רמי קלינשטיין חגג אתמול פעמיים: גם יום הולדת 60 וגם 35 שנות יצירה. לציון המאורע הכפול הוא עלה אמש על הבמה הגדולה של היכל התרבות בתל אביב, למופע מיוחד שחתם את פסטיבל הפסנתר, תחת המסגור המתבקש: "צעיר לנצח". קלינשטיין ראוי למעמד הזה. לאורך השנים הארוכות האלו - וליתר דיוק, בעשור הראשון של הקריירה שלו - הוא כתב לעצמו ולאחרים (בעיקר לריטה) שורת אלבומים ולהיטים. מי שגדל פה בקו התפר שבין האייטיז לניינטיז וחיפש פופ איכותי ומולחן היטב שלא מאיים על אף אחד, מצא אצלו בית.
קלינשטיין צריך היה להיות בילי ג'ואל הישראלי. ההשפעה של הזמר-פסנתרן היהודי-אמריקני עליו, לפחות באלבומיו המוקדמים, ברורה. באלבומים כמו "ביום של הפצצה", "על הגשר הישן" ו"אהביני" היו לא מעט רגעים יפים ומשלהבים שהדגימו שחוץ מכישרון הלחנה ובחירת נגנים נהדרת (בין היתר ניגנו שם המתופף אלון הלל והבסיסט בנצי גפני), האיש יודע מה הוא עושה כשהוא מתיישב ליד פסנתר. קלינשטיין היה אז כמעט בכל פינה: הפיק אלבומים לריטה, הלחין מגה-להיט לשלישיית מנגו ("גרה בשינקין") והופיע עם גידי גוב בסיבוב הסוער שאליו הוא יצא בעקבות האלבום "דרך ארץ". הוא זכה להערכה וסומן בתעשייה ככישרון מבטיח, אך לא באמת הצליח להפוך לזמר-כוכב.
ב-1993 בילי ג'ואל הוציא את אלבום השירים האחרון שלו - River of Dreams. מאז הוא שחרר אלבום עם יצירות אינסטרומנטליות לפסנתר והתמקד בהופעות. עם מכירות של 150 מיליון עותקים מאלבומיו והופעות שמתמקדות בלהיטיו הגדולים מהסבנטיז והאייטיז, נראה שהחיים שלו טובים למדי. לשם מה עליו להתחרות בכוכבי פופ צעירים ומעודכנים ממנו, ולנסות לחפש דריסת רגל במחוזות לא לו? בניגוד לקלינשטיין, למשל, ששיתף פעולה עם סטטיק ובן אל לא מזמן. כשהוא רוצה, ג'ואל יוצא מהבית להופעה, וגם כשפחות מתחשק לו - יש לו די והותר ממה לחיות. את שלו הוא כבר עשה, ובענק.
רמי קלינשטיין ושלומי שבן מבצעים את "חוץ ממך כלום" בפסטיבל הפסנתר
(צילום: רן בכור)
גם בחו"ל הבחירה הזאת של ג'ואל היא לא בדיוק הנורמה. בארץ, תרחיש שבו מוזיקאי מכריז על חצי פרישה מוקדמת בגיל שנחשב לאמצע הקריירה - כבר נמצא במחוזות הבלתי אפשרי. באותה השנה שבה ג'ואל הפנים שאין לו יותר מה לחפש בעסקי הפופ, קלינשטיין הוציא את אחד מאלבומיו השאפתניים ביותר עד אז - "במסיבה אצל גידו". האלבום היפה ההוא התרסק. הרדיו, ששמח לשדר את שיריו הקודמים של קלינשטיין, לא בדיוק התנפל על הסינגלים שיצאו מ"גידו", ולא רק בגלל הטקסטים של חלקם. בשיר "חוץ ממך כלום" צונזרה מילה אחת (זאת שמתחילה באות השביעית), ובמקומה הושמע "ביפ" מרגיז. סינגל אחר מהאלבום, "בן אלף זונות", נפסל לשידור. זו הייתה נקודת השפל בקריירה של קלינשטיין. שנתיים לאחר מכן הוא הוציא את "תפוחים ותמרים" ורשם מהפך מזהיר. הזמר שהביקוש לאלבומיו הלך ופחת, מכר עכשיו 150 אלף עותקים בזכות מפגן הקיטש הזה. אגב, את המילים של שיר הנושא המצליח כמו את אלו של "חוץ ממך כלום", כתב אותו אדם: איתן גלס.
