האמריקנים לנצח יתהו מי ירה בג'יי. אר. ואנחנו, לעומת זאת, לנצח נישאר עם הזיכרון לימים שבהם מה שהטריד אותנו היה מי ירה בתמרה. הסדרה "השיר שלנו" עלתה ב-2004 ושודרה במשך ארבע עונות בלבד, אבל מאז - כן, כבר 20 שנה - היא ממשיכה לזלוג לחיים שלנו, עם רגעים בלתי נשכחים וציטוטים אלמותיים, שהם עדיין חלק בלתי נפרד מהעולם התרבותי גם היום.
הסדרה נוצרה במקור עבור חברת לוויין שרק נולדה, yes (שאף תעלה בקרוב ספיישל מיוחד לציון 20 שנה לטלנובלה המוזיקלית), במטרה לתת קונטרה לטלנובלות הישראליות המצליחות ששודרו בכבלים. הרעיון המקורי היה לקבץ את יוצאי "כוכב נולד" ולשבץ אותם בטלנובלה על אקדמיה למוזיקה, אבל אחרי בחינה מחודשת של הרעיון, הוחלט להשאיר את רק נינט, שבדיוק חנכה את המושג "המאמי הלאומית", ולהקיף אותה בשחקנים מקצועיים שיודעים גם לשיר. ככה זכינו בקאסט משובח, שכלל את רן דנקר, מיה דגן, עמוס תמם, אפרת בוימולד ויובל אברמוביץ'. בעונות הבאות התווספו אליהם גם יעל שרוני, אושרי כהן, רונה-לי שמעון, אניה בוקשטיין ודנה עדיני.
"השיר שלנו" הייתה שעטנז של טלנובלה ומחזמר, שיואב צפיר הגדיר בזמנו כ"שילוב של 'תהילה' ו'בוורלי הילס'". היא התבססה על ציר עלילה די שגור - בחורה מפריפריה כלשהי, במקרה הזה קריית גת, מגיעה לאקדמיה מוזיקלית אליטיסטית, שמאכלסת בעיקר צאצאים מיוחסים ופריבילגים, מתקדמת בזכות הכישרון הפנומנלי שלה ועל הדרך מנהלת רומן מקסים עם בחור טוב לב ומצודד. אלא שמול סיפור האגדה הטריוויאלי יחסית, התרומם ספינקס נוסף - הומור, מודעות עצמית וקריצות בלתי פוסקות לחיים האמיתיים שמחוץ לסט. כל אלו הם שהפכו, בסופו של דבר, את "השיר שלנו" לתופעה. התסריט של אורי גרוס רפרר בלי הרף לביצת התרבות המקומית, ויש אומרים שאפילו ניבא חלק מהעתיד, כמו הפורמט של "הכוכב הבא לאירוויזיון", ההתנתקות, הפרידה של אורנה ומשה דץ, היציאה מהארון של רן דנקר והזוגיות של נינט עם יהודה לוי, שאז עוד היה בן הזוג של בוימולד.
שתי העונות הראשונות של "השיר שלנו" ליוו את נערי ונערות האקדמיה למוזיקה, בניהולה של ירדנה טמיר, ואילו העונות השלישית והרביעית (שכבר לא נכתבה על ידי גרוס) עשו ויברח לעלילה המקורית, וחשפו שכל מה שקרה באקדמיה היה בעצם סדרה בשם "השיר שלה". בעונות האלו עקבנו אחרי השחקנים, שהתגייסו ללהקה צבאית והמשיכו לייצר דרמות גם שם. כאמור, אחרי העונה הרביעית הסדרה ירדה לנצח, אבל היא עדיין מפרנסת קהלים של מעריצים, ומביטה לאחור מפויסת על הדרך שסללה לדרמות יומיות אחרות. כחלק מחגיגות ה-20 לקיומה, החזרנו את השחקנים והיוצרים כדי לברר מה היה הרגע האהוב עליהם בסדרה.
רן דנקר: ערבוב בין מציאות לדמיון
"ב-2005 אניה ואני שיחקנו במחזמר 'צלילי המוסיקה', שעלה במשכן לאומנויות הבמה. אני שיחקתי את רולף ואניה את ליזל. באחד הנאמברים שרנו את 'את בת 16' והדמויות שלנו התאהבו (טוב, קשה שלא להתאהב באניה). באותו הזמן בדיוק ליהקו את העונה השלישית של 'השיר שלנו' ואורי גרוס ויואב צפיר באו לראות את המחזמר. הם מיד הבינו את הכימיה החזקה ביני לבין אניה וליהקו אותה לתפקיד של תמרה.
