נטע גרטי, אם לשניים, נולדה ב־1980 בגדרה. נשואה למוזיקאי פיטר רוט. למדה בתיכון במגמת תיאטרון והתגייסה לצה"ל בתפקיד מדריכת צלפים. אחרי הצבא למדה משחק בבית הספר לי שטרסברג בניו־יורק ובהמשך בניסן נתיב. ב־2004 קיבלה את תפקידה המשמעותי הראשון, בסרט “סוף העולם שמאלה" ומאז הופיעה בסרטים כמו “החוב" ו"חיי אהבה". שיחקה בסדרות “הבורר", “שביתה", “מסכים", “רביעיית רן" ובהצגות “המלט", “מעגל הגיר הקווקזי" ו"המלך ליר". בימים אלה מככבת בעונה החדשה של “פאודה" ב־yes, בסרט הקולנוע של הבמאי דרור בלן, “זה לא בדמיון שלי" ובהצגות "הבן" ו"אהבה ומגפה" של התיאטרון הקאמרי.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לפני הכל, מניח שכמו לא מעט שחקנים, עברת מסע רגשי לא פשוט במהלך הקורונה.
"הניתוק הארוך מהתיאטרון עירער אותי. עברתי את כל הספקטרום - להכין חלות, לפחד שאני אצטרך לאכול מהפחים, לפחד על ההורים שלי, הכל".
לחשוב על לאכול מהפחים זה קיצוני.
"זה היה הפחד בהתחלה, כשלא ידענו בכלל לאן כל הדבר הזה הולך. כל סרטי האסונות עוברים לך בראש. התגלגלנו כמו כולם, ואולי זה שכולנו היינו באותו מצב הפך את השיגעון לאיזו נורמליות. אחרי הסגר הראשון חזרתי לתיאטרון, כי עשינו את 'אהבה ומגפה', שגם מדברת על התקופה המשוגעת הזו, וזה פתאום היה חבל הצלה".
קולגות שלך דיברו על התמודדות עם דיכאון בתקופה הזו.
"כשעשינו חזרות ל'אהבה ומגפה', יצאנו באמצע לעוד סגרים וחזרנו שוב הביתה. זה היה לפני החיסונים, ואלו היו חזרות במצב נדנדה. הייתה תקופה שעשיתי את החזרות במסכה ולביים שחקנית ככה זה לא פשוט. אני זוכרת שכשעלינו לבמה אחרי ההצגה הראשונה, הייתה הרמת כוסית חגיגית עם כולם ולא יכולתי להפסיק לבכות. ממש התחבאתי מאחורי אחד השחקנים כי התביישתי לחשוף את סערת הרגשות שהייתי בה. לא הבנתי מה אני מרגישה. מצד אחד הרגשתי חשופה על הבמה באופן לא מידתי, בווליום גבוה, ומצד שני הייתה בי התרגשות ושמחה נורא גדולה. אני בוכה לא פעם על הבמה, אבל לא מחוץ לבמה, ופתאום לא יכולתי להפסיק לבכות. זה לא קרה לי אף פעם".
פרקת אולי את כל התקופה.
"נכון. ואז לקח לי קצת זמן עד שהמערכת חזרה לעצמה מבחינתי, עד שהרגשתי שאני חוזרת להיות מי שאני מכירה על הבמה. הייתה לי מן בושה כזו לא מוסברת, הרגשתי שאני מתביישת פתאום כשהקהל מסתכל עליי. כל המערכת לא הייתה מסונכרנת. אני 20 שנה על הבמה ומכירה מצוין את הכלי שלי, כמו שאומרים, אז לקח חודש להתאפס לתוך מה שאני מכירה ויודעת, אבל ההתחלה הייתה מטלטלת".
וזו תקופה מעצימה חרדות, שסיפרת פעם עליהן.
"זה כמעט לא אינטליגנטי לא לפחד מהמוות, כי אם יש משהו ודאי - זה זה. העבודה שלי היא לקחת את הפחד ובמקום להיות משותקת, לתעל אותו ללחיות את החיים בצורה שלמה. בקורונה המשוואה התאזנה, העולם הסתנכרן עם הפחד הכי גדול שלי".
