טיילור סוויפט היא אלופת הלימונדה. אם יש מישהי בעולם שיודעת לקחת לימונים, ולהפוך אותם למיץ מתוק-מתוק ולדולרים ירוקים, זו הכוכבת בת ה-31 ששווה 365 מיליון דולר ומחזיקה בתואר הזמרת שהרוויחה הכי הרבה כסף ב-2020. סוויפט לוקחת את צרות החיים והופכת אותם לזהב טהור. עכשיו היא מגישה קנקן נוסף של לימונדה מתוקה, עם הוצאה מחודשת של האלבום RED.
האלבום יצא לראשונה ב-2012, לפני פחות מעשור, ועכשיו הוקלט מחדש כחלק ממאבקה של סוויפט לזכות שוב בזכויות על השירים שלה, אחרי מאבק סבוך וארוך מול המנהל המוזיקלי סקוטר בראון. ודאי לא תופתעו לשמוע שביום שיצא שבר את שיא ההשמעות בספוטיפיי לאלבום הכי מושמע של אישה ביום אחד - עם 90.8 מיליון השמעות - את השיא הקודם סוויפט קבעה בעצמה עם האלבום Folklore.
RED הוא האלבום השני שסוויפט מוציאה במסגרת פרויקט ההקלטות המחודשות שלה, ולא האחרון שבהם. במטרה לנכס מחדש את הזכויות לשירים שהיא כתבה, היא יצאה למלחמה מול תעשיית המוזיקה הגברית, והבהירה שיש רק בן אדם אחד שצריך להרוויח מהחוויות שהיא עברה ומהדרך שהיא תרגמה למוזיקה – היא עצמה כמובן. ולא משנה המשא ומתן העסקי שעברה בדרך. לאלבום שמורכב מהקלטות כמעט זהות לחלוטין לגרסה המקורית, היא צירפה גם סרט קצר בן 15 דקות, שכתבה וביימה ומכיל גרסה מורחבת לשיר הכה-אהוב על מעריציה – All Too Well.
הבעיה עם סוויפט היא שאין איתה בעיה. אי אפשר לשנוא אותה, ולמעשה ממש אסור. היא עצמה הפכה את הסלוגן Haters Gonna Hate למנטרה מנטרלת ביקורות, ואם תנסו להגיד למישהו שאתם לא מחובבי הכוכבת, תקבלו מבט הזוי ובעיטה לפינה של המנודים. שבו בצד ותקשיבו למוזיקה של ממורמרים.
אבל במבט ציני על המצב, קל הרבה יותר להבין למה סוויפט מוציאה עכשיו אלבום שיצא רק לפני תשע שנים. בשביל אנשים מבוגרים, תשע שנים הן גיהוק קל בלוח השנה. לפני תשע שנים כבר היינו אנשים, אנחנו עדיין מאזינים למוזיקה שהאזנו לה אז, יש לנו את אותם חברים, לפעמים גם את אותן מערכות יחסים. בשביל קהל המאזינים של סוויפט תשע שנים הן חיים שלמים. מי שמאזין היום ל-RED לא היה קיים בכלל לפני תשע שנים. לא מאמינים לי? תשאלו ילדה בת תשע מי הזמרת האהובה עליה. השם טיילור יעלה הרבה לפני נועה קירל, ובטח לפני כל זמרת אמריקנית אחרת. כך שלא מדובר רק בעשיית צדק אמיתי לזמרת, על הדרך אפשר גם לעשות כסף חדש משירים ישנים. קצת כמו ש-FILA התחילו למכור בדיוק את אותם בגדים שלבשנו בניינטיז, וכבשו דור שלם, ככה גם סוויפט הוציאה בדיוק את אותם שירים, הדהימה את המעריצים הוותיקים, והבטיחה דור חדש של ילדות שילוו אותה מעתה.