"אורי גרוס (הגאון), כמו שרק הוא יודע ואוהב, ערבב בין המציאות לדמיון ובנה נאמבר משגע, שבו אנחנו משחזרים את השיר, רק עם טקסט אחר. באופן כללי זה אחד הדברים שאהבתי בסדרה לאורך כל העונות שלה - את הקריצות והמודעות העצמית של אורי, ואני חושב שזו אחת הסיבות שבגללן הסדרה הפכה לאייקונית".
עמוס תמם: הסולו הראשון שהפך אותו לאחד מהחבר'ה
"אחד הרגעים המשמעותיים והמרגשים שאני זוכר הוא הרגע הכי חזק שלי בעונה הראשונה, מופע הלהקות הצבאיות. הגענו לשם בני 20 פלוס כולנו, והרבה פעמים מה שראו על המסך היה דומה למה שהיה מאחורי הקלעים. האנרגיה והחברות והביחד – היינו כיתה בעצם. היינו מגיעים בארבע- חמש בבוקר ומצלמים לפעמים עד שבע בערב. כל היום היינו יחד ומי שהיה לו סולו הגיע גם אל אחורי הקלעים כי הכול היה בלייב. בגלל התפקיד שכתבו לי, הבחור הקשוח מהיחידה המובחרת שרוצה לשיר ויש לו פחד במה, קצת סולקתי מהכיתה בתחילת העונה והייתי מצטלם בלי החבר'ה. וכל הדברים הכיפיים קרו כשכולם יחד, ואני לבד! בסצנה הזאת שבה אני סוף-סוף שר לייב, הייתה התרגשות אדירה. מקבלים אותי. זה אחד הדברים שאני הכי זוכר.
"אומנם התסריט היה מופרך לא פעם, אבל אורי גרוס בגאוניותו כל הזמן התכתב עם המציאות. הוא כתב דברים מצד אחד מוקצנים אבל מה שישב מתחתיהם, מערכות היחסים, היה מציאותי. אני זוכר ששרתי שם את 'תגידי' של שלמה ארצי, וכולם אמרו, 'וואו, איך הוא שר'. אחרי הסצנה הזאת חזרתי לכיתה ולסצנות המשותפות והתחושה שלי השתנתה לגמרי. היינו כל היום יחד. מצטלמים ואחרי זה הולכים לימי הולדת אחד של השני. החיים שלנו סבבו אחד סביב השני, ועד היום לאנשים האלה יש מקום מאוד חם בלב שלי. יש לנו דיבור מיוחד כי הם כמו משפחה. לעבוד עם מישהו כל כך צפוף יוצר רמת אינטימיות מאוד גבוהה, אני חושב שזאת אחת הסיבות שהסדרה כל כך הצליחה. זה היה בית הספר למשחק הכי טוב שיכולתי לבקש, אתה עושה את כל הטעויות האפשריות כי אתה כל היום מול מצלמה - בהרבה מובנים זאת מתנה מאוד גדולה שקיבלתי".
אניה בוקשטיין: מוות בטייק אחד
"יש הרבה רגעים קסומים שזכורים לי מהצילומים, אבל מה שנחרט הכי חזק היה ללא ספק הפרק שבו יורים בי. בממוצע היה לנו רבע שעה לצלם סצנה, ככה זה דרמה יומית, והייתי קצת בלחץ איך בזמן כזה קצר נעשה משהו מורכב, שיצא טוב ואמין. למזלי, אורי כתב את תמרה די כ'אניה', והיא כבר נטמעה בי חזק, ככה שכשהגענו לרגע הכול עבר חלק, בטייק אחד, ובאופן מפתיע - דרמטי יחסית. זה יצא כל כך אמין, עד שגם אחרי שנה היו עדיין ילדים היסטריים שהתקשרו אליי כדי לדעת שאני בסדר ובחיים. אז לידיעת כולם, אפשר להירגע - תמרה חיה ובועטת".
אושרי כהן: לונה פארק גדול
"הבחירה שלי היא ה'בלדה שלי עלייך'. מעבר לזה שהשיר הפך להמנון לאומי תוך יום, אני חושב שהרגע הזה, שבו הדמות משקרת אבל מתוך מטרה טובה, קצת מאפיינת את הדמות שלי בכל העונות. גם אריאל סילבר וגם יונתן ברק היו קצת אנטי גיבורים כאלו. 'באד בויס' אבל עם לב טוב. נכון שמדובר בסדרה בידורית יומיומית ולא בצ'כוב, אבל אני חושב שכן מצאתי בפרויקט הזה סוג של אתגר משחקי מעניין, וזה גם מה שהפך את הדמויות שלי שם לכל כך אהובות. עבורי היה בזה משהו פרוע ומהנה".
