בשולי הדברים / יש כמה מקומות באנגליה שבהם לא הייתי מעודי ומאוד הייתי רוצה להיות. כמובן ליברפול האגדית עם פני ליין של החיפושיות, מנצ'סטר בגלל מנצ'סטר סיטי בכדורגל, וברייטון עיר הקיט בגלל ברייטון ביץ' החוף היפה שלה. למי דיווחתי עד כה על חלומותיי? אף לא לאיש, כולל לא לבית המשפט המאולתר במלון הכי לא ממוזג בעיר.
ועכשיו לטור שיעסוק בעיקר בשולי הדברים. למשל איך היינו צוות חזק וידידותי לסביבה, אני ונעמי הנכדושית בת ה־12, כשנסענו להופעה בקיסריה במוצ"ש האחרון. ואיך היה לילה חשוך בתום הופעה כשחזרנו.
"למה אתה בכלל מקשיב לזה?" שאלה כשראתה שאני מחפש תחנות רדיו כאסחניות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +Ynet:
"את צודקת, אני מכור קצת לדיונים ברוע", עניתי. כן, הייתי חייב להפסיק עם זה ולהתרכז בטוב ובידידותי.
וגם להתרכז בדרך. וכשמשאית מנומסת עצרה לי במעין "תְּפַדַּל, תעבור ראשון" ליד חדרה סיטי, בירכתי אותה בתודה מנומסת ובהרמת יד.
"סבוש אתה נורא ידידותי לסביבה", החמיאה לי בת ה־12 הנבונה.
ואכן, כמי ששם לב שלאחרונה השתררו יחסי נימוס ידידותיים בין מכוניות הולכי רגל ורוכבי אופניים, הצטרפתי למיזם. האם ייתכן שמשהו משתנה פה אמא'לה מאז דפקו מכות לאנשים בכבישים?
האם העולם יכול להשתנות בכלל?
ראיתם את הרוסי הזה פריגוז'ין? שרק לא יבוא לי בחושך.
"סבוש אל תעזוב לי את היד", אמרה נעמי כשעמדה לרדת. ואני חשבתי כמה בכל גיל אתה זקוק לקצת עזרה מידידים. אחר כך נזכרתי בשיר וית' אה ליטל הלפ פרום מיי פריינדס של החיפושיות.
התרגום / "לפני שאת יורדת תקשיבי לשיר שאתרגם לך אותו בחופשיות", הצעתי לנעמי.
מה תעשה כשאשיר מחוץ לטון / האם תברח ממני סופית? / בוא קרב את אוזניך אליי בִּמְקוֹם / כשאשיר ואשתדל לא לזייף שנית. / מה תעשה כשהאהבה תיעלם? / האם מדאיג אותך להיות לבד? / מה אתה מרגיש בסוף היום כשאתה מהמהם / האם אתה עצוב בלי אף אחד?
לא, אני מנסה לקבל קצת עזרה מידידיי,
אז אני מנסה לקבל קצת עזרה מידידיי.
רעיון העזרה / זוכרים עולם שבו החיפושיות ולא ברונו מארס הוציאו שלאגרים מטורפים לאוויר? היינו נערי העשרה בדיוק כמו נעמי. לפעמים אבודים מחפשי דרך. לא פעם רבנו עם הורים ומורים על מקומנו אבל עם מעט עזרה מידידים התמלאנו אופטימיות. אבל כדי לקבל עזרה מידידים צריך היה ללמוד לסמוך ולהיות פתוח לעזרה הזאת.
אני מכיר כאלה שעד היום קבלת עזרה מחלישה להם את האגו והם ולא מסכימים להיעזר. מכיר מצד שני נצלני עזרה שייקחו ממך הכול. וגם קורבניסטים מקצועיים שכמה שתנסה להעניק להם עזרה ידידותית הם יישארו הקורבן הנצחי.
הופעה בדליה / הנה בשולי הדברים סיפור משנות האלפיים.
זה היה כשחבר שלי נזי קדור, אב שכול שבנו הגיבור ענאן הצנחן נהרג בפיגוע בבית ליד, ביקש ממני להופיע בדאלית אל־כרמל. וכשהוא התעקש על ההופעה הזו לא יכולתי לסרב לידידי משכבר הימים.
