הסיפור הזה מתחיל בארגנטינה, שנת 1976, בהשתלטות הצבאית על השלטון בבואנוס איירס. שלמה סלוצקי, אז בן 20, רואה את הטנקים פולשים לרחובות ומחליט לעלות לישראל. ההחלטה הזאת עתידה לרדוף אותו לשארית חייו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בינתיים בארגנטינה מתחילות שבע השנים הרעות, תקופת "המלחמה המלוכלכת". שנים של דיקטטורה, שבמהלכן השלטון פשוט מעלים כל מי שנחשבו למתנגדים: קומוניסטים, שמאלנים, סטודנטים ואקטיביסטים נחטפו והועלמו על ידי המשטר, וחלקם נשלחו אל מחנה העינויים לה קאצ'ה. לפי הערכות, כ-30 אלף איש נרצחו בשנים האלה, בהם לפחות אלפיים יהודים. אחד ה"נעלמים" הוא סמואל לאונרדו סלוצקי, בן הדוד של שלמה. אלא שהפצע הפתוח הזה קיבל תפנית מחרידה כששנים אחר כך התגלה כי אחד העובדים במחנה לה קאצ'ה נמלט ממשפט בארגנטינה, ומצא מחסה וזהות חדשה דווקא פה בישראל.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
המאבק של משפחת סלוצקי להסגרת תאודורו אניבל גאוטו, או בשמו הישראלי יוסף כרמל, צף ועולה בשנים האחרונות במסגרת תחקירים עיתונאיים שונים. השאלה המרכזית היא מדוע, למרות ההוכחות לפעילותו של גאוטו במחנה העינויים, מסרבת ממשלת ישראל - מסיבות ששמורות עימה - להסגיר אותו לארגנטינה, לשלול את האזרחות הישראלית שלו או להעמיד אותו לדין.
השאלה הזאת מרכזית גם בסרט התיעודי "ברונקה", ששודר בכאן 11 וזמין לצפייה גם בדיגיטל, ושאותו יצרו יחד שלמה ובנו תומר - שניהם צלמים ובמאי דוקו. הסרט זכה בציון לשבח בפסטיבל חיפה 2022 והוקרן ברחבי העולם, בין השאר בוורשה ובארגנטינה. בספרדית משמעות המילה "ברונקה" היא זעם. רגש מתפרץ שאי אפשר לשלוט בו, כעס שהוא כמעט ממכר מרוב שהוא עוצמתי. הרגש הזה נמצא בלב-ליבו של הסרט, שהוא בעצם מסע עם נקודת התחלה ברורה אבל בלי סוף.
מדוע מתעלמת ממשלת ישראל מגאוטו, סוכן מודיעין שמואשם בחטיפות, בעינויים וברצח? הסרט מנסה לפענח את התעלומה ולהתחקות אחר המחיר שמשלם האב, שלקה במהלך שנות המאבק בהתקף לב. בדרך עוברים בין הבטחות של פוליטיקאים, ממשלות מתחלפות, פגישות עם בכירים עולמיים וגם תביעה בבג"ץ. במקביל משרטטים צמד הבמאים את ההיסטוריה של עסקאות הנשק של ממשלת ישראל בתוך רשת מסועפת של אינטרסים בינלאומיים - היסטוריה שאולי טומנת בחובה את הסיבה לכך שגאוטו עדיין לא הוסגר.
"במשך הרבה זמן נמנעתי מהעבודה עם אבא כי לא רציתי שזה יסכן את מערכת היחסים בינינו", מודה תומר. "במהלך העבודה על הסרט הגענו להרבה מתיחויות. בימים אלו אנחנו מתרגלים מחדש לרעיון שאנחנו 'רק' אבא ובן. אנחנו דומים, אבל לא רואים דברים באותה הצורה. זה לא סיפור על גאוטו אלא על שלמה סלוצקי, מהגר מארגנטינה שסוחב אשמה. אבא שלי הגיע לכאן לבנות אוטופיה סוציאליסטית, ואז גילה שהמדינה שלו מוכרת נשק לדיקטטורה".