איך זה בא לידי ביטוי?
"היפוכונדריה. אבל אני בדיאלוג עם זה, לא מוותרת".
כלומר?
"אם אני קוראת על תופעות לוואי בקשר לתרופה מסוימת, הן קורות לי עוד לפני הכדור הראשון. מדברת מניסיון".
קשוח. איך מתמודדים?
"מנסים להתפתח ולגדול, מנהלים עם זה דיאלוג, וגם הרבה הומור. לפעמים, תוך כדי שאני חווה את החרדה, אני צוחקת על עצמי. קשה מאוד אגב ללמד את זה, ניסיון של שנים".
נתקלת פעם בחרדה מצמיתה?
"דווקא בהצגות או בסטים של צילומים זה לא קורה לי. שם אני רגועה. בהצגה או בכל סט צילומים אתה מספר סיפור ותמיד מחזיק את כולו בראש כך שיש לך את הסוף, הוא ידוע. וידע זה כוח, אתה מכניס שליטה מאוד גדולה. אבל בחיים אנחנו לא יודעים מה הסוף. הייתה לי פעם חרדה מאוד רצינית בטיסה, בדרך חזרה מניו־יורק, לבד, ואני זוכרת שהייתי במצוקה אמיתית".
איך התמודדת?
"יש לי זיכרון שמרוב שפחדתי מהמחשבה על אסון מתקרב, אמרתי לעצמי, בוא נראה כמה כוח יש למחשבה שלך. עשיתי לעצמי מבחן: התאמצתי והתרכזתי ודמיינתי את המטוס נופל ומתרסק. ממש אמרתי לעצמי, 'בוא, תתרסק עכשיו, תרצח אותי עכשיו, קח אותי עכשיו, בוא נראה אותך אם אתה יכול'. חשבתי שאין, אני מפילה את המטוס בראש שלי. הפלא ופלא, לא הצלחתי, לא נפל".
דרך מעניינת.
"זה אמנם נשמע טיפשי וילדותי, אבל עזר לי מאוד. זה הגיע מתוך מצוקה והבנתי הרבה מזה, למשל שאין לי את היכולת לשנות סדרי עולם במחשבה. זה לא בידיים שלך באמת".
“פאודה" ממשיכה להצליח. נתקלת בגילויי אהדה בעולם כמו שסיפרו השותפים לסדרה?
"היה משהו מפתיע בלונדון, בדרך לאיזו פגישה מקצועית. הייתי באותו יום מאוד חסרת ביטחון, כולי מתוחה מהפגישה ובמעלית לשם מישהו זיהה אותי ואמר לי שבדיוק הם רואים 'פאודה', החמיא על הסדרה. וזה בא לי בדיוק בזמן, ברגעי החרדה וחוסר הביטחון שלי. זה תמיד נורא מפתיע כשזה בחו"ל, כי אתה לא מצפה, בכל זאת אנחנו מדברים עברית, ו'פאודה' זה הכי מקומי ושלנו. עד שהוא לא אמר 'פאודה', במבטא בריטי כבד, חשבתי שהוא מתבלבל ומתכוון למישהי אחרת. אגב רוב העוקבים שלי באינסטגרם הם הודים, ונראה ש'פאודה' זה טירוף שם".
עוקבת יותר אחרי מבצעים כמו שומר החומות מאז?
"היוצר אבי יששכרוף הוא בין האנשים הראשונים שאני שואלת אותו, 'אז מה באמת קורה, תפרשן לי את זה רגע'. 'פאודה' הפכה סוג של משפחה, אנחנו נפגשים מחוץ לסט כולם. יש לנו קבוצת וואטסאפ משותפת".
זה כבר בום. תני הצצה.
"אצטרך להרוג אותך, חבל".
איזה הייליט, משהו.
"נראה לך? יוציאו אותי מהקבוצה. אני רק אגיד שזו קבוצה מאוד פעילה, ועולה שם הכל מהכל. אף אחד לא יצא מהקבוצה הזו עד היום".
מה באמת הניע אותך להשתתף ב"זמר במסכה"?
