אם מעולם לא הכרתי את דיוויד בואי, איך זה שאני מתגעגע אליו ביומיום? ולא רק אליו
זה לא יום כיפורים בלי להגיד משהו מפויס או מפייס, אבל באמת שאין לי – ונדמה לי שאין בכלל – שום דבר כזה במלאי כרגע. אזל.
אז אני אגיד משהו אחר – משהו שקשור רק בעקיפין, ואולי בכלל לא, ליום הכיפורים, אבל בכל זאת שווה להגיד: מדי פעם, משום מקום, זה יכול להיות סתם באמצע איזה יום שגרתי, במהלך נסיעה או בזמן ארוחה, אני מוצא את עצמי מתגעגע לדיוויד בואי. והופך עצוב. לא אומלל, לא; אבל מלנכולי באיזו דרך שכאילו חיפשה לעצמה סיבה להשתלט עליי, ועכשיו מצאה.
דיוויד בואי, מכל האנשים! בן אדם שיהיה די חסר בסיס להגיד שעשינו יחד יותר מדי – או משהו בכלל – או שאי פעם הכרתי אותו – ובכל זאת, כמו שאומר צ'ארלי בראון על הטישירט המפורסמת ההיא, אני עדיין מתגעגע לדיוויד בואי.
זה די מוזר. כלומר, מלבד העובדה הזניחה למדי – בראי היכרותנו אפסית השנים – שבואי מת, הרי ששום דבר ביחסיי החד-סטריים איתו לא באמת השתנה; אני עדיין מוזמן להאזין למוזיקה שלו או לצפות בסרטים שבהם השתתף, והוא מצידו ימשיך להיות, כמנהגו הגמור בשבע וחצי השנים האחרונות, מת.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אז איך, בעצם, אני מתגעגע אליו? על מה מבוסס געגוע למישהו שמעולם לא שמע עליך או החליף איתך מילה? ולמה דחוף לי יותר להתגעגע לדיוויד בואי מאשר לאנשים שאשכרה הכרתי?
כי אליהם אני דווקא לא מתגעגע באותה תכיפות. הם היו חלק מחיי, ואז יצאו מחיי – חלקם יצאו מהחיים קומפלט – אבל עליהם אני חושב לעיתים רחוקות יותר, והם חסרים לי פחות מבואי. כי בואי באמת חסר לי; חסר בעולם.
ולא רק בואי; מדי פעם אני מתגעגע לאסי דיין. פגשתי את דיין פעם אחת – לא זוכר אפילו למה – הוא היה נחמד ומבולבל והייתי בהלם מסוים ממצבו וגם מהבית שבו התגורר, שהיה מין מוזוליאום חשוך ומאובק לתולדות אסי דיין – אבל שום דבר בפגישה המשונה הזו לא מעורר בי געגוע אליה.
לא, הגעגוע הוא לאסי דיין האייקון: אסי דיין יוצר "גבעת חלפון" וגם "החיים על פי אגפא", דיין שהלך בשדות, דיין שהיה השולף הכי מהיר בכתיבה העברית, דיין הבוהמיין, דיין הפילוסוף, דיין שלא הכרתי ולא פגשתי.
למה אני מתגעגע לאסי דיין ההוא? אולי מאותה סיבה שגורמת לי להתגעגע למאיר בנאי. לא פגשתי את האיש אף פעם. חרשתי את האלבום הראשון שלו בייאוש של האיש הנואש שהייתי, ואחר כך קצת ניתקתי איתו קשר, אבל מאיר בנאי של עכשיו – כלומר היעדרו המוחלט – גורם לי להתגעגע אליו.
וגם מאיר שלו – איך זה שאני מתגעגע למאיר שלו? הבן אדם עוד לא השלים אפילו שנה בחופשה הנצחית שלקח מאיתנו, וגם איתו לא בדיוק קיימתי קשר ישיר מלבד דרך הספרים שכתב והדמות התקשורתית שהציג – גבר ישראלי שורשי, ערכי, בקיא, עם ג'יפ מצד אחד, וגינת בר וקרמר החתול מצד שני – ועדיין; אני מתגעגע למאיר שלו. ולאריק איינשטיין, ברור. ולקוביין.
והעולם עצמו נראה ריק ומיותם בלי האנשים האלה, אבל בעיקר בלי דיוויד בואי, כי זה עדיין בלתי נתפס שבואי לא בשום מקום בעולם, לא עושה משהו שאף אחד לא העלה בדעתו שיעשה אבל תכף נשמע על זה, וזה יהיה מדהים לגמרי או לפחות מאתגר.