מחנה העינויים לה קאצ'ה פעל ליד בואנוס איירס בשנים 1978-1976. במחנה היו עצורים ילדים, נשים וגברים, מרביתם צעירים. הניצולים העידו על עינויים קשים, בין השאר באמצעות מכות חשמל, אונס בידי שוטרים וחיילים, מניעת מזון והרעבה. הנשים הוכנסו להיריון במכוון ונרצחו לאחר שילדו. תינוקותיהן נמסרו למשפחות הגנרלים, נזנחו או נמכרו בשוק השחור.
באוקטובר 2014 הואשמו 22 אנשי ממשלה, צבא, משטרה ומערכת הכליאה ברצח עם, וכן בחטיפה, בעינויים וברצח של בגירים וילדים. 130 ניצולים מהמחנה העידו בפני השופטים במשך עשרה חודשים וסיפרו על ההתעללויות המחרידות. לבסוף נגזר על 15 מהנאשמים מאסר עולם. על שישה אחרים נגזרו תקופות מאסר של 20-10 שנים, ונאשם אחד בלבד זוכה מאשמה.
גאוטו הגיע לישראל במסגרת חוק השבות בשנת 2003, בהסתמך על היהדות של אשתו. הוא זכה לסל קליטה ועשה עלייה בזמן שהיה במעמד של מבוקש בינלאומי. "הוא נכנס לפה בזמן שהוא עומד למשפט על הונאת בנק. אפשרו לו לצאת מארגנטינה לתקופה של חודשיים, והוא ניצל את הסוכנות היהודית ואת מדינת ישראל", מסביר תומר.
גאוטו השמיט את פרטי מצבו המשפטי בעת ההגירה שלו לישראל, ולכן אינו זכאי לעלייה על פי חוק השבות, כך גם לפי הסוכנות היהודית. למרות הפרט הטכני הזה, שהיה אמור לשלול את אזרחותו, ממשלת ישראל מסרבת לפעול. היא דחתה את הסגרת גאוטו כמה פעמים בטענה שמדובר בעניין ביטחוני. בעקבות הדיון בבג"ץ טען שר הפנים דאז אריה דרעי כי אין די בכך לשלילת האזרחות של גאוטו.
"יש גאווה ארגנטינאית אדירה על כך שזו מדינה שהעמידה לדין את הדיקטטורים שלה", מפרש תומר, "אבל אבא שלי לא היה חלק מזה. פתאום מגיע מישהו מארגנטינה לפה, ומאפשר לו להיות האקטיביסט שמעולם לא הייתה לו הזדמנות להיות. עכשיו יש לו אפשרות להיות חלק מהמאבק. אני מבין למה הוא לא עוזב את גאוטו. השאלה, למה לעשות את זה לבד?"
הסרט מתעד עימות טלפוני בין סלוצקי לגאוטו, שיחה שמתחילה בעברית ונמשכת בספרדית. גאוטו כלל לא מכחיש שעבד במחנה לה קאצ'ה. עם זאת, הוא טוען שזו הייתה "רק עבודה אדמיניסטרטיבית", בשביל המשכורת, ושלו עצמו אין אידיאולוגיה.
ישנן השערות רבות ושונות ביחס לאינטרס הישראלי להימנע מהסגרה. במהלך המשפט בבג"ץ הציגה הממשלה מידע סודי הנוגע לגאוטו. מה הסיפור? אולי יום אחד נדע. אם זה יקרה, זה יהיה רק בזכות האובססיה של שלמה. "עברתי את שלב התמימות, שבו חשבתי שפשוט לא שמו לב", אומר שלמה.
השלמת עם זה שישראל כנראה לא רוצה לפעול?
