"ברבינהיימר", כך מכנים בארצות הברית את אירוע היציאה באותו היום של שני הסרטים שצפויים להפוך ללהיטי הקיץ בקופות. בפינה אחת ניצב "אופנהיימר", שלוש שעות בבימויו של כריסטופר נולאן ("ממנטו" ו"באטמן") על האיש שהמציא את פצצת האטום. בפינה השנייה "ברבי", של גרטה גרוויג (במאית הגרסה החדשה של "נשים קטנות"), על האישה שהמציאה את פרופורציות הגוף הבלתי-הגיוניות. הרשת הנסערת מהבשורה כבר מוצפת בממים משותפים לאופנהיימר האיש וברבי האישה, על פניו שני קצוות של הגנום האנושי. בפועל, אם היינו צריכים להמר מי מהם יפתיע ויביא לשולחן רעיון מקורי וסוחף, העיניים יופנו דווקא אל הבובה הבלונדינית עם האובססיה לוורוד.
"ברבי", שיצרה חברת מאטל (האמונה על הבובה המקורית) והופק על ידי אולפני האחים וורנר, מעסיק גם את הכלכלנים שמנסים לחזות את מידת ההצלחה שלו. מחד, המותג שעומד במרכזו מאוד מוכר אבל הוא לא חלק מזיכיון קיים. התקציב עצום, אבל הבמאית המוערכת התפרסמה בעיקר הודות לפרויקטים צנועים ומהורהרים יותר כמו "ליידי בירד" ו"נשים קטנות", שחקרו את עולמן הפנימי של נשים באופן אינטלקטואלי ורגשי, לא בדיוק פרויקטים עם אוריינטציה מסחרית. האתגר הגדול ביותר של "ברבי" קשור ברוח הזמן: איך, למען השם, הוא עומד להפוך את אחד האייקונים המושמצים של הפמיניזם ללהיט בעידן ה-MeToo.
לכתבות נוספות במדור קולנוע:
במהלך השנים הותקפה ברבי על היותה מודל גוף לא מציאותי עבור ילדות ונערות ועל העיסוק האובססיבי שלה באופנה ובקניות. בסט האביזרים שלה אפשר היה למצוא משקל שעמד בקביעות על המספר 50, ובליין הבובות המדברות של המותג היא צהלה "בואי נלך לשופינג!" ו"מתמטיקה זה קשה". לאורך השנים היא התקדמה והתמקצעה גם כטייסת מסחרית, רופאה, אסטרונאוטית וחוקרת מאובנים, אבל תמיד עם אותן פנים מלאכיות, מותניים לא אנושיות, רגליים אינסופיות וכפות רגליים זערוריות.
מאטל תיאלץ להמציא את ברבי מחדש כנציגת העולם הנוכחי, זה שמזנק, בצדק, על כל ייצוג רעיל, מגביל או מקטין של נשים. בסיועה האדיב של השחקנית האטרקטיבית, מרגו רובי, שמגלמת את הבובה, התאגיד מנסה להפוך אותה לדמות שמעניקה השראה לנערות ולנשים באשר הן. מאטל כבר הודיעה שתקיים את הצד שלה בהסכם, לגבי משתמשות הקצה הצעירות עדיין קשה להסיק מסקנות. לפחות על פניו נדמה שהדור הנוכחי של נשים מתהוות, נערות שגדלו אל תוך MeToo, אל מגוון הייצוגים הנשיים בטלוויזיה ובקולנוע, אל המדיה החברתית שמציעה בופה עצום של דימויי גוף וחוגגת את כולם, יפתחו תפיסה בריאה וחומלת יותר של עצמן ושל הפגמים שלהן. האם אנחנו באמת בדרך לשם, האם לתאגידים יש חלק בזה, ועד כמה ייצוגים כמו ברבי ורודה ופמיניסטית בכלל משחקים תפקיד במארג המידע המסחרר בתקופה הנוכחית?