באמת שאני מתגעגע לאיש הזה, מין געגוע פנטום משונה – כמו להתגעגע לעשור שמעולם לא חיית בו (הסיקסטיז! אני רוצה לחזור לסיקסטיז! אה, בעצם לא הייתי בסיקסטיז. זה הגיוני לרצות לחזור למקום שמעולם לא עזבת?) – ומדי פעם אני תוהה: איך זה שגם אני וגם צ'ארלי בראון, ובטח עוד כמה בני אדם שמעולם לא פגשו את בואי (וגרוע מזה, ייתכן שהם בכלל דמות מאוירת!) מתגעגעים אליו כל כך?
כי הגעגוע שלנו, נדמה לי, הוא לא ישירות לבן אדם; הגעגוע שלנו הוא לעולם שהיה בו בואי. עולם שבו תמיד היה סיכוי לאלבום חדש שלו, לראיון איתו, לאיזו נוכחות נוספת שלו בחיינו. לעוד ממנו.
כי זה עולם אחר ברגע שבואי נמצא בו, לא? זה עולם שהיה ונמחק, והוא מידפדף לי במוח במהירות עצומה ברגעי הגעגוע האלה: תלבושות בלתי נתפסות, כלבי יהלומים, ניו־יורק וברלין האבודות של שנות ה־70, דיסקו חכם בכפפות אגרוף, MTV, זיגי סטארדאסט ברמקול בהפסקה בחצר ביה"ס התיכון שלי, האזנה פעורת אוזניים ל"האנקי דורי" בדירת ילדותי – כל העולם הזה, עולם שדיוויד בואי נכח וחי בו בעוצמה כזו עד שישראלי בן 16, 23 ו־-32, שמעולם לא פגש ולעולם לא יפגוש בו, עוד יתגעגע אליו אישית. ואני מתגעגע לעולם האבוד הזה.
כמו שאני מתגעגע לעולם האבוד של אסי דיין – תל-אביב של זיגל (שבו מעולם לא ישבתי), של הגששים (שראיתי שתי הופעות שלהם כילד וזהו), של "בטיפול" (שאותה בלעתי), של ישראל שלמה שהייתה ולא תחזור, כי איזה אינטרס יש לה לבוא פה בחום הזה.
זה עולם שבו מתקיימים גם אריק איינשטיין ומאיר בנאי, עולם שמשהו בו עדיין אחוז, ידוע, מולחם, מתנהל כסדרו גם כשדברים משתבשים – עולם שלא ירד עדיין סופית מהפסים, רק פלירטט איתם בדרך יצירתית מספיק כדי להוליד יצירות מופת. עולם שעצם נוכחותם של האנשים האלה בו – גם אם לא הכרתם אותם אישית – אותתה לכם שהכול בו, בסוף, בסדר. או יהיה בסדר.
וכל הגעגועים האלה מזכירים לי, איכשהו, את צום כיפור שלי. גם אותו קשה לי להסביר, אבל אני יודע שהוא חיוני. צום כיפור הוא חלק מהעולם האחוז, המסודר, שלי
ועכשיו שום דבר לא באמת בסדר, ואין שום דיוויד בואי, וגם אלבום חדש של מאיר בנאי או ספר של מאיר שלו כבר לא ייצאו.
ובסוף אני מתגעגע לבן אדם שלא הכרתי.
ואני אומר לעצמי: נו, לפחות ספרינגסטין עוד בסביבה. וגם מיק ג'אגר כאן – ולא משנה בכלל איכות השיר החדש של הסטונס (טוב יותר ממה שאמרו עליו, אגב) – כי עצם העובדה שהסטונס, מינוס אחד, עוד בעולם, חוסכת לנו חתיכת געגוע.
וכל הגעגועים האלה – שהם עובדה בחיי גם אם אני מתקשה להסביר אותם עד הסוף – מזכירים לי, איכשהו, את צום כיפור שלי. גם אותו קשה לי להסביר, אבל אני יודע שהוא חיוני. אנשים נוטים לפקפק בצום הזה שלי. אני לא נתפס אצלם כטיפוס הצם. זו טעות; אני חילוני וצם. זה מסתדר. צום כיפור הוא חלק מהעולם האחוז, המסודר, שלי. עולם שבו זה גם לגמרי הגיוני להתגעגע לדיוויד בואי שמעולם לא הכרת, אבל אתה מכיר כמו שכל אדם מכיר את כל מי שהצילו את חייו מתישהו.
