הבמאי נדב לפיד התחיל לכתוב את התסריט לסרטו האחרון "הברך" בסוף יוני 2018. תהליך הכתיבה ארך שבועיים - זמן אפסי במונחים של קולנוע, והוא התרחש בצל סערת הרגשות שחווה על מות אימו, העורכת ערה לפיד. עלילת הדרמה מתרכזת בקולנוען ציניקן שמוזמן על ידי נציגת משרד התרבות להקרנה קהילתית בנגב. עם הגעתו למקום, הוא מגלה כי השתתפותו באירוע מותנית בחתימה על מסמך שבו הוא מתחייב להימנע מהתבטאויות בנושאים שנויים במחלוקת - דרישה שמהדהדת את יחסי האהבה-שנאה שלו עם ישראל, תעשיית הקולנוע המקומית ובני אנוש בכלל.
כמו בסרטיו הקודמים של לפיד, גם "הברך" מביא שיקוף חלקי של הביוגרפיה האישית שלו וכך גם במקרה של גיבור הסרט (בגילומו של אבשלום פולק). אולם במקרה זה לפיד חולק התייחסויות ישירות לאישים בולטים מהפוליטיקה הישראלית האקטואלית. שמו של בצלאל סמוטריץ' מופיע כבר בתחילת הסרט, ואילו האזכור של שר התרבות ומדיניות ההשתקה שלו רמזו על מירי רגב, שעמדה בזמנו בראש משרד התרבות והניעה מהלך של "נאמנות בתרבות" (מהלך שלפיד עצמו לקח חלק פעיל במאבק המתוקשר של קהילת הקולנוע הישראלית נגד יישומו בקרן רבינוביץ).
הסצנה נגד הצהרת הנאמנות. מתוך "הברך"
עם זאת, כש"הברך" הוקרן בבכורה בפסטיבל קאן אשתקד, נראה היה כי למרות הביקורות הנלהבות בחו"ל והזכייה בפרס מיוחד מטעם צוות השופטים - בכל הנוגע לזירה הפוליטית הפנימית לפיד איחר את הרכבת. עם ממשלת השינוי בהובלה, עם חילי טרופר בתפקיד שר התרבות וחבר הכנסת סמוטריץ' באופוזיציה, נדמה היה שנבואות הזעם של הבמאי התבדו. פחות משנה אחרי כן והתמונה השתנתה שוב. סמוטריץ' הוא כבר חבר בכיר בממשלת נתניהו החדשה, ולתפקיד שר התרבות התמנה מיקי זוהר, שהציף מחדש את הדרישות להצהרת נאמנות של היוצרים. ומנגד, לפיד עצמו עזב את ישראל וכיום הוא מתגורר ויוצר בפריז.
בעקבות השינויים במפה הפוליטית בישראל, החתירה ליוזמת המהפכה המשפטית, וכן היוזמה המתחדשת של השר זוהר להגבלת מרחב היצירה המתאפשר בתמיכת קרנות הקולנוע, החליטו בסינמטק תל אביב לצאת להקרנות נוספות של "הברך" החל מהיום (א') - הזדמנות מצוינת לחשוף את שתי הסצנות המדוברות לראשונה מחוץ לאולמות הקולנוע:
Ich Bin Bezalel Smotrich
סצנת הפתיחה של "הברך" מתרחשת במהלך אודישנים לפרויקט החדש של הגיבור, ובו השחקן עודד מנסטר מגלם את סמוטריץ' במונולוג שממחיז את הציוץ המפורסם של ראש מפלגת הבית היהודי בתגובה למעצר הבית של הפעילה הפלסטינית עאהד תמימי לאחר שתקפה חייל צה"ל. "לדעתי היא הייתה חייבת לחטוף איזה כדור, לפחות בפיקה של הברך. זה היה מכניס אותה למעצר בית לכל החיים", כתב סמוטריץ' באפריל 2018. ציוץ זה העניק לסרט את שמו, לצד מחווה מפוקפקת לפוליטיקאי בעברית, צרפתית וגרמנית.
סצנת הפתיחה של "הברך"
"בסצנה הראשונה חיפשתי דרך לשיקוף של מצב הדברים הישראלי כמו שהרגשתי אותו", אומר לפיד ל-ynet. "חשבתי על האיש הזה, בצלאל סמוטריץ', שכשהתסריט נכתב עוד היה חבר כנסת מן המניין. על היכולת שלו - מתוך רציונל קר, לא בהתלהמות ולא מתוך איבוד שליטה - להצהיר הצהרות מתועבות ואלימות במיוחד. יכולתי לראות את ההתרגשות הפנימית שלו כשהוא כותב ואומר את הדברים האלה, את רטט הגאווה שלו. הוא התלמיד המצטיין בכיתה לפשיזם וגזענות. זה שאומר תמיד ראשון את התשובה הנכונה.
"לומר שיולדות ערביות לא צריכות ליילד נשים יהודיות, לומר שעצוב שעאהד תמימי לא קיבלה כדור בפיקה, לומר שהיה צריך לשרוף את חווארה. בקול מדוד, מבלי להסתיר ולכסות... לכן כשאני רואה היום את התלמיד החכם סמוטריץ' מסתובב בעולם ובאותה התרגשות פנימית ממשיך לפזר הצהרות מהסוג הזה, זה עבורי אותו הסמוטריץ' שעומד בסצנה הזו ליד החלון ומקריא את הטוויטר שלו. היעדר המבוכה היה נראה לי כמשהו מאוד מהותי בישראל.