"ברבי" - טריילר
(צילום: באדיבות Tulip Entertainment)
"הפרויקט הזה מלהיב מצד אחד, ומצד שני קצת מדכא", מודה מאיה רומן, ממייסדות אתר "פוליטיקלי קוראת", גוף תקשורת פמיניסטי. "יש משהו בריא ויפה בפמיניזם שלא מוכן להתייחס לסממנים נשיים כמשהו שצריך ללעוג לו, כי זו שוב כניעה להיררכיה שאומרת שתכונות 'גבריות' עדיפות על עיסוק בנושאים כמו אופנה, איפור או אסתטיקה. מישהי שיודעת להתאפר, זה כישרון מרשים, למה להתייחס לזה כמשהו בזוי ונחות?
"אהבתי את הפרשנות של גרוויג ל'נשים קטנות', היא הצליחה לשמר את החלקים היותר בעייתיים של הסיפור וגם להגיד משהו פמיניסטי, אז אני סקרנית לגבי הגרסה שלה לברבי. נראה שהיא מנסה לטוות עולם שאומר שברביות זה משהו שבילינו בו מלא זמן כצעירות, עולם מלא בדמיון. בנינו את הבית שלהן והן שיחקו אחת עם השנייה, למה להפוך את זה לבזוי ורע? אהבנו את זה, השקענו בזה, למה שזה לא יהיה כמו מבוכים ודרקונים או נכסי הצאן ברזל של הבנים?".
כן, אבל...
"מצד שני זה עדיין סרט במימון של חברה מסחרית וברבי היא מוצר. עכשיו פמיניזם זה קצת IN אז המוצר הופך ליותר פמיניסטי. יש ניכוס של עקרונות פמיניסטיים ובסוף זה עלול לחזור ולנשוך אותנו בתחת. השחקניות בסרט, כל אחת מהן, מושלמת כמו הברבי של פעם. יש ברבי שחורה אבל אין מבוגרת, מכוערת או עם מוגבלות. זה אותו סיפור של סטנדרטים לא הגיוניים. את מסתכלת על מרגו רובי וזה סטנדרט לא הגיוני להסתובב איתו בעולם. בדור של היום, עם הפילטרים והטיקטוק, אני לא מקנאה בו בכלל. זה לחץ חזק פי עשרות מונים ממה שחווינו כשהיינו קטנות".
"אנחנו כבר לא חיים בעולם שבו לוולט דיסני או חברה אחרת יש משמעות כל כך גדולה"
במבט לאחור על שני העשורים האחרונים, ניכרת מגמה אחת ברורה בכל מה שקשור לייצוגים נשיים. אם פעם שרטוט גבולות הנשיות שיש לשאוף אליה היה נתון בידיהם הנחרצות - ולא פעם החמדניות - של תאגידי פרסום ובידור, מאז התחזקות המדיה החברתית, המושכות עוברות לידיים של המשתמשים ומגוון הייצוגים מתרחב ומתעצם בהתאם. "אין יותר מדורת שבט", קובעת שלומית הברון, מחברת הספר "מידע אמין על מין". "לנערים ונערות שגדלים היום יש כמות עצומה של ייצוגים שההורים שלהם לא מכירים בכלל. אנחנו כבר לא חיים בעולם שבו לוולט דיסני או חברה אחרת יש משמעות כל כך גדולה.
"אני יכולה באותה נשימה למצוא פיד אנורקטי פרו-אנה, ומצד שני יש את מיה דגן. היא דוגמה מעולה למי שעושה שינוי אמיתי בעולם. היא משפיענית שמשפיעה על דור שלם ויש לה המון עוקבים ועוקבות בגיל הרלוונטי. הנוכחות שלה במרחב משמעותית יותר מברבי וגם יותר מנטע ברזילי. היא מישהי לשאת אליה עיניים, היא כמו אחותי הגדולה וחברה במהות הקשר שלה עם העוקבים".
