החיבור בין קולנוע, מוות וזיכרון נוכח באופן מוצהר בכותרת הייחודית של סרטו של דני רוזנברג, "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם", שעולה באיחור של כשלוש שנים על האקרנים בישראל (הסרט נבחר להשתתף בפסטיבל קאן שלא נערך בשל הקורונה, ב-2020). החיבור הזה שב ועולה בדיונים תיאורטיים שונים על אופיו המטאפיזי של הקולנוע – התיאורטיקנית לורה מאלווי אף כתבה ספר בשם "מוות 24 פעמים בשנייה" שבו היא דנה, בין היתר, במותו של הקולנוע המסורתי – אבל כמובן גם באופן שבו כל צפייה בסרט היא גם זיכרון של הצפייה הקודמת בו, וגם זיכרון של מי שאנו צופים בו. הצפייה בסרט קולנוע היא, לא פעם, כמו צפייה ברוחות רפאים של מי שהיו ואינם עוד, אבל שבים ונוכחים בזמן הצפייה; העבר בקולנוע הוא תמיד הווה.
"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם"- טריילר
(באדיבות יונייטד קינג)
ב"מותו של הקולנוע", הנושאים האלה הם ליבת הסרט. זוהי יצירה היברידית המשלבת לא רק בין תיעוד ובדיון, אלא גם בין בני משפחתו של הבמאי ושחקנים המגלמים אותו, וכן בין קולו של הבמאי עצמו, רוזנברג, סרטים משפחתיים שביים, ואירועים שבהם הוא ובני משפחתו מצולמים (למשל, חתונתו). מה שיפה בסרט הוא האופן המרהיב שבו רוזנברג מאחד בין החומרים האלה, כך שהתוצאה שומרת על קוהרנטיות ויציבות מעוררות הערכה. יתר-על-כן, פה ושם הסרט אף חושף את עשייתו שלו עצמו: צילומיו, העריכה, העבודה על המוזיקה שמלווה אותו. מעין סרט שהוא בה-בעת גם מאחורי הקלעים שלו. ולא, זה לא נהפך לנדנוד ארס-פואטי למרות שבהחלט היה יכול להיות כזה.
לביקורות סרטים נוספות:
הסרט נפתח בסיטואציה משפחתית-אינטימית טעונה. רוזנברג מצלם את אביו, נתן, הגוסס ממחלת הסרטן. האב שרוע על הספה בביתו, עיניו עצומות כמעט לחלוטין, ובהדרגה מתעצבן על בנו שמתעקש לצלם אותו. הוא מאשים את דני ביומרות אמנותיות, בילדותיות, ובחוסר יכולתו לפרנס את משפחתו העתידית (אשתו של רוזנברג בהריון). העימות ביניהם וסירובו של האב לקחת חלק בסרטו של בנו מזכיר את סרטו התיעודי המפורסם של אלן ברלינר, "לא עסק של אף אחד" (1996), שבו ברלינר כמעט כופה את עצמו על אביו כדי לעשות עליו סרט. בשני המקרים, המאבק בין האב והבן קשור לזהותו וכינונו של הבן כקולנוען, יוצר. בסרטו של רוזנברג מותו של האב הוא גם מותו של הקולנוע, ועל כן גם מותו של הבן כיוצר שבלעדי הקולנוע אין לו משמעות.
בסרט שבתוך הסרט מגלם רוני קובן את אסף, בן דמותו של רוזנברג, המבקש לעשות סרט בכיכובו של אביו הגווע, יואל (מפיק הסרטים המיתולוגי מארק רוזנבאום בהופעה יוצאת מן הכלל). יואל מקבל מידע חשאי שלפיו איראן עתידה לתקוף את ישראל בתוך מספר שעות, ובאקט של חרדה אוסף סביבו את בני משפחתו – אלה כוללים גם את אשתו (אינה רוזנברג, אם הבמאי), כלתו (נועה קולר), אמו (רות פרחי) ונכדו – כדי לצאת בדחיפות לירושלים, שם, כך הוא מאמין, הם יהיו בטוחים. "המקום הזה עומד להישרף", הוא מזהיר, וקשה לצפות בסצנות האפוקליפטיות האלה, שצולמו כבר לפני מספר שנים, מבלי לחוש ברעדה את הרלוונטיות שלהן בעצם הימים האלה.