ובאמת בשישי אחד בהיכל הספורט המקומי שהיה מפוצץ מפה לפה הגעתי עם להקתי המבורכת והרגשתי אלביס. תאמינו לי שיצא לי להופיע במדיסון סקוור גארדן בניו־יורק או 250 פעם בקיסריה במהלך השנים, אבל פה בדליה נאספו מאות ידידים ונוצרה הופעת פצצה בלתי נשכחת וחיבור דרוזי־יהודי לא על רקע מלחמתי, אלא מוזיקלי.
בתום ההופעה ישבתי עם חלק מצעירי ומצעירות המקום לשיחה ידידותית על מקומם בחברה הישראלית. צעירים גאים שחלקם חשו פחות מיודדים על ידינו. שנים אחר כך הדלקתי משואה עם השייח' טריף החכם והמרגש, ושנים אחר כך (משמע עכשיו) נהיה עכשיו עם כל המשתמע. הלב, הלב זה מה שחסר כרגע בידידות הזאת.
במכונית עם איילת זורר / "אפשר שאלה ידידותית?" שאל מישהו שאלה מקדימה שתמיד מכניסה אותי ללחץ. "תגיד, הבחורה שעולה לרכב הפרסומי בפרסומת שבה נוהגת איילת זורר היא בתה, או שמישהו שיכפל אותה בתרגיל הונאה של בינה מלאכותית? כי היא נראית שתי טיפות איילת. וזה מטריד נוכח העובדה שיש לה לפי הפרסומים בן".
"לא יודע", התפתלתי, אחזתי בכוס הקפה הידידותי שלי ושאלתי את עצמי, האם אפשר לייצר שתי כוסות קפה זהות או שני בעלי רגש אהבה זהים מבינה מלאכותית. לפחות לגבי האהבה זה היה פותר המון בעיות. לא?
הופעה אחרונה באי / בחברת די־ג'יי־אם רקורדס שבה היה חתום (וגם אני הקטן) כינו אותו המנהלים אולד אלטון למרות שהיה בקושי בן 24. הוא כבש באותם ימים את אנגליה ואירופה עם יור סונג, אחד משירי האהבה האולטימטיביים.
לונדון אחזה בשולי הטוקסידו שלו כשניגן פסנתר, אולי לא וירטואוזי אבל מאוד ממשי. בכל מקום שמעו את אלטון ג'ון מבטיח לבנות לה בית שבו יגורו יחד.
אז כיוון שבתור פרח זמרים פרובינציאלי הוחתמתי גם אני באותה חברה, נעמדתי לא פעם ליד המעלית בבניין שלה ברחוב אוקספורד והתפללתי לאלוהי המעליות: שרק ייכנס למעלית האלטון הזקן הזה (חשבתי שהוא בן 40) ואסע איתו ולו לקומה אחת.
"הוא בכלל בסביבה?" שאלתי כאילו באקראי את דיק ג'יימס מנהלו ומנהלי.
"אולי יעבור פה אחה"צ", ענה.
שוב נעמדתי ליד המעלית. היא עצרה ויצא ממנה אחד עם בלורית קרוקודילית כזאת.
"זה הוא?" שאלתי מישהו שעמד לידי במעלית. "אתה לא מתבייש? זה קליף ריצ'רד".
אז קרוקודייל רוק מעולם לא הגיע למעלית. לימים הבנתי שהוא מעדיף (כמוני) לעלות ברגל. השבוע עשה במסגרת הופעות הפרישה שלו את ההופעה האחרונה באנגליה. סיר "ילו בריק רואוד" פרש, ומי לא נעצב?
למה באמפי גלבוע? / "סבוש תפתח לך כבר טיקטוק", התחננה בפניי נעמי נכדתי. "זה מאוד ידידותי בימים אלה להיות חבר במועדון הטיק והטוק", הסבירה.
"אני מעדיף ידידות אמיתית", עניתי, ואחרי ששתי רקטות נורו לכוון הגלבוע מג'נין סיפרתי לה שאנחנו עומדים להופיע באופן ידידותי באמפי גלבוע בעוד שבועיים בערך. אמפי גלבוע שפעם נקרא מיקהל משקיף מהבמה אל מעיינות עין חרוד, בואכה עמק יזרעאל. ואת האמפי הזה, שעם השנים נעלם ממפת ההופעות, מנסים לשווק עכשיו מחדש ולכן הסכמתי להופיע בו.
רק שאלה אמא:
האם עשיתם טיקטוק כשנולדתי בבית חולים העמק בעפולה מרחק יריקה מאמפי גלבוע? האם צילמתם את עצמכם מטקטקים את השיר “טל מלמטה ולבנה מעל מבית אלפא עד נהלל”? או שסתם שמחתם בפשטות מרוב אושר?