"אני מצפה שבארגנטינה יחזירו אותו למצב של מבוקש בינלאומי על ידי האינטרפול. אם הוא מגיע לארגנטינה, הוא אמור לכאורה להיחקר. לאחרונה מלכה לייפר הוסגרה לאוסטרליה".
אבל ממשלת ישראל לא רוצה להסגיר את גאוטו.
"אם זו המסקנה של הצופים מהסרט, אז בסדר".
הנחישות של שלמה מעוורת אותו. הסרט מתעד כיצד הוא משקיע את כל האנרגיה שלו בפרויקט חייו, הסגרת גאוטו, וחמש שנים מתחילת המאבק הוא עובר התקף לב ומובהל לניתוח מעקפים דחוף. עורך הדין שמייצג אותו מפציר בו לדחות את הדיון בבג"ץ לאור המצב הרפואי שלו. שלמה מסרב להקשיב לקול ההיגיון. "אתה השתגעת לגמרי?" נוזף שלמה בעורך הדין, לא מוכן לשום הפרעה בדרך למטרה. "אתה רואה שאתה לובש עכשיו פיג'מה? אתה לא יכול להגיע לבית משפט באלונקה, שלמה. זה לא יעזור לך", עונה עורך הדין.
ברגע הזה, תומר מספר שהבין שהוא זה שצריך לביים את הסרט. "מה ששינה את הכול זה התקף הלב. יש לי פחד אדיר מדם. אני מתעלף מבדיקה סרולוגית. דרך המצלמה הצלחתי להיות קרוב, בבית החולים, ליד כל המכונות והצינורות. מצאתי את עצמי מצלם כל הזמן במשך השבוע הזה. ההחלטה למעשה התקבלה, כבר הייתי הבמאי השותף של הסרט. בבית החולים הבנתי איפה אני רואה את עצמי בסיפור. הסצינה שבה עורך הדין מגיע לבית החולים ומזכיר לו שהוא בפיג'מה זו סצינה שרק אני יכול לצלם. הבנתי שזה סיפור שלי".
"אם הייתי הולך, הוא היה צריך להמשיך לבד", קוטע אותו שלמה ביובש. גם כעת הוא רואה לנגד עיניו את המשימה בלבד. "לא בטוח, יכולתי גם לשים את זה בצד", מתגונן תומר. זהו חלק מהריקוד ביניהם, של התקרבות וריחוק, דמיון ושוני, קבלה ודחייה, דינמיקה עתיקה של אבות ובנים.
שלמה, בסרט תומר שואל אותך למה זה שווה את החיים שלך. אתה לא עונה. אולי תענה עכשיו?
"לעבור את החיים בלי לשנות ובלי סיכונים זה לא חיים. באתי לישראל כדי לחיות כאן, ליצור מדינה טובה יותר לעצמי ולאחרים. לא אתכחש למרכיב האישי, העובדה שבן-דוד שלי מת, אבל יש פה גם עניין שזה לא ייתכן. איך ייתכן שבמדינת ישראל, שנבנתה על כך שמה שסבלנו בשואה לא יחזור, אנחנו נגן עליו?"
אתה עדיין לא עונה על השאלה. למה זה שווה את החיים שלך?
"כי בלי זה זה לא חיים".
יכולים להיות חיים בלי המרדף אחרי גאוטו. גם לפני שפגשת אותו היית אקטיביסט.
"לקחתי על עצמי את המשימה הזו כי מישהו צריך לעשות משהו".
אבל למה דווקא אתה? יש אלפי אנשים שזה חשוב להם.
"בתקופת הדיקטטורה, המשפחה שלי לא הגנה על מריאנו ואחותו (ילדיו של בן הדוד - נ"פ). אולי זה היה בלתי אפשרי ומסוכן. גם כשחזרה הדמוקרטיה לא הסתכלנו להם בעיניים. יש רצון לכפר".