"באופן כללי הסדרה עצמה הייתה פשוט לונה פארק אחד גדול. היינו קבוצה מגובשת מאוד. היה כיף להגיע לימי הצילום. קצת כמו בתיכון בכיתה שאתה אוהב עם מורים שאתה אוהב כשעובדים ביחד על טקס הסיום או משהו כזה. אני חושב שמשהו בכיף הזה, בביחד, בכימיה הגדולה שהייתה בין כולנו - הדביקה מדינה שלמה".
חנה לסלאו: השביס של נועה
"חלפו 20 שנה ודווקא לאחרונה ראיתי שוב את הפרק שבו נועל'ה, גרגר תירס קטן שלי, באה לבקר אותי בכלא עם השביס, כשהיא כבר בתהליך חזרה בתשובה ונשואה לנפתלי. זה דווקא קטע דרמטי, שבו אני אומרת לה שלא משנה מה היא תהיה, דרוזית, צ'רקסית, חרדית או חילונית, אני אמשיך לאהוב אותה אהבת נפש, וזה ממש ריגש אותי. יש שם גם קטע קומי שאני באה אליה לארוחת ערב ובגלל החשש שלה מהתגובה של נפתלי, אני מגיעה כדתייה. אני מכניסה יידיש ומושגים של דתיים. אני זוכרת שלא יכולנו להפסיק לצחוק על הסט".
אפרת בוימולד: ג'נגול בין שתי דמויות
"נראה לי שהכי אהבתי את הפרק על ליל הסדר מהעונה השנייה, שבו אני מחליפה כל הזמן בין שתי הדמויות שלי - בת שבע ואחותה התאומה והחילונית, נועה. את רוב הפרקים אני לא זוכרת, אבל זה פרק שנחרט לי כי הוא ממש מסמל את כל המהלך של נועה בעונה השנייה. הדמות של בת שבע הפכה להיות מאוד אהובה, ועד היום אנשים עוצרים אותי בגלל 'השיר שלנו', ומדברים איתי יותר עליה מאשר על נועה. אני זוכרת שבזמנו מאוד שימח אותי שאורי גרוס החליט להעביר את נועה מהפך כזה, כי ראיתי בזה הזדמנות בתור שחקנית לגוון ולהפוך את הדמות למעניינת ומורכבת יותר, ולכן זה שירת אותי. אני זוכרת שמאוד נהניתי מהג'נגול בין שתי הדמויות, וגם הייתי מרוצה מהתוצאה - והתחושה הזו התעצמה כשהגיעה התגובה של הקהל".
יובל אברמוביץ: איחולי החלמה מהירה
"קשה לי להצביע על פרק אחד אהוב במיוחד כי בזיכרון שלי, שקצת מתחיל להתערפל (בכל זאת חלפו 20 שנה!), כל רגע ורגע מתוך 250 הפרקים שהופעתי בהם היו עונג צרוף. התחושה בזמן אמת הייתה של זכייה בפיס. היו לנו כל כך הרבה רגעים מהנים ומבדרים, כמו צילומים בבריכה המחוממת של סאן אנד ביץ' שהקימו באולפנים בחולון ביום שבו התקלקל החימום, ורן ואני היינו שעות במים קרים (מה שהוביל לדלקת ריאות שלי בהמשך והתעלפות תוך כדי סצנה כמה ימים אחר כך). היו גם את פרקי המחזמר ושירי מדונה שמגיעה לישראל, הצילומים על גג עזריאלי ואינספור רגעים של ביחד עם כל החבורה בכיתה.
9 צפייה בגלריה
"עד היום אני מקבל על זה תגובות מצעירות וצעירים שזה השפיע עליהם". מתוך "השיר שלנו"
(צילום מסך: yes)
"אני יודע שעבור רבים היציאה מהארון של רועי בר הייתה משמעותית, ועד היום אני מקבל על זה תגובות מצעירות וצעירים שהקו העלילתי הזה השפיע עליהם. עוד זכור לי במיוחד הפרק שבו רועי מתבשר שחלה בסרטן. את הקו העלילתי הזה 'הזמנתי' מאורי גרוס, יוצר הסדרה, שזרם עם הבקשה שלי לאתגר משחקי. הוא אפילו אתגר אותי בקרחת (כולל גילוח הגבות) ומינוס 13 קילוגרם. גילוי המחלה וההתמודדות איתה הוציאו מהדמות העולצת, הקופצנית והצינית משהו אחר, שכשחקן היה לי מעניין. הרגשתי שהדמות נלקחה לזווית אחרת, והתגובות ברחוב, שהפכו לאיחולי החלמה וחיבוקים, העידו על כך".