הרשת היא הג'ונגל המודרני. אפשר בקלות ללכת שם לאיבוד אם לא תגיעי עם המצ'טה הנכונה ותמצאי את עצמך קורסת תחת עומס של דימויים מרעילים. מצד שני, מחכים לך בסבך החופש והחירות להזין את עצמך בתמיכה חוצת גבולות ובקבוצות הזדהות שלא היית באה איתן במגע בדרך אחרת. מיה דגן (לא השחקנית), שמגדירה את עצמה כ"מיה דגן מהטיקטוק, עושה סרטונים באינטרנט", היא בפועל אחת המשפיעניות החכמות והנעקבות היום בקרב קבוצות הגיל הרלוונטיות, ויצאה למסע ברשתות השיווק בעקבות מכנסיים במידות הגדולות להן מתחייבים המותגים. בר אומנסקי, אשת תקשורת ואסטרטגית, מתחזקת עמוד אינסטגרם שמוקדש לחקר מנעד הנשיות בעולם החדש.
"כשאת לא מצליחה למצוא מידה בחנות בגדים, שזה ייצוג של העובדה שאת לא משתלבת בממד הנחשקות שמכתיבים לנו, אז יש משמעות לזה שיש לך גישה לנייד ושאת יכולה לצרוך באופן אקטיבי תוכן שמזכיר לך שהמציאות היא אחרת", אומרת אומנסקי. "המראות והתאורה בחדרי ההלבשה מוטים לזה שתשנאי את עצמך כי זה המודל הכלכלי. לצערי אני גדלתי בשנות האלפיים, אחד העשורים הכי שמנופוביים שידעה החברה האנושית בעיניי, ואני ממש מרגישה על גופי את הצלקות מהעשור הזה, אבל לילדות שמתבגרות בעולם הנוכחי יש גמישות בדימוי, כי התוכן האלטרנטיבי זמין להן".
נדמה שכל אחת מהמרואיינות מתחלחלת בתורה מצמד המילים "העצמה נשית". המושג כבר הפך מזמן למזוהה בעיקר עם תוכן שיווקי, כשמאחוריו מסתתר הטו-דו ליסט התקופתי שאמור לגרום לנשים אושר. "בכל פעם שאני רואה את המילה 'העצמה', אני מודאגת", אומרת הברון, "אני שואלת את עצמי אם זאת באמת העצמה או שעושים עליי מניפולציה".
פמיניזם נוצר כתנועה פוליטית, כלומר פמיניסטיות מנסות לשנות את העולם וליצור חלוקת כוח שונה שבה נשים יהיו ביותר עמדות כוח. "'ההעצמה הנשית' נשענת על האישי", מפרטת רומן, "אני אמורה להעצים את עצמי ולהרגיש יותר טוב, אבל בלי לשים דגש על החוליים של המערכת. אני אהיה תותחית בעולם שוביניסטי ומדכא, ואדכא נשים אחרות. את הקונספט הזה של ההעצמה רואים בשנות ה-90 והאלפיים אצל הספייס גירלז. שירים על העצמה נשית הם אחלה, אבל הם לא מאתגרים את המערכת הקיימת. זה באמת קשה להיות אישה ונערה בעולם, ואני מאוד חובבת את ז'אנר פופ ההעצמה, אבל ברמה הפמיניסטית צריך להגיד, 'זה סבבה, אבל זה לא הדבר עצמו וזה לא במקום".
7 צפייה בגלריה
"שירים על העצמה נשית הם אחלה כשלעצמם, אבל הם לא מאתגרים את המערכת הקיימת". ספייס גירלז
(צילום: Gettyimage)
השינוי, מאמינה אומנסקי, מגיע מהיוצרות האינדיבידואליות הקטנות. "הרשת מלאה ביוצרות תוכן שמתעדות את עצמן ומייצרות שיח - על מהי מידה בכלל ואיך היא מעצבת את המציאות שלנו כשבפועל אין לה שום משמעות מלבד הרצון של הברנד לייצר כלא מאוד ברור של דימוי גוף".