"בשונה ממקומות אחרים שבהם מנסים לכסות - פה הכול גלוי ומואר באור בהיר. גזענים גאים ומרוצים. ובגלל שסמוטריץ' ביטא משהו מהותי, האמנתי שהוא יהפוך לדמות משמעותית. מפה בא גם הניסיון למקם את סמוטריץ' ואת הסמוטריצ'יות בהיסטוריה. כולנו יודעים באיזה צד של ההיסטוריה הוא ממוקם. באיזה צד רע של ההיסטוריה הוא נמצא. ולא במקרה סמוטריץ' עובר בסצנה לגרמנית. איך נשמעת סמוטריצ'יות בגרמנית? אני זוכר שכשהתסריט נכתב, חלק מהמפיקים סברו שזו טעות לכתוב על סמוטריץ' כיוון שהוא חבר כנסת שולי ותופעה חולפת ועד שהסרט יצא למסכים הוא יישכח. כולנו יודעים מה קרה מאז ויכולים לנחש מה עוד יקרה".
"שר אמנות ששונא אמנות"
באחת הסצנות המשמעותיות לקראת סיום, הגיבור מנפק מניפסט זועם נגד מדינת ישראל ואזרחיה, ונגד צרות המחשבה והדמיון של מנהיגיה - ובהם "שר התרבות", שמדיניותו באה לצמצם את חופש הביטוי והאמנות. בעודו מחובק עם נציגת אגף הספריות של משרד התרבות (בגילומה של נור פיבק), הוא תוהה על המניעים שמאחורי המסמך שעליו הוא מתבקש לחתום, והיא מתוודה בפניו כי מדובר בניסיון חיסול של היוצרים החתרנים והביקורתיים. השר הממונה מתואר כ"שר אמנות ששונא אמנות, בתוך ממשלה ששונאת את כל מה שיפה באדם. המכוערת שבממשלות". באותה התקופה כאמור כיהנה במשרד התרבות שרה, ואילו היום זהו השר זוהר, שבמידה רבה ממשיך את מדיניותה.
המניפסט נגד שר התרבות. מתוך "הברך"
"מול הנטייה להפוך את האמת, אמת אומנותית ואמת בכלל, למשהו שהוא נתון למשא ומתן - זה מותר וזה אסור, וזה חצי מותר אבל רק בשקט - עומדת הצעקה הזו של הבמאי בסרט", מסביר לפיד, "התביעה שלו לומר את כל האמת, ביצירה ובכלל, גם ובעיקר כשהאמת נוראה. הוא נראה לי בסצנה הזו כמו נביא תנ"כי במדבר שזועק אל גבעות החול את מה שאיש לא רוצה לשמוע ואת מה שאסור להשמיע. בתערובת של הכאב והזעם והאלימות שבו, הוא עצמו חלק מהמחלה שהוא מתאר, מחלה שלוקים בה בסופו של עניין, כל אחד לפי דרכו - אלה שתומכים ואלה שמתנגדים וקשה מאוד להימלט ממנה.
"ההתגרות הזו בשר התרבות, המעוניין כאמור להגביל את מה שמותר לעשות עליו סרטים, שהופכת למונולוג חסר שליטה, לטורט של מילים של אדם בקריסה על מדינה בקריסה, היא עבורי אחד משיאי הסרט. כשהתסריט נכתב, מירי רגב הייתה שרת התרבות, חוק הנאמנות בתרבות והכפירה בחופש האומנותי, לפיו המדינה לא תממן אומנות שמבקרת את המדינה - כאילו האומן הוא זונה, מקבל כסף ונותן דברי הלל - כבר היו על סדר היום. אבל עדיין בגדר רעיונות קיצוניים ולא כתוכניות ממשיות.
"כשכתבתי את 'הברך' רציתי להפריד את שר התרבות שבסרט מרגב עצמה ומממשלת נתניהו, כיוון שרציתי לנסות לדבר על בסיס המצב הישראלי. לא שאפתי לעשות סרט על רגב. רציתי להרחיק את הסרט מהאקטואליה הישירה. לכן בסרט שר התרבות שמחתים אומנים על טפסים כתנאי למימון ומודיע ש'מי שילכלך על המדינה שימות מרעב', וחבר במה שמתוארת בסרט כגרועה שבממשלות, הוא שר ולא שרה. כשהוקרן הסרט בפסטיבל קאן שלטה בארץ ממשלת השינוי ובאינסוף ראיונות נשאלתי אז אם זה סרט על העבר, סרט על משהו שהיה, תיאור של איזה רגע בזמן שבו חופש היצירה בישראל הועמד בסכנה. עניתי אז שבלי קשר לבעיות העמוקות שלי עם ממשלת השינוי, כמו שקראו לה, אני מרגיש שהחולי מהותי בהרבה.
"כשמיקי זוהר מכריז היום על תוכניתו להחתים כל במאי על התחייבויות פוליטיות - נניח לא להציג את חיילי צה"ל באור שלילי - כתנאי לעשיית סרט; כשהוא אומר 'על זה יהיה מותר לכם לדבר ועל זה אסור. אני אודיע לכם איפה עובר הגבול בין מותר לאסור' - נראה לי שיש כמעט הכרח, ואצלי גם תשוקה, לצעוק בכל הכוח בדיוק את מה שאסור. ועם זאת 'הברך' הוא לא סרט אקטיביסטי ולא קריאה לעלות על בריקדות, אלא ניסיון לתאר רגע בזמן שבו נפש קולקטיבית חולה מעוותת כמעט כל אחת מהנפשות הבודדות. כפי שמצטט הבמאי את אימו בסרט, 'אין ניצולים במקום הזה'".