"הבן שלי, אריק. ראינו את התוכנית בסגר הראשון והוא כל כך אהב את התחפושות. בעונה השנייה, כשהם פנו אליי, אחרי התלבטות ארוכה, כי אני טלפון חוגה, קצת עתיקה, אז החלטתי להגיד כן, לעשות לו הפתעה ולשמח אותו. אף אחד לא ידע על זה, חוץ מפיטר. כשאריק גילה את זה, הוא פשוט השתגע מרוב שמחה. כשהתחילו להעלות את השם שלי עם התוכניות, במשפחה התחילו לחשוד. אבל בגלל שהם מכירים אותי ויודעים שבחיים לא הייתי הולכת לכזו תוכנית, זה עזר לי להיות בהסוואה".
את בת 42, כבר 23 שנים בתעשייה שמקדשת נראות.
"אני כנראה יצור אנושי, ויצור אנושי נוטה להתבגר, וכדאי מאוד שאגדל ואתפתח מבפנים כדי להתאים את עצמי לחוץ. זה משהו שמעסיק אותי, לא לעצור את סימני הזמן, לא לנסות לעצור את הגיל אלא להתבשל פנימית כדי להצדיק את הבשלות החיצונית. זה אומר לאתגר את עצמי בתפקידים שונים ורחוקים ממני, ועשיתי מגוון כאלה. בעיקר בתיאטרון יש אפשרות ללכת למקומות רחוקים".
עד כמה הנראות מעסיקה אותך על רקע ההתבגרות בתעשיה כזו?
״בשום פנים לא הייתי רוצה לעצור את ההתבגרות שלי. אף פעם לא עניינו אותי תפקידי היפה והחמודה, עניין אותי סיפור חזק. מעניין אותי לחפש בקצוות של החיים. לנראות או ליופי אין קשר למה שמעניין אותי באמת בעבודה. יש בהתבגרות תהליך של ניקוי רעשי רקע, של התמקדות בעיקר. תגיד היית שואל גבר שאלה כזו?״
ברור, למה לא. אפרופו גברים, את ופיטר נשואים 15 שנה. קשה יותר לחיות בזוגיות באור הזרקורים?
"אנחנו לא באור של שום זרקורים. מקסימום באור של המקרר במטבח".
נו־נו. בכל זאת. מפורסמים, יפים, פאוור קאפל תל־אביבי.
"שטויות. הוא מבת־ים ואני מגדרה. שנינו באותם עולמות, אמנם מקצוות שונים, אבל מבינים מאוד האחד את העולם של השני. והיה לי גם מזל גדול כנראה, שפגשתי דווקא אותו".
6 צפייה בגלריה
''אנחנו לא באור של שום זרקורים. מקסימום באור של המקרר במטבח''. נטע גרטי עם בן הזוג, פיטר רוט
(צילום: יובל חן)
איך הכרתם?
"אנחנו שידוך של חבר משותף, יניב לוי, ייבדל לחיים ארוכים. הוא עשה כמה טלפונים ותפר את זה. יצאנו לדייט ראשון בבר בתל־אביב ופיטר הזמין תה. זה הדליק אותי מאוד, אני חייבת להגיד".
כהיפוכנדרית, ברור למה.
"לא, זה לא היה משם. הוא עשה לי את זה בבחירה הזו, סיקרן אותי, הרגשתי שזו בחירה עם עומק, בכל זאת תה בבר".
הלנה ואריק, הילדים שלכם, מגלים כישורים אמנותיים?
"כן, אין להם ברירה, כנראה משהו גנטי. אריק עוד צעיר, 9, הוא כבר מנגן על תופים. הלנה, בת 15, מנגנת על בס וגיטרה חשמלית ושרה".
את ממליצה להם על התחום?
"לא חושבת שהם סופרים את מה שאני ממליצה. זה שלהם, לא שלי. מה שיעשה אותם מאושרים, כל עוד זה חוקי, שיעשו. לי לא עשו שיחת יחסינו לאן עם הקריירה. הלכתי אחרי החלום שלי, ולכל בן אדם מגיע ללכת אחרי החלומות שלו".
איזה שיר של מוניקה סקס את הכי אוהבת ולמה?
