ז'אקו ארליך, אחד מחלוצי וחשובי העורכים של הקולנוע הישראלי, נפטר אתמול (ב׳) בגיל 92 - חודש לפני יום הולדתו ה- 93. הוא ערך, בין היתר, את הסרטים "סלאח שבתי" ו"שלושה ימים וילד", ויחד עם המשורר והסופר חיים גורי ודוד ברגמן ביים את הסרט התיעודי "המכה ה-81" (1974) שהיה מועמד לאוסקר. ארליך הלך לעולמו בביתו בקיבוץ אשדות יעקב איחוד ממחלת הסרטן. לפני חודשיים נפטרה גם אשתו. הוא הותיר אחריו שלושה ילדים, גיורא, דני ונטעלי.
ארליך נולד בשטרסבורג שבצרפת ולמד ציור ורישום בפריז. עם עלייתו ארצה, ב-1949, הצטרף לגרעין צרפתי-בלגי בקיבוץ שדות ים, ובהמשך התיישב בקיבוץ בית קשת. כעבור מספר שנים שב לפריז בה החל לעבוד כמתלמד בחברת הסרטים Lax שייצרה כותרות לסרטים, קדימונים ואפקטים חזותיים. בצרפת הוא עבד בין היתר במחיצתם של במאים כאנרי ז'ורז' קלוזו, רנה קלמאן, מיכלאנג'לו אנטוניוני וז'אן פייר מלוויל – בעיקר בכל הקשור לעריכת הקדימונים ועשיית הכותרות. ארליך אף היה שותף לביצוע האפקטים החזותיים זוכי האוסקר בסרטו של דריל אפ. זאנוק, "היום הארוך ביותר" (1962), שתיאר את נחיתת כוחות בעלות הברית בחופי נורמנדי.
עם שובו לישראל החל לעבוד כעוזרו של העורך המיתולוגי דני שיק. יחד הם ערכו את הסרטים "רק בלירה" (1963) בבימוי יורם גרוס, "שמונה בעקבות אחד" (1964) של מנחם גולן, "הילד מעבר לרחוב" (1965) של יוסף שלחין, וכאמור גם "סלאח שבתי" של אפרים קישון מ-1964 שהיה לסרט הישראלי הראשון המועמד לאוסקר. ארליך גם ערך את יצירת המופת הקצרה של אברהם הפנר, "לאט יותר" מ-1967, שהתבססה על סיפור קצר מאת סימון דה בובואר ושבה שיחקו אברהם בן יוסף ופאני לוביץ' זוג קשישים הרבים, נפרדים ומתאחדים. הסרט זכה בפרס הסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל ונציה של אותה שנה. בנוסף, ארליך ערך את סרטו התיעודי הקצר והנפלא של דוד גרינברג "מוכשר בלי ראש" (1963) שמתאר את שגרת העבודה במשחטת עופות.
2 צפייה בגלריה
היו חסרים קולות בודדים כדי לזכות באוסקר. חיים טופול וגילה אלמגור בסרט "סאלח שבתי"
(צילום מסך מתוך הסרט)
בשנת 1974 ארליך היה שותף לבימוי "המכה ה-81", שהיה לפרק הראשון בטרילוגיה על השואה. שני הפרקים האחרים הם "הים האחרון" (1979) ו"פני המרד" (1985). "המכה ה-81" עוסק ביהדות אירופה בשנות ה-30 וה-40 ובהשמדתה. הוא כולל תיעוד ארכיוני מראשית התקופה הנאצית, רדיפות היהודים, הגטאות והמחנות. הסרט החל בפניה של קיבוץ לוחמי הגטאות אל חיים גורי כדי שייצור סרט עבור מוזיאון השואה שבקיבוץ. יחד עם ארליך וברגמן נוצר הפרויקט המונומנטלי הזה שנפרש על פני 13 שנה, והקדים במידה רבה את יצירתו המכוננת של קלוד לנצמן "שואה" באופן שבו היא תיארה את הנרטיב של הרדיפה וההשמדה. שמו של הסרט לקוח מסיפורו של מיכאל גולדמן (גלעד) שהיה אחד מחוקריו של אדולף אייכמן. כשהיה נער בן 15, במחנה הריכוז, גולדמן ספג 80 מלקות מידיו של קצין גרמני. עם עלייתו ארצה, גולל את סיפורו בפני דודו ודודתו שסברו כי הוא בודה זאת מלבו. זו, כך אמר, הייתה מבחינתו המכה ה-81.
על אף המועמדות לאוסקר, לא ניאות אף אחד מהמוסדות שהיו מעורבים בהפקת הסרט לממן את נסיעת יוצריו להוליווד. לימים סיפר חיים טופול, שהיה חבר באקדמיה, לגורי שלסרט היו חסרים קולות בודדים בלבד כדי לזכות באוסקר. את הפרס קטף הסרט Hearts and Minds של פיטר דיוויס העוסק במלחמת וייטנאם.
מאז פרש מעשייתו הקולנועית העשירה, טיפח ארליך את תחביבו כצייר והציג במסגרת תערוכות קבוצתיות. היה לי הכבוד לפגוש בו, בקיבוצו, לפני מספר שנים כשעבדתי על תחקיר לספרי. הוא אף העניק לי את ספרו האוטוביוגרפי, "זום לקצה המילים", שאותו חתם במילים הבאות: "חיובי הוא שלימדתי בחשק ועונג רבים, במשך כ-18 שנים, תלמידים שהיו כולם מונעים על ידי רצון ללמוד. זהו עונג לפגוש כמה מהם מדי פעם ולראות כיצד הם משתלבים בעשיית הסרטים והטלוויזיה ושהם מוקירי תודה על מה שהצלחתי להעביר להם". יהי זכרו ברוך.