ב"מותו של הקולנוע" מנסה רוזנברג ללכוד את דמותו של אביו, להפוך אותה לזיכרון בעודו בחייו, כדי להתמודד עם הפרידה ממנו. הניסיון הזה טומן בחובו בעיות רבות, בעיקר מהבחינה האתית, משום התחושה שרוזנברג כופה את עצמו על אביו, מנצל אפילו את תשישותו, כדי לייצר את הזיכרון הזה שהוא גם סרטו הראשון באורך מלא. קשה שלא להשוות בין הסרט הזה ובין סרטה של הדוקומנטריסטית קירסטן ג'ונסון מ-2020, "דיק ג'ונסון מת", מעין דוקו-פנטזיה שבו היא מביימת סיטואציות שונות שבהן אביה הקשיש מוצא את מותו כדי להתמודד עם הידיעה שהפרידה ממנו קרובה. זהו סרט מצחיק ומרגש מאוד, בין היתר משום התקריות היצירתיות שמייצרת ג'ונסון כדי "להמית" את אביה. גם אביו של רוזנברג, מסתבר, מצא את מותו לא פעם בסרטים הביתיים של בנו.
ההשוואה בין סרטו של רוזנברג לשני סרטים תיעודיים דווקא אינה מקרית. הסרט, כמו "אפריקה" של אורן גרנר, "התאונה" של אמרי דקל קדוש ו"סינמה סבאיא" של אורית פוקס רותם, חומק מכל הגדרה או הבחנה בין תיעוד ובדיון. במקום שבו הזיכרון הופך לבדיה, האב המת מוחלף באב אחר, רוזנבאום, שהוא גם מפיק סרטים, כלומר אב במובן הקולנועי, והמוות הוא קודם כל של הקולנוע ורק אחרי זה "גם" של "אבא שלי" – מיטשטשים גם הגבולות בין מוות ולידה. אולי אין זה מקרה שהתמונה החותמת את הסרט היא זו של האם "האמיתית", אינה, היושבת בחדר השינה בדירתה, צופה אל החלון, ומפנה לרגע את עיניה אל אחד מאנשי הצוות הסוגר את הדלת כאילו הייתה קיי קורליאונה בסיום הסרט "הסנדק". אחרי הכול, היה זה האב, נתן, שכיכב בסרטי החובבים של בנו, שחלקם מובאים בשלמותם בסרט, ועם מותו אכן מת זיכרון מסוים של הקולנוע, זיכרון הקשור באב אך מעולם לא באֵם.
ישנה סצנה בסרט שבה הבן (קובן) מציע לאביו (רוזנבאום) סיפור שבו הוא, האב, מתנקש בראש הממשלה שאותו מגלם הבן. מעבר לסיטואציה הפוליטית המטרידה, זהו גם רגע שבו שניהם, האב והבן, מוצאים את מותם המבוים בדרך אלימה – האב בסיטואציה המדומיינת הורג את בנו, שרק רוצה לראות אותו, את אביו, נותר בחיים ושורד את כדורי המאבטחים. זוהי סצנה קשה ומשעשעת, הכימיה הנהדרת בין קובן ורוזנבאום מגיעה בה לשיאה, ופחדו של הבן מפני מותו הקרב של אביו זוכה בה למימוש שמהדהד את הטראומה הלאומית בדמותו של האב.
כאשר צופים בסרטו של רוזנברג עולים כמעט באופן אוטומטי שמותיהם של כמה יוצרים מרכזיים בקולנוע האיראני, שאף הם מטשטשים בסרטיהם בין בדיון ומציאות. עבאס קיארוסטמי, למשל, בסרטו "קלוז-אפ" (1990), מוחסן מחמלבאף ב"רגע של תמימות" (1996) וג'עפר פנאהי ב"זה לא סרט" (2011). כמוהם, גם "מותו של הקולנוע" הוא יצירה שצורתו ההיברידית נובעת מאירוע מכונן בחייו של הבמאי. הצפייה בסרט מעלה תחושה של געגוע אל האב שהקולנוע של בנו מזוהה עמו, ומותו מהווה על כן גם את מותו של הקולנוע; תשוקה למלא את הריק שהוא הותיר מאחוריו; רצון לזכור אותו ובעיקר להתעמת עמו גם לאחר מותו. זהו סרט שבו רוזנברג מפליל את עצמו דרך הדיון במעמדו כבמאי המנסה ליצור סרט שיישמר את זיכרון אביו. יש בו ממד תוקפני ואלים לצד רכות וחמלה. עדיין איני יודע מה לעשות עם הסצנה שבה הוא מקליט את שיחתו עם המטפלת של סבתו הדמנטית, מבשר לה בבכי על מותו של האב, ומבקש ממנה לא לספר לה, לסבתא, לאמו של האב. האם יש כאן משום חציית גבולות? האם זוהי סצנה מרגשת או לא נעימה? "מותו של הקולנוע" הוא סרט על פרידה, אבל כזה שאין בו בהכרח השלמה ופיוס. זוהי יצירה שיש מקום וחשק רב לשוב ולדון בה.