"אתה מסבך אותי עכשיו. יש שיר שאני מאוד אוהבת בהופעות ונקרא 'הכל במקום'. זה לא מהלהיטים הגדולים אבל בעיניי הכי טוב בלייב בהופעה. יש שם קטע שאומר: 'אל תיתן לחיים לעבור לידך, הזר מפוזר על מדרכה אפורה, אל תפנה את המבט לחלון ראווה, אל בובות בבגדים של הקיץ הבא'. ואז בהופעה יש מעין נשימה קבוצתית של פנימה־החוצה וזה מאוד חזק. אני גרופית קלאסית".
שיחקת ב"הבורר" עם משה איבגי. חושבת שהוא צריך לחזור לשחק?
"נוכח העובדות והסיפורים שאני שמעתי, יכולה להעיד על עצמי שאני הייתי מרגישה מאוד לא בנוח על הסט איתו. אני שמחה שאני חיה בעידן שבו נשים תובעות את המרחב המוגן שלהן, וגם גברים. כאמא לילדה בת 15 אני מרגישה, שהבת שלי חיה בתקופה שבה היא שמורה יותר ממה שאני הייתי כשהייתי ילדה, חד־משמעית. השיח הציבורי מאפשר את זה".
מתי הרגשת מאוימת בהיבט הזה?
"עברתי דברים בחיי אבל מרגישה שאני לא במקום שבו עיבדתי את החוויה מספיק בשביל לדבר על זה בפומבי. אני שומרת את זה לפסיכולוגית שלי ולארבעה קירות".
מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?
"יש לי אחד מצחיק. גרנו בארצות־הברית כשהייתי ילדה, בפיטסבורג, פנסילבניה, בשליחות של אבא שלי, בתקופה שבה עבד ברפא"ל. הייתי בת ארבע, בסופר ענק עם אמא שלי. בתקופה ההיא היו על הקרטון של החלב תמונות של ילדים שנחטפו. זה היה בסביבות 1985, והייתה אז מכה של חטיפות ילדים ואני זוכרת שזיעזע אותי שיש תמונות כאלה על החלב. יצא שאמא שלי הלכה שנייה להביא משהו ואני ישבתי על העגלה של הקניות. כל כך פחדתי שיחטפו אותי, כך שכל מי שעבר לידי עשיתי לו פרצוף מכוער ועיוותי את הפנים ברמה שאף אחד לא רצה להתקרב אליי. אמא הגיעה, שאלה מה יש לי ואמרתי לה שאני לא רוצה שיחטפו אותי ובגלל זה אני מנסה לעורר גועל".
איזו עצה היית נותנת לנטע גרטי בת ה־16?
"העבודה בבורגראנץ' תחשל אותך, אל תזלזלי בה. הייתי מטעינה המבורגרים, שמה אותם בתוך הגריל, ואחר כך קודמתי לקופה. זו בעצם הפעם ראשונה שבה פגשתי בקהל ובמיקרופון".
מה החופשה הכי טובה שהייתה לך?
"נסענו פיטר ואני לפריז, ליום ההולדת שלו, לפני כמה שנים. לקחנו טיסת לילה והגענו בחמש בבוקר למלון. עכשיו, לא לקחנו את הלילה כי חסכנו כסף, אמרנו נגיע בבוקר, נשים את המזוודות ונלך. אבל לא באמת היה מה לעשות בפריז בארבע בבוקר, אז הלכנו ברגל בחושך, המון, כמה שעות. כל פריז הייתה סגורה עד עלות השחר. בקפה הראשון שנפתח התיישבנו וזו הייתה חוויה מיוחדת מאוד".
מה הפחד הכי גדול שלך?
"שהילדים שלי יישארו לבד ושאני לא אהיה".
מה ההחמצה הגדולה של חייך?
"חמוצים בולגריים. קוראים לזה קפוסטה, כרוב, קצת גמבה, קצת גזר, הכל חתוך דק, ומכניסים לצנצנת".
מתי בכית לאחרונה?