שלמה לא לגמרי לבד במאבק. הוא מייצג את הקולות של ניצולי הדיקטטורה בישראל, את מי שעדיין סובלים מהשלכות הרדיפה הממושכת. בסיום הסרט, עשרות אנשים מגיעים לתמוך בשלמה מכל הארץ בהפגנה שהוא מארגן מתחת לביתו של גאוטו בקריית ביאליק. בעת ששלמה תולה את השלטים ומכין את המגפון, אחת השכנות מוציאה את הראש מהמרפסת ונוזפת בו שהיא רוצה שקט, שישי בצהריים עכשיו. "הוא הרג את הבן-דוד שלי!", צועק לה שלמה. היא לא משתכנעת.
ביום הכי חם בשנה, בחודש יולי, הצטרפו אל שלמה עשרות עולים ואקטיביסטים. עם המוחים נמנים ילדים להורים ניצולי הדיקטטורה, וגם כאלו שעברו את התופת בעצמם. הם נחרדים מכך שממש ליד הבית שלהם ישנו חשוד במעשים, מבלי שהממשלה נוקפת אצבע. כושר השכנוע של שלמה, יחד עם היכולת שלו לספר סיפור, הצליחו לדבר לקהל הרחב. "הייתי בטוח שלא יגיע אף אחד, ושאני מצלם את 'הקיץ של אביה'", מגלה תומר. "ההפגנה הזו היא ניצחון. לא כי הוא הוסגר, אלא כי אנחנו מזכירים שהוא בורח מחקירה וממשפט".
המאבק של שלמה לא נפסק. הוא מדפיס פוסטרים, מקיים כנסים, מתראיין לתקשורת, מדבר עם חברי כנסת. פגישות רבות מתרחשות במהלך השוטטויות בארץ ובעולם, אך המרגשת ביותר היא הפגישה שלו עם אלברטו פרננדס, נשיא ארגנטינה לשעבר, שמבטיח בדמעות (אמיתיות) לעשות הכול כדי לסייע. כשמגפת הקורונה הכתה, ההבטחות התפוגגו. "קיבלתי הודעת וואטסאפ אישית, לא של דובר, של כמה הוא מעריך את המאבק. הוא כתב שלמרות המאמצים של הממשלה, הנושא לא מספיק בתודעה הציבורית. הלוואי ומישהו יכתוב לי משהו כזה בישראל", אומר שלמה בעצב.
כמעט מתבקש להשוות את שלמה לדון קישוט או לקפטן אחאב: הגיבור שמסרב להביט למציאות בעיניים. דווקא גאוטו הוא זה שבוחר במטאפורה של הדייג והדג. בסצנה שלא נכנסה לגרסה הסופית של הסרט, מפאת קוצר זמן, מתעמת תומר טלפונית עם גאוטו. הוא לוקח נשימה עמוקה ומשוחח איתו בספרדית. "אתה דמות חשובה בסרט", הוא אומר לו. "מי שעשה אותי חשוב זה אבא שלך", עונה גאוטו. "אני בכלל לא חשוב. אני אף אחד. הוא הגדיל אותי כי יותר טוב לדוג דג גדול. הוא יודע מה האמת, הוא יודע מה המציאות, אבל הוא הכניס לעצמו משהו לראש והוא רוצה להגשים אותו".
צופים ארגנטינאים יזהו את הברונקה מהשיר "צעדת הזעם" (La Marche de La Bronca), להיט משנת 1970 של הצמד פדרו ופבלו. השיר ביטא את התסכול של דור הצעירים בארגנטינה מהצנזורה ההולכת וגוברת מצד השלטון ומצמצום הזכויות שלהם, והפך להמנון של דור שלם, מעין "Blowin' in the Wind" של דילן, גרסת אמריקה הלטינית. השיר מופיע גם בסרט עצמו. ה"ברונקה" היא הכוח המניע בחתירה לצדק. הברונקה היא זו שבזכותה במשך שנים הפגינו אימהות ה"נעלמים" בכל שבוע מחדש, מדי יום חמישי, בכיכר דה מאיו. עם מטפחות לבנות לראשיהן, אוחזות בתמונות הילדים שלא יראו יותר, הן מילאו את המרחב הציבורי כמעין מיצב שלא מאפשר לאף אחד להדחיק, לשכוח או להכחיש.
