלמית הדכאנית.
"סוג של חסד" - בשיתוף הפעולה העדכני של יורגוס לנתימוס עם המוזה הגדולה שלו אמה סטון, זהו דווקא ג'סי פלמונס שבולט עם הופעות מצוינות לצד ווילם דפו ומרגרט קוויילי בשלוש אפיזודות שהזיקה ביניהן אווירתית בלבד: גבר שמתבקש להרוג אדם זר בהוראת פטרונו ומגלה שחייו אינם שלו. שוטר שאשתו ניצלה ממסע ימי כושל והוא חושד בה כמתחזה. אישה שמסולקת מכת מסתורית בגלל החשד שגופה הזדהם בזרע של גבר שאינו מנהיג הקהילה.
ויש גם אזהרה: רבות דובר על הכשלון המפואר של "מגלופוליס" המגלומני של פרנסיס פורד קופולה שהתגלה כנפיחה יומרנית ומפוזרת. אבל מאכזב לא פחות הוא סרטו החדש של דיוויד קרוננברג "תחריכים". הקרירות האופיינית למאסטר הקנדי שורה על הסיפור המוזר על גבר מתבגר (ונסאן קאסל) שלא נחלץ מהאבל על מות אשתו, ומכור לניתור קבע של גופתה הקבורה (ועשיית אהבה עם אחותה הפרנואידית בגילומה של דיאן קרוגר). אבל תחושת הרדיפה, החרדה והאימה מובעת בדיבורים, ללא מעשים. כך שאפשר למות, משעמום.