פריינדשיפ / הוא היה קונה לי בכל ביקור שלו בלונדון את הבושם גריי פלאנל. בושם המרגלים הבריטים, כך כינינו אותו בגלל הבקבוק הירקרק והריח הקשוח שלו.
היה נוסע לאיזה חור בעיר האנגלית, נכנס לחנות קטנה שרק בה ניפקו את הבושם היבשושי אבל יקר הערך לי ולו.
"צלם לי את המקום", ביקשתי פעם. אז הוא צילם וזה נראה לי יותר בית מסחר לקנאביס ולתותים מאשר לבשמים.
"הבאתי לך את הגריי פלאנל", היה מסמס וליבי קפץ מאושר.
כי בשולי הדברים זה היה בסך הכול אקט של פריינדשיפ (ידידות וחברות).
ג'ון וג'ו קוקר / הורדתי את נעמי בפתח ביתה וחיכיתי לראות שנכנסה. יש תנים מסוכנים בלילה. ולהם אין ערכים.
אחר כך נסעתי לביתי והקשבתי גם ליור סונג של אלטון הזקן (בן ה־76 כבר) וגם לביצוע המהמם של ג'ו קוקר זז"ל (זכר זמר לברכה) לשיר: עם מעט עזרה מידידיי.
בדרך לשינה עשיתי לי קפה ידידותי שחור וחזק מדי, ובגלל זה כנראה ישנתי באותו לילה רק ארבע שעות. בבוקר שמתי את הגריי פלאנל והלכתי לחפש לי ידידים מפעם, לפני עידן הטיקטוק.
מסע ההפחדה שמאיים שתכף הבינה המלאכותית תיקח מאיתנו הכול הגיע לשלב שבו אין יותר כוח לפחד
גם הפעם הטור הזה לא ייכתב על ידי בינה מלאכותית, למרות שבדיוק השבוע חלמתי שאני לוקח שבוע חופש, נוסע לחו"ל, לא כותב טור, וכשאני חוזר ופותח עיתון, אני מגלה שהטור שלי מופיע שם כרגיל! אני מרים טלפון לעורך, והוא אומר לי: "אה, ביקשנו מבינה מלאכותית לכתוב אותו במקומך, יצא יפה, לא?" – ואני קורא את הטור שלי שכתבה הבינה המלאכותית, ואומר לעצמי: "היי, באמת כותבת אותי יפה!" ואז מבין שהלך עליי.
העניין הוא שלא התעוררתי מהחלום באותו רגע, אלא התחלתי – עדיין בחלום, כן? – לחשוב מה אני יכול לעשות שבינה מלאכותית לא תוכל לעשות במקומי אף פעם, והגעתי למסקנה חד־משמעית: אני צריך להיות כתב לענייני משטרה! אין סיכוי שהבינה המלאכותית תדע בזמן אמיתי מי נעצר הלילה, איזה ארגון פשע הניח מטען מתחת לקטנוע של ארגון פשע מתחרה, והאם העובדה שניסים ואטורי הוא עדיין קבלן פעיל יכולה להיחשב, בעצם, לבעיה.
לא, בינה מלאכותית לא תוכל להחליף אותי בחיים אם אני אהיה כתב לענייני משטרה.
וזה היה השלב שבו התעוררתי מהחלום שטוף זיעה, כי אין דבר יותר מבהיל מהאפשרות שאני אצטרך להיות כתב לענייני משטרה. היי, אמרתי לעצמי בעודי מתרומם באיטיות ממשכבי, תירגע, זה היה רק חלום, זה לא כאילו שהבינה המלאכותית באמת יכולה להחליף אותך.
השבוע, כאילו. אבל ליתר ביטחון, אולי אל תיקח שבוע חופש ב־20 השנים הקרובות.
האמת היא שנשבר לי לגמרי לשמוע על AI ואיך היא הולכת להחליף את כולנו. כל יום אני מוצף במודעות שקוראות לי לקחת קורס AI, לשלוח את הילד לקייטנת AI, ולשמור לעצמי את המדריך שאיזו מומחית AI העלתה בחינם לרשת וילמד אותי איך לבקש מ־AI לעשות בול מה שאני רוצה.
אבל מה שאני באמת רוצה הוא שיעזבו אותי מזה.