גם תומר הרגיש את ה"ברונקה", בזמן מחאת בלפור. בסרט הוא מתעד כיצד חווה את הכוח של התנגדות אזרחית לשלטון. "הזעם היה מעורר, מרגש וממכר", הוא אומר. המורשת המשפחתית של משפחת סלוצקי נטועה במחאה, וזה חלק ממה שמחבר בין הדורות: האנרגיה של המהפכה מטעינה אותם, ועוזרת להם להמשיך.
בימים אלו פעילים השניים במחאה נגד ההפיכה השלטונית. תומר מדגיש שהסרט לימד אותו עד כמה נוח לממשלת ישראל לשתף פעולה עם ממשלים טוטליטאריים שאחראיים לפשעים נגד האנושות. "אני יותר ישראלי ממה שאני ארגנטינאי, ולכן חשוב לי שידעו שישנה טולרנטיות בישראל כלפי דיקטטורה", הוא מדגיש. "כיום קשה למצוא הפרת זכויות אדם או מלחמת אזרחים שישראל לא מעורבת בה, רשמית או לא. ביחסים עם ארגנטינה זה צועק לשמיים. ישראל הפכה לאחד מספקי הנשק המרכזיים של הדיקטטורה, המדינה היחידה שלא נענתה לאמברגו. יש בישראל נורמליזציה לרעיונות מסוכנים בחברה האנושית".
הסרט אומנם נחתם בשנה שעברה, אבל שלמה לא מפסיק את הפעילות להסגרת גאוטו. "אני אמשיך במאבק הזה עד שגאוטו ימות, או עד שיהיה צדק. אמשיך במאבק כל עוד אני יכול. כרגע זה שהסרט מוקרן ברחבי הארץ עוזר לאנשים לדבר. המאבק הזה נותן השראה לגבי מאבקים בכלל".
תומר, איך הסרט שינה את ההסתכלות שלך על אבא שלך?
"קודם לא ידעתי מה אני חושב על המאבק של אבא שלי. כיום יש לי יותר הערכה מביקורת. זה לא היה קל. זה סרט שמתעד מציאות תוך כדי התרחשות. בצילומים נתתי לו להוביל. ככל שהסרט התקדם הפכתי ליותר דומיננטי. זה אִפשר לנו ליצור תמונה הגונה, שבה יש בן לא מורד מדי אבל גם לא מעריץ. דמות פגיעה, ועם בעיות, שאפשר לאהוב אותה".
איפה המאבק עומד כרגע?
שלמה: "האינטרס של הממסד ושל גורמים מסוימים בארגנטינה הוא שגאוטו ימות מזקנה פה. חילופי השלטון מקשים לקדם את הנושא. נאמר לי שאין טעם לפנות לשר המשפטים הנוכחי, שלכאורה לא מתעסק במה שאינו ההפיכה המשטרית. אם יוחזר הסטטוס של גאוטו באינטרפול ל'מבוקש', יהיה קשה יותר לממסד הישראלי לא להתייחס, בעיקר בגלל תשומת הלב הציבורית, שהיא בין השאר בזכות הסרט".
תגובת גאוטו כפי שהיא מובאת בסרט: "אני כלל לא הייתי איש חשוב, ואם סלוצקי עשה אותי כזה, זה מתוך רצון להגיד שהצליח לדוג דג גדול ולא דג רקק. אכן יש לי תיק שבו אני חשוד בפשעים נגד האנושות, אבל מיוני 2018 אין אני מבוקש עוד. אולי בעתיד אחזור להיות מבוקש, אבל לעת עתה לא זה המצב".