סוויפט מבינה בדיוק מדהים את זירת ההתרחשות שבה היא פועלת. זו תקופה של הדדיות, של דו שיח, של צייץ אותי ואצייץ אותך, והיא הראשונה והטובה ביותר ליישם את זה. היא יודעת שמוזיקה זה לא רק השיר הזה שאתם שומעים בספוטיפיי. מוזיקה זה גם מה שאנחנו שמים בסטורי שלנו, זה הפוסט שנפרסם, זה הציוץ שלנו בתגובה. יש פה מערכת יחסים דו צדדית והיא אלופה בלשמר אותה. המעריצים אוהבים את All Too Well? קחו אותו בגרסה ארוכה, מלווה בסרט על סף הפדגוגי עם רמיזות לג'ייק ג'ילנהול, האקס ששמו מתנוסס מעל החוויה הקשה של סוויפט.
ובעולם שבו התחלנו להבין מהו גזלייטינג, ואיך מערכות יחסים רעילות שוברות את הנפש, הנשמה והביטחון העצמי, טיילור, שמבינה כאמור את הזירה, תוקעת דגל ואומרת – הנה, גם אני הייתי כאן, וככה זה נראה.
אבל כמו בכל השירים של סוויפט, גם חוויית הגזלייטינג שהיא מציגה בסרט הקצר מספיק פשטנית בשביל שכולם יוכלו להתחבר אליה, אבל לא מספיק מורכבת בשביל שנניח בצד את הציניות. הדמות הגברית בסרט הקצר מטיחה בדמותה של טיילור הצעירה: "את משוגעת, אני לא עושה אותך טיפשה, את טיפשה כי את חושבת מחשבות טיפשיות", ועוד משפטים שמופיעים במילון ליד ההגדרה "גזלייטינג". המציאות, וסוויפט בטוח יודעת את זה על בשרה, הרבה יותר מורכבת.
אני מאמינה לה. אני מאמינה לטיילור סוויפט שהיא עברה חוויות מגברים שניסו להפוך לה את המציאות על הראש. אבל יש תופעה כזו, שאפשר לראות בעיקר בראיונות עם אמנים, שברגע שהם מגיעים לשיחה, הם מציגים מציאות מושלמת. אמנים שאומרים לנו – "עברתי המון חרא בחיים, התמודדתי עם מערכות יחסים הרסניות, לקחו לי הכול – אבל עכשיו אני שלם". אף פעם לא תתפסו אמן שמסביר לכם שהוא עדיין בתוך תהליך של התאבלות על חוויה קשה שעבר.
זה לא הוגן. המעריצים של סוויפט עוד לא הגיעו לפתרון ולמנוחה שהיא מציגה. גם בסוף הסרט הקצר, אנחנו רואים את הצדק שנעשה. הדמות של סוויפט כתבה ספר, היא מצליחה, ואילו הגבר האלים והנוראי מסתכל עליה מחוץ לחלון במבט עורג. ברור שהיא כבר התגברה, ברור שהיא חיה חיים נקיים בלי צלקות. הלב של טיילור נשבר כמעט בכל השירים שלה, אבל כמו בקומדיה רומנטית, אנחנו מאזינים למוזיקה ויודעים שהסוף יהיה טוב. ומאוד קשה להתחבר באמת למישהי שהסוף שלה הוא תמיד "והיא חיה באושר ועושר".
היא עושה מוזיקה שנעים לשמוע, שלפעמים מרגשת באמת ונכנסת ללב. גם הסרט עושה את העבודה, והכאב של מערכת היחסים באמת מטריד ועוכר. טיילור היא מספרת סיפורים כל כך טובה, שהכתיבה שלה מדברת את החוויות שעברה, ומאוד קל לצייר מצבים כשמקשיבים למוזיקה שלה. אבל החיים הרבה יותר מלוכלכים מזה, וכשחוצים גיל מסוים הנרטיב הזה של "בסוף יהיה טוב" הופך לתמים מדי. כל עוד היא תדבק בו, קהל המעריצים שלה יהיה צעיר ברובו. זה בסדר, זה שווה הרבה כסף, וגם הרבה מאוד אהבה. אבל מה לעשות טיילור, לא כל לימון הופך בסוף ללימונדה. חלק נרקבים ונופלים על רצפה. גם על זה אפשר לכתוב שירים.