כלומר אסור להאמין לפמיניזם תאגידי.
"הוא תמיד בא למכור מוצר, גם למטרה שנראית חברתית. יש מאחורי זה אג'נדה שאמורה לשלשל לכיסו או לכיסה של מישהו או מישהי לא מעט כסף. כשאני רואה מותג שמנסה למכור בודי פוזיטיב אני יודעת שהוא כאילו קשוב לשוק אבל בפועל הוא מרוקן את זה ממשמעות ולא באמת מיישם את הערכים האלה בתוך החברה. כתאגיד או מותג זה לא מספיק לכתוב את זה על הפוסטר, יש גם את כל מערך ההטרדות המיניות בתוך הארגון, תשלום שכר הוגן לנשים, זה ייצוג עצלני שמנסה לגעת בחלק הכי סקסי, שזה לא באמת המצב בשטח".
"הדור הזה יותר פמיניסטיות מהדור הקודם"
המושג פמיניזם חווה התקדמות ונסיגה בהתאם לרוח התקופה. היו תקופות שהוא נחשב לחתרני ותקיף, היו תקופות שהוא סבל מיחסי ציבור גרועים והתנערות גם מצד נשים. מהפכת MeToo, עם רוח גבית מהאינטרנט ומהרשתות החברתיות, הפכו אותו ללגיטימי שוב. כשאריאנה גרנדה, ביונסה וטיילור סוויפט מגדירות את עצמן כפמיניסטיות ומוותרות על הנימה המתנצלת, הן שותפות למעגל ההזנה שמקבל כוח מההמונים - או ההמונות - כוח שלפעמים מתורגם גם להצלחה מסחרית אבל גם מעניק כוח לנשים נוספות להצטרף למעגל.
"כשהייתי בתיכון בתחילת שנות ה-2000, זו הייתה תקופה מאוד אנטי-פמיניסטית", משחזרת רומן, "גדלתי במחשבה שפמיניזם זה משהו שכבר סיימנו איתו, משהו של האימהות שלנו. בא לי ללמוד פיזיקה? אני אלמד פיזיקה. אנחנו כבר יכולות לעשות הכול, אז למה צריך את זה?'.
"כשמסתכלים אחורה על התקופה הזאת רואים שהיא הייתה סופר סקסיסטית עם בריטני ספירס וכריסטינה אגילרה וכל מה שהן עברו בתקשורת. גדלנו במקום מאוד רעיל בלי יכולת להבחין בזה. היום הנערות חיות באינטרנט והיו חשופות לשיח של MeToo, וסיפורים שקשורים לזה פותחים מהדורות חדשות, אייטמים על הטרדות מיניות שהם לא 'הנה עוד אישה מעצבנת', אלא 'הנה בעיה חברתית שכולנו מכירים'.
7 צפייה בגלריה
"התקופה הזאת הייתה סופר סקסיסטית עם בריטני ספירס וכריסטינה אגילרה ומה שהן עברו". בריטני ספירס בטקס פרסי MTV, ב־2001
(צילום: AP)
"העובדה היא שנשים היום, משפיעניות וסלבריטאיות, מרגישות בנוח להגיד שהן פמיניסטיות ולא מתביישות בתווית הזאת, זה כבר משהו. נהיה מן מיתוג מחדש למילה 'פמיניזם' שהפך אותה לפחות מוקצה. אפשר להזדהות עם התכנים האלה וזה אפילו טיפה מגניב", היא מחייכת ומסייגת, "לא מאוד, אבל זה לא בהכרח הופך אותך לטרחנית.
"כשאלן פומפיאו מ'האנטומיה של גריי' מספרת שנלחמה כדי להשתכר יותר, היא מנרמלת את השיח. או כשטיילור סוויפט עושה לעצמה יחסי ציבור כשהיא מקליטה מחדש את כל האלבומים שלה, זה גורם לחשוב על מבנה הכוח וכמה זה מטורף שמישהי כל כך חזקה עדיין מגיעה למצב שהאלבומים שלה נמכרים למישהו שהיא שונאת, ואין לה מה לעשות בנוגע לזה".