ומתישהו לתוך הצום, גם השנה, אני אשב ופשוט אתן לגעגוע לקחת שליטה. ויום כיפור יחלוף, והגעגוע יישאר.
תפילות הסליחות מזכירות לנו שלעיתים החלשים ביותר, יכולים להיות החזקים ביותר. והשנה יותר מתמיד
1. רגע אחרי ראש השנה ולפני שאגיד לכם משהו על כיפור, אני רוצה ברשותכם לשבח שני פוליטיקאים, שניים שבעיניי הנוכחות שלהם בחיים הציבוריים עושה טוב לארץ הזו. הראשון הוא בני גנץ, שהיה רמטכ"ל ושר ביטחון, חירף נפשו במערכות ישראל מעל 30 שנה, יש לו חיבור אמיתי ליהדות והוא ישראלי פטריוטי מאוד. בעיניי, גנץ הוא מבשר של תקווה בימים הסוערים הללו. הוא לא פראייר, אבל גם לא מחפש להכניע את מי שחושב אחרת ממנו. הוא רוצה שוויון בנטל, אבל אין בו גרם של שנאת חרדים. הוא נאבק בשביל המדינה, אבל לא חושש לחתור להסכמות רחבות. אם יושגו כאלה באמת, הוא גם לא יירתע לאמץ אותן, למרות המחיר הפוליטי. הוא יעשה זאת לטובת ישראל. מאז שנכנס לפוליטיקה, גנץ חטף הרבה מאוד חרא מיותר ממכונת רעל אחת, אבל עמד איתן. לא התלכלך ולא נבהל. אני מביט בו בהתפעלות. יש בו איזו ישראליות שקצת אבדה לנו, ומתינות שאנחנו זקוקים לה כמים קרים לנפש עייפה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
השני הוא השר משה ארבל, בשר מבשרה של תנועת ש"ס, אבל אדם שמוכיח בכל יום מחדש כמה יפה יכולה להיות היהדות וכמה חרדי יכול להיות ישראלי. בשונה מיותר מדי מחבריו בקואליציה, ארבל מקפיד על שיח מתון מול מתנגדיו, הוא פועל בענייניות ומכבד כל אדם. הדברים שמעסיקים אותו אינם מגזריים (הוא פתר את הפקק שהיה בהוצאת דרכונים, דאג לתנאי אסירים ועוד). הוא לא דואג לבוחריו אלא לאזרחי ישראל, החזקים והחלשים, אלה שהצביעו לו ואלה שלא. הלוואי שיהיו לנו עוד משה ארבלים. אחרי שאייכלר פירסם את דברי הבלע שלו, ארבל כתב: מדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה. צודק.
בני גנץ ומשה ארבל, אתם אנשי השנה שלי בפוליטיקה.
2. הלאה. בואו נדבר על כיפור. תמיד התרגשתי מהרגע הזה: לפני תפילת מוסף בימים נוראים, החזן אומר "הנני העני ממעש", תפילה אישית מרגשת, שתמיד הרטיטה את ליבי. הנני העני ממעש נרעש ונפחד, החזן מכריז, באתי לעמוד לפניך ולבקש רחמים. העוני הוא מטפורה חזקה, שחוזרת לא מעט בתפילות של כיפור. בערב החג אנחנו אומרים בתפילה לריבונו של עולם: "ראה עמידתנו דלים וריקים", ובמהלך כל התפילה אנחנו שרים בסוף הווידוי את "עשה עימנו צדקה וחסד". אנחנו גם אומרים על אלוהים שהוא "תומך עני ורש", ובקיצור, כל הזמן יש דיבור חזק על עוני.
בפשטות, העוני קשור בענווה, גם אותיות דומות, וגם ההיגיון ברור: אתה לא ממש יכול להשתחצן כשאתה חסר כל, אנחנו עומדים ביום כיפור מול שמי מרום בתחושה של דלות, אולי אפילו קצת כנועים.