למרות שלמבקרי מוזיקה מומלץ שלא להסתובב יחד עם המוזיקאים שהם נדרשים לכתוב עליהם מדי פעם, לפני כמה שנים יצא לי להעביר כמה שעות עם קלינשטיין לטובת כתבת מגזין בעיתון. בגלל שהוא היה מאוד נחמד וזורם הרשיתי לעצמי להציג בפניו את התזה שפיתחתי אודותיו. אמרתי לו שלדעתי אם יותר אנשים היו קונים בשעתו את "במסיבה אצל גידו", ייתכן ש"תפוחים ותמרים" כלל לא היה בא אל העולם. קלינשטיין הקשיב רגע או שניים וחייך. הוא הודה שהוא התאכזב מכך שהמסיבה ההיא אצל גידו הסתיימה מוקדם ממה שהוא תכנן, אבל גם סיפר ש"תפוחים ותמרים" לא נולד כתגובת נגד שתחניף לקהל, ושהוא לא ציפה שהשיר יהפוך את הקריירה שלו. על "מתנות קטנות" שהוא סוג של "תפוחים ותמרים" בחזקת שמונה, כבר לא היה לי מה לשאול אותו.
אני לא חושב ששמעתי אף אלבום שקלינשטיין הוציא בעשרים השנים האחרונות שלא למטרות עבודה. די בטוח שהוא לא חש בחסרוני. על כל אחד שעזב אותו בעקבות האכזבה מ"תפוחים ותמרים" הגיעו אלף אחרים. קלינשטיין לא חזר לימי הרוק שהפגין בתחילת דרכו, אלא המשיך לשייט במחוזות חביבים שלא ירגיזו אף אחד. אבל אמש, לכבוד יום הולדתו, החלטתי להשאיר בבית את הדעות הקדומות שגיבשתי עליו במשך השנים ולהגיע להיכל עם אוזניים פתוחות.
ברוב הערב הצלחתי ליהנות. "תפוחים ותמרים" ו"מתנות קטנות" בוצעו כמובן אתמול בהיכל, ועוד אחד אחרי השני. קלינשטיין וההרכב הגדול שלו ביקשו להתרחק מהעיבוד המקורי, ועשו זאת בהצלחה חלקית בלבד. חוץ משני אלו, חגיגת יום ההולדת הזאת הייתה אירוע די משמח בסך הכול. היו בלוני ענק, היה פלייליסט מתבקש שכולם הכירו בו הכול, והגיעו כמה אורחים שהביאו מתנות. שלומי שבן רשם עם קלינשטיין את השיאים הראשונים של הערב ב"אין לי חוץ ממך כלום" ו"אהביני" המקפיץ. בהמשך עלתה שירי מיימון להגיש עם ילד היום-הולדת דואט קצת קיטשי ל"ביום של הפצצה", כולל סולו סקסופון לקראת סופו. כשהחלק של המסיבה התחיל, נרשם גם איחוד חד פעמי של שלישיית מנגו עם "גרה בשינקין", וטוב שלשלישייה יש משלח יד אחר כבר יותר מ-30 שנה. רגע לפני ההדרן עלתה בהפתעה אורחת נוספת שכמעט וגנבה את ההצגה מחתן השמחה - ריטה.
רמי קלינשטיין מבצע את "קרוב לליבך" בפסטיבל הפסנתר
(צילום: רן בכור)
קלינשטיין התרגש אתמול. זה מאוד בלט, וזה גם היה יפה. הוא לא חיכה עם התודות לסוף, והודה לקהל שלו לאורך הערב כמה פעמים. גם לאלו שהגיעו למופע החגיגי הזה וגם לאלו שליוו אותו לאורך כל השנים, באולמות קטנים בהרבה מהיכל התרבות. זו הייתה מסיבה יפה אבל היא לא הייתה גדולה באמת. לא פעם, דווקא בשירים שהיו אמורים להעיף את הקהל כמו "בוא", "אש" או "את שרה ברדיו", הייתה תחושת החמצה קלה, למרות שאנשים רקדו. לפרקים, הביצועים האלו הרגישו כמו נסיעה במכונית ספורט בנתיב השמאלי - אבל על 60. הרעיון לברוח פה ושם מהעיבודים המקוריים ולשלב כלי נשיפה או לדחוף פנימה קצת אלקטרוניקה, היה נכון, אך במהלך הביצוע הלהקה הגדולה שליוותה את קלינשטיין עלתה על קולו, ולעיתים היה קצת קשה לשמוע אותו.
ועדיין, השעתיים שקלינשטיין הגיש אתמול היו מוצלחות ושלחו את הקהל שלו הביתה עם חיוך. כצפוי, 90 אחוז מהשירים שהרכיבו אותן קלינשטיין כתב והלחין בעשור הראשון של הקריירה שלו. זה קצת עצוב שמי שחוגג עכשיו 35 שנות קריירה והוציא לא מעט אלבומים גם אחרי אמצע שנות ה-90, מבקש להצטמצם כך דווקא ביום חגו, אבל זה גם מובן. קלינשטיין הוא פליזר אמיתי שיודע בדיוק מה אלו שמשלמים כדי לראות אותו רוצים לשמוע. ככה שבסוף הוא אולי כן הגשים את הייעוד הבילי ג'ואלי שלו: להופיע באולם גדול ומלא עם שירי פופ-רוק מוצלחים מלפני 35-30 שנה.