אבל את רואה שינוי בשטח?
"כן, בתור התחלה יש מושגים שהפכו לנפוצים וזה כוח. כשאנשים יודעים מה זה 'הסגברה' ו'גזלייטינג', גם אם מתווכחים או לא מקבלים את המושג עד הסוף, הוא נוכח. נערות יודעות מה זה תקרת זכוכית וזה שיח אינטרנטי שקיים. ב'פוליטיקלי', שקיים עשר שנים, יש דור חדש של פעילות שנכנסות למערכת. הפמיניסטיות של הדור הזה יותר פמיניסטיות מאלה של הדור הקודם. יש להן מודעות מאוד גדולה לפמיניזם קווירי ומזרחי וסוציאליסטי וכיבוש ואקלים, הן לוקחות את זה באופן אותנטי כתפיסת עולם לכל התחומים של החיים.
"הצעדים הם קטנים ויש גם תגובות נגד שלוקחות אותנו אחורה, אז לא תמיד קל להבחין בהם, אבל הם שם. לאחרונה צפיתי שוב ב'גוסיפ גירל' ואת רואה שיש שם ממש נרמול של אונס בפרק הראשון, היום זה לא היה עובר. יש פה שינוי. בחיים לא היינו רואות אז סרט שמתמקד בברבי ויש בו הרבה נשים, ושיח מאוד נשי בפוקוס. אף אחד לא היה מאשר את הסרט הזה לפני עשור או שניים, אף אחד לא היה חושב שזה מסחרי".
7 צפייה בגלריה
"אף אחד לא היה מאשר את הסרט הזה לפני עשור או שניים". מתוך "ברבי"
(צילום: באדיבות Tulip Entertainment)
"זאת שאלת האלף דולר של חקר התקשורת", מסבירה פרופסור עינת לחובר, מהמחלקה לתקשורת במכללת ספיר. "איך התכנים האלה משתמעים או מתקבלים. קשה לבודד את גורם ההשפעה ואולי גם לא נכון לבודד, כי הם תמיד עובדים יחד. מה שכן, במדיה החדשה יש המון ייצוג עצמי. זה לא רק הממסד אלא גם הנערות מעלות את הדימויים של עצמן ואת הייצוגים שהן מחפשות".
אם להאמין להייפ, הייצוגים הנשיים בתקשורת הולכים ומאבדים את כוחם וגופים מסחריים בעיקר קופצים על העגלה בניסיון לגזור את הקופון. מה שאומר שהאצבע המאשימה אמורה לעשות פניית פרסה ולעבור מהם אל עצמנו, הדור הבוגר. "ממילא אי אפשר להלביש הכול על וולט דיסני וברבי", מתריעה הברון, "עלייה בהפרעות אכילה לא קשורה רק לייצוגים במדיה החברתית או בתקשורת. זה קורה כי מערכת בריאות הנפש קורסת, כי בתי הספר שלנו לא מתוחזקים. כי מערכות החינוך והרווחה והתמיכה בהורים, שזה דבר סופר-משמעותי בנוגע לעיצוב דימוי עצמי, מתקשות כי בחרנו כחברה, לא לתקצב אותן".
מה הורים יכולים לעשות מול זה?
"להורים יש הרבה משמעות, יותר מלייצוגים. כשאני מדברת עם נערות בכיתות על דימוי גוף הן מדברות על אמא שלהן, לא על ברבי. על אמא שעושה דיאטה, שלא מפסיקה להישקל ומסתכלת עליהן עקום כשהן אוכלות. להורים יש השפעה מכרעת על החיים של הילדים שלהם ודימוי הגוף שלהם בעולם מקולקל. העולם דפוק והילדה תעמוד מול המראה ותגיד 'אני שמנה', אבל אם אמא שלה תגיד לה 'אז אולי תפסיקי לשתות קולה' זה משהו אחד, ואם היא תסביר לה 'העולם הזה דפוק, והדרך להתפתח זה לאהוב את מה שיש', היא תפתח דימוי גוף סביר.