לא, אני מבין, קולט לגמרי: זו המהפכה הבאה – מה הבאה, הנוכחית! – ומי שלא יתקדם ייעלם, ומי שלא יעלה יירד, ומי שלא חולם כועס. ברור לי. מה, חייבים להיות שם, אחרת לא נהיה בכלל! העולם יתקדם, ואנחנו ניפול לו מהגב ונתרסק ונמות ו־AI תכתוב את הטקסט על קברנו כי ליקירינו לא היה ראש להתחיל לנסח משהו בעצמם והם ביקשו ממנה.
ואין לי כוח לזה.
באמת, די. שיגעתם את ראבי עם כל המהפכות הדיגיטליות האלה. בדיוק השבוע קיבלתי הודעה מאיש יחסי ציבור בנוסח הבא: "היי רענן מה קורה? דיברנו בעבר על NFT וכרגע, כמו שאתה מבין, תחום ה־AI בעלייה רצינית! האם אתה מעוניין לעשות כתבה על התחום?"
לא, אני לא. אני מעוניין שפשוט נדלג על AI כמו שדילגנו על NFT, ונחכה לצירוף האותיות המהפכני הבא וכבר נכתוב עליו, סבבה?
עכשיו תראו; ברור לי ש־AI זה לא NFT (זה שתי אותיות, ואפילו לא אותן אותיות), וכמובן שבזמן שה־NFT (פעם ידעתי להסביר מה זה. כבר לא) היה אופנה חולפת של תחמנים שמכרו אוויר לחמדנים (או להפך), ה־AI היא טכנולוגיה מהפכנית שתאפשר לכולנו לא לעשות יותר כלום, אם רק נדע מה ואיך לבקש ממנה.
ואין לי כוח. כי כל מה שאנשים מבקשים מ־AI, לא משנה בכלל באיזה נוסח או שפה, נשמע לי בול אותו דבר: "שמעי, AI, אני בטלן וקמצן מכדי לעשות את זה בעצמי או לשלם לאיש מקצוע טוב שיעשה את זה, אז תביאי את זה את, סבבה?"
והיא מביאה. היא באמת מביאה. מביאה מיד. היא מאיירת מדהים, כותבת נפלא, הופכת טקסט לטבלה, טבלה להמבורגר בחלל, המבורגר בחלל לקוד שאתם זקוקים לו כדי לכתוב תוכנה להפעלת רשת המבורגרים – באמת, AI זה דבר מדהים.
ואין לי כוח.
כל מה שאנשים מבקשים מ–AI, נשמע לי בול אותו דבר: "שמעי, AI, אני בטלן וקמצן מכדי לעשות את זה בעצמי או לשלם לאיש מקצוע טוב שיעשה את זה, אז תביאי את זה את, סבבה?"
מדי שבוע אני מקבל למייל לפחות שלושה ניוזלטרים עם נבואות זעם כמו "הצונאמי מגיע!" שאומרים לי שאני מוכרח להתחיל להבין בבינה מלאכותית ולהשתמש בה. פה ושם אני באמת משתמש; שאלתי אותה איזה מלון עדיף מבין שניים בלונדון (תשובה: לכל אחד מהם יש יתרונות וחסרונות), התייעצתי איתה לגבי מצבי הנפשי (תשובה: מבינה אותך, מרגישה את כאבך, מה אתה חושב על זה?) וביקשתי לדעת מהם תנאי הקבלה של משפחה ישראלית ממוצעת־אמצעים לשהייה של כמה שנים במדינה אירופית מתקדמת (תשובה: אין בעיה אם מישהו מכם עובד כאחות סיעודית או חשמלאי).
זה היה מרשים מאוד, באמת. AI ידעה בדיוק על מה אני מדבר איתה, הבינה רפרנסים ונפרדה ממני בברכת "לילה טוב והלוואי שתצליח לעבור עם המשפחה לאירופה כמו שאתה חולם, יא שמאלני עוכר ישראל חסר זהות ושורשים בטח מעריץ של מגי אוצרי טפו עליך".
התרשמתי. המחשבים סוף־סוף למדו לדבר כמו בני אדם, לאייר כמו דה וינצ'י ולתכנת כמו האקר מהגיהינום. המחשבים סוף־סוף יישרו איתנו קו – והחלק הטוב הוא שהם אפילו לא מבינים את זה! (יום אחד הם יבינו, וביום ההוא מומלץ לכולנו להיכנס לממ"ד ולהצטייד במספיק מים וקופסאות שימורים ל־8,000 השנים שבהן הם ישלטו בעולם).
