אם יש אלמנט פורץ דרך ש"שנות ה-90" תוכל לזקוף לזכותה ברבות הימים, זאת העובדה שהיא הקומדיה הראשונה שעלתה לאוויר מאז 7 באוקטובר, שאין לה שום קשר או נקודת התייחסות לאירועים ולמלחמה שמלווה אותנו מאז. במובן מסוים "שנות ה-90" היא אולי אחת הסדרות היחידות שיכולות להרשות לעצמה לעלות ככה מבלי לספוג ביקורת והאשמות על התעלמות מהמצב. קצת מזכיר את הסברה לפיה רק מפלגות הימין יכולות להעביר הסכמי שלום שכוללים ויתור על שטחים בלי לעצבן יותר מדי אנשים.
4 צפייה בגלריה
נושאת הדגל של יקום שאינו מתקיים רק בקונטקסט של מתקפת 7 באוקטובר. מתוך "שנות ה-90" - עונה 2
(צילום: באדיבות רשת)
אפשר להגיד שהכוונה הזאת, להעניק לצופים את החופש המלא מהסיטואציה הנוכחית, ליוותה גם את צוות ההפקה עוד בזמן צילומי העונה. אלה הופסקו בגלל אירועי המלחמה ואחרי סבב מלונות המפונים המתבקש, חזר הקאסט לסט כדי להשלים את שאר הפרקים. שלום אסייג סיפר שבמהלך הצילומים התקבלה החלטה מודעת לנסות להימנע עד כמה שאפשר מגיחות לסלולריים לצורך עדכון, כדי להצליח במשימה - לצלם קומדיה עם 22 פרקים בעונה, עוד סימפטום של העולם הישן.
העונה הזאת מוצאת את אסייג, משיא המשואה בטקס יום העצמאות האחרון, באחת מפסגות הקריירה שלו - בקיץ עלה לאקרנים הסרט המצליח שלו, "ההילולה" (שחזה את הכניסה לעזה רק מכיוון קצת שונה), העונה השלישית של הדרמה המצליחה בכיכובו, "מנאייכ", (כאן) עומדת לעלות החודש וברקע סדרה נוספת של היוצר רועי עידן ("פטריק"), שגם בה הוא ישחק בתפקיד המרכזי. זאת מן הסתם אחת הסיבות שאסייג מרגיש חופשי לשחרר את המותג המצליח של "שנות ה-90", והוא כבר הצהיר שזאת תהיה העונה האחרונה, במלאת עשור לעלייתו.
4 צפייה בגלריה
חיים בבועה פריפריאלית שבהיעדר כל הקשר פוליטי או חברתי שקשור לתקופה, נאלץ להסתפק בסטריאוטיפים עדתיים. מתוך "שנות ה-90" - עונה 2
(צילום: באדיבות רשת)
אז הנה, העונה השניה של "שנות ה-90", הקומדיה הפופולרית בכיכובו של שלום אסייג, וזו שמבוססת על הביוגרפיה האישית שלו, עלתה אתמול (א') ברשת, וטוב שהיא נושאת הדגל של יקום שאינו מתקיים רק בקונטקסט של אירועי 7 באוקטובר, כי אם להודות באמת, היא לא נושאת איתה שום דגל אחר. למעשה ההבדל היחיד בינה לבין "שנות ה-80", הסדרה הקודמת ביקום הנוסטלגי של שבט אסייג, הוא טרנדים מתחלפים כמו פוגים או קלטות וידאו מזוייפות, שאופייניים לתקופה ההיא. מכל בחינה אחרת, "שנות ה-90" מתקיימת בעולם שעומד על צירו, ואולי במובן מסוים ככה באמת נראו החיים בטירת הכרמל בשנים ההן - חיים בבועה פריפריאלית שבהיעדר כל הקשר פוליטי או חברתי שקשור לתקופה, נאלץ להסתפק בסטריאוטיפים עדתיים או בבדיחות סרטי בורקס שיכלו להתאים יפה גם לסדרה על שנות ה-70.
4 צפייה בגלריה
מאפשרת לצופים שלה להתרפק על תקופה באופן שהוא בו זמנית נלעג קלות אבל עדיין אוהב. מתוך "שנות ה-90" - עונה 2
(צילום: באדיבות רשת)
חייבים להודות שמשהו במעבר מ"שנות ה-80" לעשור שהגיע אחריה לא עלה יפה כל כך. אולי זה קשור לשינוי בפרסונה שיושבת מאחורי הגה התסריטאות: דניאל אסייג, הבן של שלום אסייג, החליף את אחיו של האחרון, מני אסייג, ומשהו בחן ובנשמה שהיה לה הלך לאיבוד. בפרק הראשון פרוספר אסייג חולם שסבא שלו הצדיק דורש ממנו להעלות לארץ את העצמות שלו והוא מתקשה להשיג מימון לפרויקט, ובמקביל בו דדה מריבל (דובר קוסשווילי) מגיע לביקור אצל ממוקה (גרא סנדלר), שמצידו מנסה להעמיד פנים שהוא ביזנצמן טחון כדי שמריבל לא יהרוג אותו. לא קלטתי לחלוטין את פוטנציאל הסיכון אבל אולי זה קטע של גרוזינים שחמק ממני, והייתי צריכה להיות שם כדי להבין. במקביל שלום הצעיר (שמגלם דניאל אסייג) מתמודד עם עותקים מזויפים של קלטת הסטנדאפ שלו והפרק משתרך וצפוי, אפילו יותר מהסטנדרט הרגיל של הסדרה.
"שנות ה-90" הייתה ועודנה תופעה בטלוויזיה הישראלית. היא אי שמנקז אליו המון קהל למרות שאף אחד לא יתווכח שלא מדובר במופת קומי. היא מאפשרת לצופים שלה להתרפק על תקופה באופן שהוא בו זמנית נלעג קלות אבל עדיין אוהב, והקיטוב שהוקצן בין המציאות בחוץ לבינה רק הופך אותה לנחוצה יותר על הנייר. אבל עייפות החומר כבר ניכרת בה ואם הפרק הזה מסמן משהו, היא כנראה הולכת ונחלשת. ימים יגידו אם הנישה שלה תיתפס על ידי סדרה דומה או שהטלוויזיה שלנו כבר תעצב את עצמה מחדש מסביב למציאות החדשה, ואולי גם האסקפיזם והנוסטלגיה שלנו יראו מעכשיו אחרת. "שנות ה-90" אולי ידעה להתרפק על העבר, אבל אנחנו זקוקים עכשיו, לא פחות, למישהו שיעזור לנו להתרפק על העתיד.