"תסתכלי על זה מנקודת מבט שלנו כמבוגרות. הסטנדאפיסטית רביטל ויטלזון אומרת לך, 'את אמא מספיק טובה. אני דפוקה, את דפוקה, כולנו דפוקות'. כולנו קמות בבוקר של אוגוסט ורוצות שהילדים ילכו לפנימייה צבאית. זה לא עושה אותך אמא לא טובה, אלא אמא תשושה באוגוסט. אנחנו רוצות לראות שאנחנו בסדר ובאמת רובנו בסדר. מתבגרים רוצים את אותו הדבר, לראות שיש להם תקווה ועתיד ומישהו שדומה להם, שיש יותר מדרך אחת".
"היום לימודי המגדר הם בטיקטוק"
מיה דגן לא הגיעה ל-66 אלף העוקבים שלה באינסטגרם ו-255 אלף וחצי העוקבים שלה בטיקטוק עם אג'נדת בודי פוזיטיב (או כמו שהיא מכנה אותה, "עבאדי פוזיטיב"). היא עבדה בארכיון חדשות ובתחילת הקורונה נחשפה לכתבות על הסכנות שבטיקטוק. "גיליתי משהו מאוד קרוב שדיבר אליי והיה מאוד אינטליגנטי בזמן שכולם אמרו שהוא מטומטם. הרגשתי קצת הילד שאומר שהמלך הוא עירום, איך אתם מפספסים את הנקודה? הקרבה הזאת, לעומת האינסטגרם שהיה אז מאוד מאוד מלוטש ואסוף ומושלם, בטיקטוק היה משהו מטונף בקטע הכי טוב. מלוכלך וכועס וקרוב וכן מאוד, שהדליק אותי ברמות", היא משחזרת.
דגן, היום בת 27, החלה להעלות סרטונים. היא והאקס שלה רוקדים, שיח על מזלות, חיקויים של אמא שלה. "לא הייתה שם אג'נדה, לא התעסקתי בגוף בשום צורה. וכל התגובות היו 'יא'לווייתן, גועל נפש', או 'וואו, איזה מעוררת השראה, מדהים, הלוואי והיה לי אומץ כמוך'. ואני לא כל כך מבינה את הסיטואציה כי אני רק חיה, רק מתקיימת בעולם כבחורה שמנה וזה מסעיר אנשים מעצם היותו".
דגן הבינה שקורה פה משהו שהיא לא יכולה להתעלם ממנו. זה אומנם לא היה הדגל שהתכוונה לנופף בו, אבל הוא היה משמעותי מאוד לאחרים. "קצת נהניתי מזה שיכולתי לשחק עם זה, עם הטרולים", היא מודה. "אנשים מגיבים ואני מסתלבטת עליהם, זה היה נורא כיף. הרגשתי חסינה, שיש לי כוח-על שאני לא נפגעת מדברים שאחרים נורא נפגעים מהם. אני נהנית גם מהפרובוקציה, מלמתוח את הגבול ולשחק עם משהו שאנשים כל כך מבועתים ממנו. הפחד מלהיות שמנה הוא משתק אצל המון בנות ונערות, זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך. ואני באה ואומרת, 'אני בסדר, את גם?'".
זה מן הסתם הנכיח את עניין דימוי הגוף בחיים שלך יותר מקודם.
"חד משמעית. בין אם רציתי ובין אם לא, כי זה היה שם בכל שלב. מבחינתי - וזה אולי לא יפה להגיד - אבל זה הקראוד-פליזר שלי. קצת כמו אמנים שהמעריצים אוהבים רק את האלבום הראשון שלהם, אז הגוף זה לא הבייבי שלי. אני מבינה שזה חשוב ושאם אני אמשיך ואתמיד זה ישנה משהו. אבל זה לא שלי".