"בהצגה 'הבן', בקאמרי, של פלוריאן זלר הצרפתי, מחזה שנורא מרגש אותי. אני משחקת בתפקיד סופיה - לצד דרור קרן ואלון סנדלר - אם חורגת של נער מתבגר. המחזה נוגע באובדנות אצל בני נוער ולאורך ההצגה אני יושבת מאחורי הקלעים ולא זזה מהבמה, כי אני כל כך נהנית לשמוע את הטקסטים ותמיד מתרגשת כל פעם מחדש, כאילו שזו פעם ראשונה".
מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?
"היא מתה בשיבה טובה, בגיל 106. ויום לפני עוד עשתה פילאטיס".
מה הדבר הכי גרוע שכתבו עלייך או אמרו לך בשנים האחרונות?
"דווקא הביקורת הראשונה שאי פעם קראתי עליי, אחרי 'סוף העולם שמאלה'. המבקר כתב שאני כוכבנית. בדיוק סיימתי ניסן נתיב כשהסרט יצא ולהיות כוכבנית אחרי שלמדתי ארבע שנים משחק מהבוקר עד הלילה, זה העלבון הכי גדול שיכולתי לקבל. היום אני חותמת על זה".
למה?
"מה רע בלהיות כוכבנית?"
כי זה נשמע טיפה רדוד, עובדה שנעלבת.
"אבל היום אני אומרת שבדיעבד נשמע לי לא רע".
מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?
"המשפחה שהקמתי".
משפחות יש הרבה. שחקניות טובות לא ממש.
"אבל זו חותמת על הנורמליות שלי. אני חלק אינטגרלי מהעולם".
מה הריח האהוב עלייך?
"הכרית של פיטר".
הו. אם כבר אנחנו רומנטיים, הנשיקה הראשונה שלך?
"זה היה מתחת לפנס רחוב, הייתי בת 13 וחצי, הוא לבש חולצה ורודה, היה החבר הראשון שלי. זוכרת שרעדה לי הרגל מרוב התרגשות".
מה מדאיג אותך לפני השינה?
"אני על הסקאלה שבין חשש מדום לב לטקסטים שאני צריכה לזכור".
באיזו מילה את משתמשת יותר מדי?
"אתה מבין מה אני אומרת לך".
מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל?
"אינסטגרם. כי מחקתי את היישום".
למה מחקת?
"אני מתעבת את זה, אז לפעמים מוחקת כדי שלא אכנס. זה כלום ושום דבר, פשוט זולל זמן על הכדור. אז אני מוחקת ואז מדי פעם נכנסת שוב, עוקפת את המשוכה של עצמי דרך גוגל".
איזו סדרה כולם צריכים לראות כרגע?
"'מחברות שחורות' של שלומי אלקבץ. חומרים אישיים שהוא צילם במשך שנים, של המשפחה, שלו ושל רונית, של מאחורי הקלעים, מחשבות ותהיות שלו. אחת היצירות הכי חזקות שראיתי בחיים שלי. אלה חמישה פרקים וראיתי אותם זה אחר זה, לבד. יש שם תמצית ושורש עמוק של קולנוע, ומה זה להיות אמן".
6 צפייה בגלריה
''מחברות שחורות זו אחת היצירות הכי חזקות שראיתי''. רונית אלקבץ ז"ל
(צילום: עמית ברלוביץ)
על מה את מתחרטת?
"על מילים שלא אמרתי. יש לי נטייה לנהל דיאלוג בתוך הראש, ואני פותרת עניינים ביני ובין עצמי, ולפעמים לא אומרת את אותן מילים למי שצריך להגיד. זה גורם לי להרגיש לבד במקרים כאלה".
מה האלבום הראשון שקנית או שהאזנת לו?
"קסטה מקורית של ,Out Of Time ,REM שעלתה אז הון, בטח עבור מטעינת המבורגרים בבורגראנץ’”.
מה היה ממוצע הגלידות שלך אחרי פרידות?
"לא כזה בן אדם של גלידות וטפו־טפו, לא נפרדתי הרבה שנים".
אריאנה גרנדה או בילי אייליש?
"ג'וני מיטשל'".
ריהאנה או ביונסה?
"טרייסי צ'פמן".
מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?
"מלאכול לעצמי את הראש. חופרת לעצמי בין היתר".
פורסם לראשונה: 07:51, 26.08.22