ואין לי כוח לזה, בעיקר כי AI הפכה למילת באזז שבאמצעותה מנסים למכור לי דברים, ואני יודע – כמו שכל אדם סביר יודע – שהיא תוכל לעשות הכול אבל לעולם, אף פעם, לא תהיה לזה תמצית רגשית או טעם מהסוג שגורם לי לרצות לברר איך האלבום החדש של בלר או הספר החדש של אשכול נבו, כי אכפת לי מבלר ומנבו כי אני בן אדם.
וזה, כמובן, מפחיד אותי (וכל הקמפיינים סביב AI הם, בעצם, מסעות הפחדה): הפחד הזה שהנה הגיעה הטכנולוגיה שבה אני אעצר. שעל הגב שלה אני כבר לא אצליח לטפס ולרכוב. אמא שלי נעצרה בווטסאפ. עד כאן, היא אמרה, זה כבר גדול עליי. אני צלחתי הכול, שולט בהכול, היה אפילו איזה זמן שהצלחתי להסביר לאנשים מה זה NFT! ועכשיו מחקר מספר לי ששני שלישים מאוכלוסיית העולם עשויה לאבד את עבודתה לטובת AI, והאינטרנט מספר לי שמארק צוקרברג ואילון מאסק מתכננים להיאבק זה בזה בזירה, ובוא תראה סטורי מצחיק! ונשבר לי מכל זה לגמרי.
כי אני – כמו ששר פעם אלטון ג'ון בהקשר אחר – עדיין עומד אחרי כל הזמן הזה. ולא אכפת לי גם לשבת או לשכב, ולתת לדיגיטל לקחת ממני כל מה שהוא מאיים כבר שנים לקחת, העיקר שהאיום יתממש או יוסר כבר, כי כמה אפשר לאיים על בן אדם לפני שהבן אדם אומר: טוב, מה עניינים?
והנה העניינים באמת: המהפכה הדיגיטלית כבר לא תהפוך אותי, או את רובנו, למיליארדר, אלא בעיקר תהפוך אותנו לאנשים מתוסכלים, זועמים, פזרנים, שגוללים וגוללים ורק מרגישים חסרי תועלת יותר. ובסוף, מה כבר ביקשנו? מישהו איפשהו? הדהוד למי שאנחנו אצל בשר ודם אחר? שלום עולמי?
כן, ביקשנו. וגם זכותנו. נראה את AI שולפת משהו מהדברים האלה בחמש עד עשר שניות.
שוקלות להיזרק בסיני? מצוין. רק תזכרו שהדרך אל האושר רצופה באכזבות
בפעם האחרונה שהייתי בסיני, ממש לא מזמן, היה לי מושלם. החופשה הכי כיפית שהייתה לי. מאז, 32 שנה, אני תכף חוזרת. כמעט חזרתי רגע לפני שנהיו לי ילדים, ואז כמעט חזרתי עם הילדים, כשהיו קטנים, גדולים, כשרציתי לברוח מהם, כשרציתי לבד, כשרציתי עם חברה, כשרציתי איתם והם כבר לא רצו איתי. לא יצא, בקיצור. עד שכן. ואז גיליתי שזה נכון מה שאומרים - אי־אפשר לטבול באותה סיני פעמיים.
אבל בכל הזמן הזה שאני תכף חוזרת, נתתי עבודה. עוד טרום־הרשתות החברתיות - המאפשרות לעשות זום־אין על כף רגל יחפה, ספר, ג'וינט, חול, גמל, שלוות עולמים - עבדתי קשה בלקנא. עוד מהימים שפינוי ימית והשלום עם מצרים היו זיכרון טרי. וגם אחר כך, בתקופת הפיגועים כש"אזהרת מסע חמורה" ליוותה את המשוגעים שנסעו, קינאתי. קינאתי אפילו יותר. קינאתי כל הזמן.
כי סיני היא לא סתם יעד. סיני זה וייב, לייף סטייל, התכוונות. לסיני את נוסעת, אחת מהשתיים, או בעוני - כי אין אפשרות ליותר מזה - או בפריבילגיה. כשאת כבר יכולה להרשות לעצמך חופשת הכל־כלול באילת, אבל את מחפשת פשטות ושקט וטבע בראשיתי ועולם שלישי. כי כבר היית בפריז וברומא וראית תרבות והתרבות ראתה אותך, וסבלת עם הילדים בפארקי שעשועים ועלית וירדת ברכבלים מספיק בשביל חיים שלמים. ועכשיו די.