איך את מסבירה את זה שנמלטת מדימוי גוף שלילי?
"זה לא שלא היה לי בכלל, אבל זה היה עניין קטן יחסית מכל מיני סיבות. אחותי הייתה יותר שמנה ממני וראיתי אותה מאוד סובלת מדיאטות ואמרתי שאני לא נכנסת לחרא הזה. כנ"ל על חברות עם הפרעות אכילה. יצרתי הגנה שאם מישהו ישאל, 'את בטוחה שאת רוצה לאכול את זה?' אני אגיד 'כן, וגם עם קולה, תודה'. גם לא הייתי שמנה בגילים המעצבים, העליתי את רוב המשקל בצבא. היו תגובות מעליבות על הגוף שלי, אני זוכרת תגובה על זה שהציצי שלי לא באותו הגודל. אכלתי סרט אוטומטית כי מה נסגר, שלושה ימים בודקת והוא צודק, אבל זה דבר טבעי.
"היו לי אישיוז עם הגוף, אבל העוצמה שלהם הרבה יותר נמוכה מאצל נשים אחרות. בסוף הביטחון שלי נבנה על זה שאני חכמה ומצחיקה. אלה עמודי היסוד. אם זה מתפורר, אני שבר כלי. אם מישהו חושב שאני מכוערת אני אומרת 'בסדר גמור'".
את נעזרת ברשת כמו שנערות נעזרות בך?
"יוטיוב ופייסבוק היו מאוד נוכחים כשגדלתי, בסוף התיכון היה אינסטגרם, אבל זה לא היה אותו האינטרנט כמו היום. אנחנו דור מעבר. לא נולדנו עם סלולרי ביד, אבל לגמרי גדלנו לתוך האינטרנט והתפתחנו שם. גדלתי על אינפלואינסריות ביוטי, אבל נראה לך שהיה שם מגוון? אלו היו בנות מטקסס שמראות את התיק ג'וסי קוטור שהיה מאוד חזק ב-2008. אבל זה התחיל את המחשבה של מישהי כמוני שאני יכולה להזדהות איתה".
בשנה שעברה שטף את הרשת סרטון שתיעד ילדות אפרו-אמריקניות, כשהן מגיבות לראשונה לליהוק של שחקנית שחורה, האלי ביילי, לתפקיד בת הים הקטנה אריאל, בסרט של דיסני. הסרטון המחיש ללא צורך בהסברים כמה משמעותית הנוכחות של ייצוגים נשיים שאפשר להזדהות איתם עבור הדור הצעיר. מסתבר שזה עובד גם בכיוון ההפוך. "כשהתחלתי להעלות פוסטים, זה היה תהליך מרפא בלי ששמתי לב. עברו שנתיים ואני יושבת בים ואפילו לא מכסה את הבטן עם הידיים. עצם התיעוד נתן לי תחושת שחרור משמעותית עם הגוף שלי למרות שהגעתי ממקום יחסית בטוח בעצמו".
איך את חווה את הדור הזה של הנערות, את הדיאלוג שלך איתן?
"זה מאוד משמעותי להן. כל מי שאני נתקלת בה, גם במפגש הכי סתמי ברחוב תעצור אותי. זה לא יהיה רק סלפי, יתפסו אותי ביד או יבקשו ממני חיבוק או יסתכלו לי בעיניים. זה מרגיש שיש פה משהו שמייצר שיפט. לא תמיד ולא לנצח, אבל מדי פעם מייצר מבט יותר אוהב כלפי עצמן מול המראה, ואני לא יכולה להיות צינית כלפי זה".
את מזהה אצלן משהו שלא זיהית בדור שלך מבחינת מודעות פמיניסטית?
