מתוך "מעשה בשתי מגפות"
(באדיבות HOT8 ויאללה פילמס)
כשהעולם עצר מלכת בשל הסגרים, הרחובות בישראל הפכו לשוממים ובתי החולים צעדו לעבר הלא נודע - במאי אחד יצא למשימה קשה ומסוכנת: צילומים בתוך בית חולים, שם נפגש עם חולי קורונה ותיעד את המחלקות הכי סגורות.
זה בכלל לא היה בתכנון של יאיר אגמון בן ה-34, שהיה אז באמצע יום צילום לפרויקט אחרת. "פתאום אני מקבל הודעה מחבר שהדובר של בית החולים איכילוב, אבי שושן, מחפש צוות שיתעד את ההיסטוריה. אמרתי 'איזה טירוף', כי אז גם התחיל שיא הפחד [להיכנס לבית חולים בתקופה כזו]. אני פשוט הטמבל היחיד שהסכים", אומר אגמון בהומור בשיחה עם ynet.
הסרט הדוקומנטרי "מעשה בשתי מגפות" שעולה היום (ב') ב-HOT8 מספר את סיפור ימיה הראשונים של מגפת הקורונה מתוך חדרי החדרים של בית החולים איכילוב דרך חמש דמויות: המנכ"ל פרופ' רוני גמזו, פרופ' עידית מטות, דובר בית החולים אבי שושן, רופאה מתמחה בשם קארינה רוזנברג והאחות הראשית אתי עוזיאל.
אגמון, סופר ובמאי צעיר ומבטיח שברזומה שלו סדרת הרשת "הטרמפיסטים" והסדרה "וואי וואי וואי" שעוסקת בדור ה-y, הסכים לקחת את הפרויקט על עצמו על אף הסיכון הכרוך בכניסה למחלקות הקורונה בתקופת טרום החיסונים, בייחוד כאיש משפחה ואב לילדים. "חשבתי על הילדים שלי הרבה", אמר אגמון, "בתכלס, ובדיעבד, באותו רגע זה היה, 'אתה יוצר דוקו ואתה לא אומר לא'. אלה הרגעים שאתה מחכה להם. ההורים של אשתי התקשרו אליי ואמרו שזה לא שווה את זה, שזה מסוכן".
זה באמת היה מסוכן.
"כן. אני והמפיק שלי סיכמנו שאנחנו נפרדים מהמשפחות, לא נפגוש אף אחד. בימים הראשונים, כשהייתי מגיע הביתה הייתי מבריש את הנעליים וזורק ישר לכביסה ושוטף את עצמי עם סבונים מיוחדים שקניתי".
כבן יחיד, אגמון משתף כי בהסכמתו לפרויקט הוא גם ביקש להתרחק מאימו. "נפרדתי מאמא שלי כדי לצלם את הסרט הזה", הוא אומר, "אמרתי לה שלא ניפגש בחודשים הקרובים. זה היה קשה. אמא שלי גידלה אותי לבדה".
מעבר לסיכון הרפואי, אגמון גם לקח סיכון כלכלי כשבחר לממן את סרטו. על אף ההצלחה היחסית שלו ביצירת סרטי דוקו, הוא לא נשען רק על העשייה הקולנועית כמקור לפרנסה, ועובד גם כמרצה וככותב טור בעיתון "מקור ראשון". אולם בתקופת הקורונה ההכנסה שלו כמעט נעצרה לחלוטין.
מה גורם לבן אדם להתחיל לעבוד בסרט שהוא מממן בתקופה שהפרנסה נעצרה, בלי לדעת אם תהיה תמורה כלכלית?
"אמרנו לעצמנו שאם אנחנו נהיה כמו איטליה [במימדי הפגיעה, ר"ב] אז לא יהיה גוף שידור שיגיד לא. שמע, לא הצלחנו להביא אנשי צוות. הצלם הראשון שסגרנו ברח לנו. בשלב מסוים אני התחלתי לצלם. נכנסנו לבור כלכלי די רציני, עשרות אלפי שקלים. התבטלו לי כל ההרצאות. במשך ארבעה חודשים לא הכנסנו כסף, אבל זה לא כזה שונה מחיים של קולנוען. אלה החיים".
הסרט גרם לך לתפוס את החיים קצת אחרת?
"קודם כל הוא גרם לי להבין מה זה בית חולים. לא הבנתי מה זה עד אז. עכשיו אני מבין את הדבר המרגש הזה, זה מקום שלא מפסיק להיות דרמטי ולרגש. היו רגעים בצילומים שהשפיעו עליי רגשית. הייתה תקופה לדוגמה שלא אפשרו ביקורי משפחות, ואני הייתי נכנס באופן יומיומי לתוך המחלקה בשביל הצילומים, והייתי בא עם הטלפון בתוך ניילון ועושה שיחות וידאו למשפחות כדי שידברו עם הקרובים שלהם. זה היה רגע שאמרתי, 'רק בשביל זה שווה לי הדבר הזה'".