די עם התיירות הממוסדת, בוז לאטרקציות ולתרבות הצריכה. בוז שנחגג כמובן, רק אחרי שהזמנת באינטרנט קימונו מבד ופל בצבע בז' ועוד בגד ים (כדי לגוון את האאוטפיט איתו תנגבי טחינה), וכובע ואוזניות חדשות וסרום אנטי־אייג'ינג עם מרכיב סודי שנקרא לחות.
***
דווקא ההתחלה הייתה ממש מבטיחה. הביורוקרטיה המצרית לא איכזבה. היא הייתה בול מה שזכרתי. פחדתי שלא אתבקש לתת שוחד או שהכול יתקתק ביעילות, אבל למזלי קיבלתי עולם שלישי על־מלא.
את לחיצת היד המשולשת בין מנחם בגין, ג'ימי קרטר ואנואר סאדאת, אחת מסדרת תמונות השלום המהודרות המקשטות את קירות הטרמינל הישראלי דרכו חזרתי כעבור ארבעה ימים, לא ראיתי בצד המצרי למזלי. הגאווה ביחסים הדיפלומטיים לא ניכרת בפניהם של הפקידים וצינה בגב היא הדבר היחיד שמקרר את מסע הכומתה בן 50 הקילומטר והמעלות עד היציאה. איזה גועל של טרמינל, תענוג.
אבל אז, כמה קילומטרים פנימה לתוך סיני, על כביש 55 בין טאבה לשארם, הכביש שבזיכרוני היה קו בודד בין הר לים, ראיתי לפתע מצד שמאל, על קו המים עיירת רפאים. ואז עוד אחת ועוד אחת. קומפלקסים דוממים, תועפות של בטון. מה זה, הגעתי לצ'רנוביל, איפה אני? דרך חלון המונית המאובק, הבזיקה מולי לפתע פגודה. פגודה! בסיני! אההה!
זה לא כיעור. הלוואי כיעור. זאת מופרכות. עשרות קילומטרים של בנייה חסרת שורשים, ברוטלית וחנפנית.
בין גמגומי האינטרנט בקאמפ שאליו הגעתי - מובן שהזמנתי חבילה, מובן שהתאבדתי כשגיליתי שבקושי יש קליטה - שונאת את הביטוי "להתנתק" - קראתי על תנופת הפיתוח שנעצרה בעקבות נוכחות אל־קאעידה, על משקיעים זרים שברחו ועל מצבם הנורא של הבדואים התקועים בין חלומות פיתוח לא להם לבין מסורת.
אי־אפשר לטבול באותה סיני פעמיים כי סיני השתנתה. הפשטות התחלפה בעזובה. וגם אני השתניתי. פעם יכולתי לחשוב שזה חמוד נורא שילדה בת שש נצמדת אליי ומתחננת בעברית, במשפטים שלמדה במיוחד לשם כך, למכור לי צמיד עלוב, והיום, היום אני רק רוצה להכין לה כריך, לשלוח אותה לבית הספר ולשרוף את העולם.
***
במשך ארבעה ימים עשיתי את כל התנועות הנכונות. את כל מה שזכרתי שצריך לעשות. הייתי צנועה, מוארת ומלוכלכת, הסתפקתי בבמיה ובאורז (טבעונית), השתדלתי לא להקיא מזוהמת המקלחות, ישבתי נמוך, נשענתי על גזעי עצים, קניתי סמים קלים, התמסטלתי ככל שהרשו לי ריאותיי, קראתי את "נאמנות" של הרנן דיאז, או לפחות אחזתי בו, טבלתי, שנירקלתי, נשרפתי, נעקצתי, התנתקתי, התחברתי, הייתי שקטה ורוגעת ומאוכזבת כמו שרק מי שחלמה על סיני 32 שנה יכולה להיות.
***
האם אחזור לטבול בפעם השלישית בסיני? ברור. קצת פרופורציות. אז נחלתי אכזבה, מה קרה? כמה אפשר לבכות כשאת בחופש, נטולת חובות והפגנות, כשמאחורייך הרים נישאים ונעורים מטופשים, ומולך ים ואופק, שגם אם הוא לא להיט, הוא הרבה יותר טוב ממה שקיווית שיקרה לך אי פעם. חוץ מזה, מאכזבות, בניגוד לפנטזיות, קשה להתאכזב.