"חד משמעית הרבה יותר. הן גדלות בעולם שבו מידע מאוד זמין, וכשאני מרצה בתיכונים אני רואה באופן שבו הבנות מסתכלות על הבנים, אנחנו היינו הרבה יותר מסתתרות ומבוישות. כאן יש להן ביטחון. וגם ברמת הטרמינולוגיה זה קיים. יש סרטונים של בנות 16 מדברות פול-און תואר ראשון במגדר, וזה מבוסס ומנומק".
"בדור הזה יש הרבה יותר משקל לפרשנות", מוסיפה אומנסקי. "החיפוש ברשתות הוא פחות אחרי אמת אבסולוטית ויותר אחרי הפרשנות שלי וההקשר שבו אני שמה את הדברים. יש יותר גמישות מגדרית וזה משהו שעבור הדור שלי הוא זר לחלוטין. גדלתי בעידן של גבר, אישה וזהו. תרבות הנון-בינארי והנזילות שלה מוטמעת היום. עוקבות אחריי תלמידות תיכון שהשיח הפנימי והחיצוני שלהן לגבי מגדר ומיניות מתקדם שנות אור מדברים שאני ידעתי, וזה נותן לי תקווה כי תפקידנו כנשים זה גם לפנות את המקום לנשים שמגיעות, ותמיד יש מקום להגיד שלמרות הגיל שלי אני קלולס, ונשים צעירות יודעות לפעמים פרקטית ורוחנית הרבה יותר ממני, כי יש להן חשיפה לתכנים שרק יכולתי לחלום עליהם.
"אלו שיש להן גישה למקורות מידע ושקיבלו את הבסיס החינוכי להפריד את המוץ מהבר, הן עושות מהפכות שמשפיעות אחר כך על תאגידים ומותגים שמאמצים את זה בלית ברירה. אין פה אלטרואיזם, אלא לחצים מהשוק. ונשים צעירות יודעות שכוח הקנייה שלהן מייצר את הלחצים. גם המושגים של עצמאות כלכלית ברורים יותר היום ומכתיבים את השיח".
7 צפייה בגלריה
"אנחנו ממש בתחילת הדבר, גם ברמת ייצוגים". מתוך "ברבי"
(צילום: באדיבות Tulip Entertainment)
"אנחנו ממש בתחילת הדבר", מאבחנת דגן. "גם ברמת ייצוגים. סבבה, אני שמנה אבל האם זה מכסה את כל הייצוגים? ברור שלא. אז יש עלה תאנה נחמד שמדי פעם גם חברות משתמשות בו, אבל אנחנו עוד לא במקום אמיתי של מגוון. הוא מגיע ככל שהזמן עובר. אין מה לעשות, פלטפורמות כמו טיקטוק מייצרות מצב שבו הקהל בוחר מה הוא רוצה לראות ולא עורך או מלהק או מפיק, וזה מאפשר מגוון הרבה יותר רחב מזה שאי פעם נראה במהדורת חדשות, שעוד מתקשים לעכל בה בחורה מתולתלת, חלילה, הרי לא נשרוד את זה. ככל שבנות יראו את עצמן - הן ירגישו יותר טוב עם מה שיש".
גם אומנסקי אופטימית כשהיא מתבוננת קדימה. "אני יכולה רק לדמיין לאן הן יגיעו ואני אהיה שם למחוא להן כפיים ולתת את שני הסנט שלי", היא מסכמת, "הן יעשו את המהפכה אם לא נפריע להן, אם לא נשתמש בגילנות כדי להדיר אותן מהשיח כי הן צעירות ואין להן תואר במגדר. היום לימודי המגדר הם בטיקטוק. אני הייתי צריכה שאמא שלי תקנה לי את וירג'יניה וולף ותסביר לי מה זה אומר חדר משלי, והיום את רואה יוצרת אחת שקראה אותו ומנגישה אותו בלי הדמות המתווכת המבוגרת ששמה את זה בהקשר".