3. עצירה קלה לטובת משהו יפה מהמקורות על העוני: יש מדרש שדן בפסוקים שמתארים את קורבנות המנחה. הפסוקים מספרים כיצד העשיר מביא בשר משובח, זה שיש לו פחות מביא עוף, והעני מביא משהו מן הצומח: "ונפש כי תקריב קורבן מנחה סולת יהיה קורבנו". ועל הפסוק הזה מסביר המדרש: "לא נאמר נפש בכל הקורבנות אלא במנחת עני, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו הקריב את נפשו".
תראו איזה דבר יפה: אדם חסר כל, בשר אין לו, בוודאי לא בשר משובח, אז הוא מביא מנחה מהצומח. משהו דל. אבל ה' מעלה עליו כאילו הקריב את נפשו. לא פחות. זה כוחו של חסר הכול: הוא נלחם כמי שאין לו מה להפסיד.
4. הגעתי פעם למשחק כדורגל ולא היו לי כרטיסים. הייתי בכיתה י' זה היה בימק"א, אם אני לא טועה, באצטדיון הישן של בית"ר ירושלים, במסגרת לא חשובה, משהו כמו גביע הטוטו כזה. לא היה לי כסף וגם לא נערכתי מראש כמו שצריך. לא הבנתי את הקונספט, והאמת? חשבתי בכלל שאני בא לראות אימון. אני חושב שבית"ר שיחקה נגד איזו שמשון תל-אביב, אבל לא בטוח. היה חורף ירושלמי, את זה אני זוכר היטב, ועמדתי בחוץ מתוסכל. לפתע יצא מישהו מהמועדון, ונתן לי ולעוד כעשרה ילדים שעמדו שם כרטיסים. רצנו פנימה מאושרים והפכנו לגוש העידוד הכי חזק במשחק. לא היו הרבה אוהדים בקור הירושלמי ובמשחק הלא-ממש רשמי ההוא, אבל אנחנו חשנו מחויבים כל כך ונתנו הכול. לא הייתי מטריח אתכם בזיכרון הזה, אילולא הוא היה מזכיר לי את הפתגם הנפלא, מדרש חז"לי שאני מאוד אוהב: היזהרו בבני עניים, כי מהם תצא תורה. כי בערב ההוא במשחק הביזארי של בית"ר נגד זיבי בגביע הזובי, מאיתנו יצאו תורה ושירה. אנחנו שהגענו בלי כרטיסים, הפכנו למנהיגי היציע.
הדברים שצפו החוצה בחודשים האחרונים, הבעיות שהתגלעו, הביאו אותנו ליום הדין כמעט חסרי כל. אנחנו מגיעים כדלים, ומהמקום הזה אולי תגיע הישועה
5. תקשיבו לפתגם הזה. תתבוננו בו. היזהרו בבני עניים, כי מהם תצא תורה. יש בו איזו אמת רומנטית שמשבחת את העניים, שרואה בהם איזה כוח עם פוטנציאל חירות וכוח. אבל אחד הדברים המעניינים בעיניי באמרה הזו, שכאמור באופן כללי יש בה קסם, היא העובדה שהיא מכוונת לבני העניים ולא לעניים עצמם. מה בעצם הקטע של בני עניים? אם הם עניים בעצמם, אז למה לא להגיד היזהרו בעניים, ואם הם יצאו מהעוני, אז מה זה משנה בנים של מי הם?
ראיתי כל מיני פירושים לעניין הזה, אבל אגיד לכם מה הפירוש שלי: יש משהו באנשים שמגיעים ממקום שלא היה בו הרבה, איזה רעב, איזו נחישות, הם הרי יתאבדו בשביל להצליח. יש להם יכולת הישרדותית גבוהה, הם לא רואים שום דבר כמובן מאליו, הם מעריכים כל דבר שתיתן להם, ומוכנים לעבוד קשה יותר מבני עשירים וממי שנולדו לתוך מעמד וחיים נוחים. וביום כיפור אנחנו רוצים להיות כאלה. בני עניים שצריכים להשיג משהו. לפלס איזו דרך.
6. אנחנו מגיעים ליום כיפור במצב לא משהו. אנחנו אומה במשבר. הדברים שצפו החוצה בחודשים האחרונים, הבעיות שהתגלעו, הביאו אותנו ליום הדין כמעט חסרי כל. האמון בינינו נשבר, תחושת הביחד, התקווה. אנחנו מגיעים כדלים, ומהמקום הזה אולי תגיע הישועה. ממעמקים נקרא וה' ישמע בקולנו, קולם של בני העניים, שמהם תצא תורה. גמר חתימה טובה.