חנן בן ארי, שוורצנגר ומשפט נתניהו שוב מוכיחים: המציאות ממש, אבל ממש, מורכבת
מכירים את אלה שלא אוהבים להגיד "אמרתי לכם", או לפחות מציינים שהם לא אוהבים לומר זאת לפני שהם אומרים זאת? אז אני לא כזה. אני אוהב לומר "אמרתי לכם". זה לא קורה לי הרבה, לרוב אין לי הזדמנויות, אבל כשזה קורה, אני חוגג את החיים. אז בנושא משפט נתניהו, חברים, חד־משמעית אמרתי לכם. כתבתי פה חזור וכתוב שהמציאות איננה קוטבית והרבה יותר מורכבת מכפי שמתנגדיו ותומכיו של נתניהו סבורים. הרי המדינה נחלקה לאלה שחשבו שהתיקים תפורים ולאלה שחשבו שיש פה רק הרשעות בטוחות – והנה, מתברר שיכול להיות מצב ביניים, מציאות מורכבת: השופטים רומזים שאולי יהיו הרשעות אבל לא בכל; שהיו התנהגויות שנראות לכאורה פליליות מצד נתניהו, אבל הייתה גם להיטות יתר מצד הפרקליטות. בסוף, כל מי שהחליט בראשית הדרך להיצמד לאחת הקבוצות, פיספס שוב את האמת של החיים, שהיא כמעט תמיד יותר מורכבת ומעניינת מהפרשנות האינטרסנטית והחד־צדדית שרבים מעניקים לה.
וכדי לחגוג את ניצחון האמת המורכבת – אמנם ניצחון ביניים קטן, אבל בכל זאת משהו – הצטרפו אליי למסע רוחני פסיכולוגי קצר, שהתעורר בי בעקבות הסרט התיעודי על ארנולד שוורצנגר בנטפליקס ושיר יפה במיוחד בתקליט החדש של חנן בן ארי.
***
נתחיל ממשהו שקרה השבוע לידי ביתי: שכן שלי הניח מלכודת בחצר ביתו כדי לתפוס עכברוש. העכברוש נלכד, אבל כמו בסוג של חד־גדיא מקומי, בעקבותיו הגיע נחש, נכנס למלכודת בקלות, טרף את העכברוש, אבל לא הצליח לצאת. היה שמן מדי. עד כאן משל השועל והענבים קלאסי.
בצר לו הזעיק שכני שכן נוסף, שישלוף את הנחש מהמלכודת. כשסיפרתי את סיפור המעשה לבן שלי והראיתי לו סרטון שצילמתי משעת המעשה, הוא התפעל מאוד מכך שאותו שכן שהוזעק הוא לוכד נחשים מוסמך. זה אכן מרשים, אמרתי לו, אבל אתה יודע, הוא גם רופא, זה קצת יותר מרשים. קורס לוכד נחשים אפשר לעשות בשלושה ימים, ללמוד רפואה לוקח כמעט עשור. בסדר, אמר הבן שלי, אבל יש לא מעט רופאים ביישוב, בעוד הוא לוכד הנחשים היחיד.
מדובר בנקודת מבט מתוקה. כמה אמת יַלְדִִּית יש בה. זו אמנם לא האמת האובייקטיבית - להיות רופא מרשים יותר בכל פרמטר מלהיות לוכד נחשים - אבל מי אמר שרק לאמת האובייקטיבית יש זכות עמידה? מה עם האמת הסובייקטיבית הנפלאה כל כך של הילד שלי, שלעת הזו ובהשראת הסרטון ההרואי שצילמתי, רואה בלוכד נחשים את המקצוע הכי מדליק בעולם?
***
בתקליט החדש של חנן בן ארי יש שיר יפהפה, שמבוסס על הינדיק, המעשייה המופלאה של רבי נחמן מברסלב. בתמצית, סיפורו של רבי נחמן הוא על בן מלך שחשב שהוא הינדיק, תרנגול הודו. אם תרצו, סוג של התקף פסיכוטי, אם תרצו משל לדברים אחרים. הוא נכנס תחת השולחן ללא בגדים, ולא הועילו ניסיונות השכנוע הרבים כדי שייצא. עד שבא החכם ונכנס איתו תחת השולחן, ישב עימו זמן מה ושיכנע אותו שגם הינדיק יכול להתלבש והינדיק לא חייב להיות תחת השולחן. וכך לאט־לאט בן המלך התרפא וחזר לעצמו.