יעל שרוני: רעה לתפארת
"זו הייתה חגיגה לשחק את שרון סילבר, רשעות מופרכת לתפארת. כשחיים בנאי (אלברט פירות!), שגילם את סבא של נינט, הגיע לסט, הרגשתי יראת כבוד. בכל זאת, איש שגדלנו עליו מפעם. היה לי קשה כי הוא היה ממש תמונת ראי לכמה הדמות שלי נוראית. התרגשתי ורציתי שרק יהיה לו טוב ושהוא ירגיש בנוח בין כל הצעירים והכוכבנים, מה שעמד בניגוד מוחלט לתסריט, בו אני אמורה לתת לו לגסוס מול עיניי. חשתי שחיים, שהוא איש חביב וטוב לב, לא מצליח להפריד בין השחקנית לדמות שלי, שהוא מאמין שאני באמת כלבה מהגיהינום, אפילו הרגשתי שהוא בז לי, וזה שבר אותי. זכור לי שבין הטייקים ממש התאמצתי שיחבב אותי".
פיני טבגר: לא רק מיינסטרים
"אני זוכר במיוחד דווקא סצנה מרגשת מהפרק הראשון: כל אחד הציג את עצמו ואני שרתי את 'תותים' של יונה וולך שהלחנתי. היה משהו מאוד אמיתי בסצנה הזאת, כי זה השיר ששרתי באודישנים והוא עזר לי להתקבל לסדרה. זה היה רגע מאוד חושפני ומפתיע. הייתי שונה מכולם, כי שרתי שיר שאני הלחנתי למילים די בוטות, שזה לא בדיוק היה מיינסטרים. זה התחבר איתי ועם הדמות שהבאתי. משהו בהתרגשות ובנאיביות שלי אז מאוד התחברה עם הדמות של נחי. אני חושב שכל אחד הביא מאוד את עצמו לפרק הזה, לחלל של חדר המוזיקה שעשינו בו המון סצנות משותפות. אני חושב שזאת גם הפעם הראשונה ששמענו אחד את השני שרים. ברור שכשנינט שרה כולם התעלפו".
9 צפייה בגלריה
"הייתי שונה מכולם, כי שרתי שיר שאני הלחנתי למילים די בוטות". מתוך "השיר שלנו"
(צילום מסך: yes)
יואב צפיר: מפגש של ישראל הראשונה וישראל השנייה
"אני בוחר בפרק הפתיחה, הפיילוט, כי היה בו משהו בתולי, ראשוני ואייקוני. היה משהו תמים בעשייה של הפרק הזה, בהיכרות של הכיתה המוזיקלית, בשירים שבחרנו שהם ישירו בכיתה. הייתה את הסצנה של נינט בקפיטריה של בית בספר וסצנות נפלאות של חנה לסלאו ועליזה רוזן, מפגש של ישראל הראשונה וישראל השנייה, והייתה תחושה שעושים פה משהו שיישאר לשנים.
"תהליך הליהוק היה מטורף. בדיעבד הוא הביא הרבה כוכבים חדשים (חוץ מנינט, שהייתה הסיבה להכול), כמו רן דנקר, מיה דגן ועמוס תמם, וחיבר אותם אל כאלו שכבר היו כוכבים גדולים, כמו חנה לסלאו ועליזה רוזן. זה גם היה ז'אנר שלא היה מוכר לנו. לפני זה היו רק טלנובלות 'הארד קור', ואורי הרגיש שהוא יכול להביא את זה למקומות אחרים. זה היה ברור לנו שאם אנחנו נכנסים לזה, זה רק בשביל להפוך את הז'אנר על הפרצוף, עם הומור ומודעות עצמית, ולשלב את זה עם ההתפוצצות של נינט אחרי 'כוכב נולד' וכישרון המשחק שהבנו שיש לה. לא ידענו למה לצפות, מעולם לא עבדתי באזורי הדרמה היומית, וזה הצליח בענק. עד היום אנשים צופים בזה ומצטטים משם, וזה כמובן מעורר בנו גאווה גדולה".
אורי גרוס: מכל טוב
"אנצור בליבי את פרקי הסיום של העונה השנייה, עם החתונה בסאן אנד ביץ'. מבחינתי אלה היו הפרקים המשוגעים של כל הסאגה, שביטאו איזה שיא בפרויקט, ושאחריו המצאנו אותו פחות או יותר מחדש. גבעון הטרוריסט, גידי גוב הרופא, קבורה באדמה של רן, עשרות שחקנים בכל סצנה. לא ראיתי את זה 18 שנה, אבל אני זוכר שהיה שם מכל טוב".