יש כל מיני הסברים לשאלה מדוע מכולם דווקא אותו חכם הצליח לרפא את בן המלך, אבל ברור שהדבר הראשון שהחכם עשה זה להיכנס מתחת לשולחן. לשבת עם בן המלך שם, לא לבקש ממנו לצאת וגם לא לדבר אליו מלמעלה, אלא ללכת אליו, לחוויה שלו. פסיכולוג טוב לא עומד על קו החוף וצועק משם למטופל שחותר לבד בסירה לאן לשוט, אלא נכנס איתו פנימה. יושב שם עימו יחד, באותה סירה.
***
אבל יש עוד נקודה חמקמקה בסיפור של רבי נחמן, שלדעתי חנן בן ארי מכוון אליה בסוף השיר שלו ("הינדיק לא חייב לחיות כמו כולם, אפשר לחיות את החיים עד תום וגם לשקוע בתוכם"): כי לא באמת ברור מהסיפור האם בן המלך הבין שאיננו הינדיק בסוף תהליך הריפוי, או שהוא פשוט עבר תהליך התנהגותי והחל להתנהג באופן נורמטיבי, למרות שחשב שהוא הינדיק. וזו המורכבות בתפארתה. כי אולי הוא באמת קצת הינדיק? אולי התכלית העמוקה ביותר של הטיפול איננה לעקור את חרדותיו ומכאוביו של האדם, אלא ללמד אותו לחיות לצידן? הרי מי שמרגיש הינדיק תמיד ירגיש קצת הינדיק, אבל הוא יוכל להיות הינדיק רגוע, הינדיק שלא מפחד, הינדיק שמסתגל לעולם הממהר.
ארנולד שוורצנגר בן 75 והוא מנקה חרא כל בוקר. יש לו חווה קטנה ליד הבית עם חמורים וסוסים, וכל יום שלו נפתח בהאכלה של החיות וניקוי האורווה. יש לו מספיק כסף כדי שאחרים יעשו זאת, אבל הוא מעדיף לגרוף את החרא בעצמו. להיות בעשייה כדי לא לשקוע במחשבות על הזקנה ועל הגוף שלא נשאר כמו פעם.
בסדרה התיעודית החדשה שלו הוא מספר שאחרי שאביו ואחיו מתו בהפרש זמנים קצר, הוא חזר לאמריקה והמשיך בחייו כרגיל. הוא מילא את עצמו ביעדים ובמטרות והסתער עליהם, ולא השאיר חרך קטן שדרכו יוכל להיכנס איזה עצב, איזו התבוננות על האובדן. בעבר חשבתי שזו הדחקה. היום אני מבין שגם אם כן, מי אמר שתמיד רע להדחיק? אולי גם להדחיק זה כוח?
ממש כמו שבכל השנים שבהן היה מר עולם אפשר להתווכח אם היה האיש הכי חזק בעולם, או שמא מדובר בשרירים מהונדסים ומלאכותיים, ככה גם במקרה הזה: הכול בעיני המתבונן.
***
פעם היה לי ברור שפרויד הוא התשובה. לא ידעתי מה השאלה אבל פרויד, כך חשבתי, יענה על הכול. הכול נמצא בילדות, בתת־המודע, אנחנו צריכים לצלול פנימה וכך נשפר גם את ההווה. דעתי השתנתה עם השנים. התמתנה. אם, למשל, מישהו מפחד לעלות לטיסות, לשבת שנתיים לדבר על אמא שלו ישפר קצת את ההרגשה, אבל תהליך ממוקד והתנהגותי סביב חרדת הטיסה, ישפר לו ממש את החיים. גם קלונקס יכול לעזור. גם וויד. גם מדיטציה. פעם הייתי אומר לכם ששוורצנגר אומלל ושבן המלך שחשב שהוא הינדיק, מסכן. היום זה נראה לי מגוחך לומר דבר כזה. זה מזכיר לי את אלה שאומרים שמסי עשה טעות כאשר חתם במיאמי. אדון אהרונוביץ מקריית עקרון: ההחלטה הכלכלית הכי טובה שלך היה למכור את הדירה של ההורים בגדרה במיליון וחצי שקלים לפני עשור, מסי לעומת זאת קיבל מענק חתימה של חצי מיליארד דולר. אתה באמת חושבת שהוא זקוק לעצות שלך כעת?
שבת מורכבת ומקסימה שתהיה לכולם.
