"המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה מין פלאשבק מהעבר - חשבתי לעצמי שאם אצטרך עכשיו ללכת ללשכת העבודה, אוכל לחתום איפה שהאקדמאים חותמים", מספרת בצחוק האמנית זויה צ'רקסקי, בריאיון שנערך מספר ימים לפני שתוכר כדוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה הפתוחה. "אני עצמאית, אז לא נראה לי שבאמת אחתום בלשכה, אבל זה פשוט צף ככה. כנראה משקעים מהעבר, בתור עולה חדשה". היום (ב') נערך הטקס שבו קיבלה צ'רקסקי את התואר הנחשק, שלדבריה משמח אותה במיוחד. "אני מאוד שמחה, בעיקר בהתחשב בזה שאין לי תואר - שזאת אחת הטרגדיות של אמא שלי", היא מסבירה. "בברית המועצות השכלה הייתה בחינם, אז מי שלא למד נחשב עצלן או מטומטם. כולם במשפחה שלי עם השכלה גבוהה, רק אני לא. כשהגענו לארץ היה לי מאוד קשה כלכלית. אמא שלי אפילו לא ידעה שחסר לי כסף, לא רציתי להגיד לה כי היא עבדה מאוד קשה. היה לי ברור שכבר לא אצעד במסלול הזה, ואז פתאום הגיע התואר בהפתעה. זה מאוד מרגש אותי".
זאת לא ההוקרה הראשונה שלה זוכה צ'רקסקי בת ה-47 על פועלה. האמנית ילידת קייב, שעלתה ארצה עם משפחתה בהיותה בת 15 בלבד, הספיקה בשני העשורים האחרונים לזכות בפרסים רבים, בהם פרס האמן הצעיר ממשרד המדע, התרבות והספורט (1999), פרס האומן הנבחר מהקרן למצוינות בתרבות (2004), פרס עידוד היצירה ממשרד התרבות והספורט (2014) ופרס סנדברג לאמנות ישראלית ממוזיאון ישראל בירושלים (2020).
כיום, היא כבר נחשבת לאחת האמניות החשובות בישראל, עם יצירות שמוצעות למכירה בעשרות אלפי דולרים, כאשר ב-2021 נשבר שיא ראשון ליצירה של צ'רקסקי עם ציור מסדרת ה-Action Painting שנמכר במכירה פומבית של בית המכירות "תירוש" בסכום של 67 אלף דולר - מחיר הגבוה פי ארבע מההערכות המוקדמות. עבודותיה, בין היתר, נמצאות באוסף מוזיאון תל אביב לאמנות, אוסף המוזיאון היהודי בניו יורק ועוד.
"זה גורם לי להרגיש שאני מצליחה, ואני שמחה על זה", מסבירה צ'רקסקי. "אני גם עובדת קשה, אז אני מרגישה שמגיע לי. אבל אני לא מודדת את הערך והמשמעות של אמנות לפי זה. למשל, ואן גוך הצליח בחייו פחות ממני, אבל עם כל הכבוד - הוא אמן הרבה יותר חשוב בינתיים. אני חושבת שאמנות נמדדת על ידי אימפקט שאמן מסוים משאיר על מי שמגיע אחריו, ועל ההשפעה שלו לאורך דורות. אם אנחנו מסתכלים על ואן גוך, אפשר לראות שהוא עדיין משפיע על אמנים רבים".
"כשאני מציגה גזענות, זה לא אומר שאני גזענית. מי שתופס את הציורים שלי ככה - יש לו טעות"
בשנים האחרונות צ'רקסקי התמודדה עם תגובות וביקורות קשות שהופנו לעבודותיה, בעקבות עיסוקה בסוגיות פוליטיות וחברתיות, ומציגה בציוריה תמונות מחיי המהגרים, זיכרונות ילדות נוסטלגיים מברית המועצות, ואת הוויית השוליים של פליטים וזונות בישראל. הרבה מהן מטיחות בפני הצופה אמירות ישירות ונוקבות על עצמם ועל מקומם החברתי. לא פעם זה מחולל סערה, כפי שאירע ב-2012 בעקבות הציור שלה "איציק", מתוך "פרבדה" ("אמת" ברוסית) - תערוכת היחיד הראשונה שלה במוזיאון ישראל, שבו נראה מוכר פלאפל ממוצא מזרחי שולח ידיים אל מלצרית בלונדינית מבועתת.
הסצנה המתוארת היא הטרדה מינית של עובדת ממוצא רוסי על ידי בעל חנות פלאפל, שהוא בעל חזות מזרחית מובהקת. למעשה, שתי הדמויות מאופיינות בסממנים סטריאוטיפיים - המזרחי בעל הגורמט ושיער החזה, ומולו העובדת הרוסיה, הבלונדינית, שופעת החזה. הציור, שהעלה לדיון את התפיסות הסטריאוטיפיות השונות בחברה הישראלית, יצר כאמור לא מעט שיח והציף גם תגובות קשות.
"ההסבר כי הציור 'איציק' הוא למעשה תיאור של זירת הפשע לא יכול לזכות את הציור מגזענותו, מאחר ואותם מוטיבים גזעניים מופיעים גם בתמונות אחרות בסדרה, שבהם לא מתואר שום פשע", כתבה בזמנו הבלוגרית והאקטיביסטית, אורטל בן דיין, "היא ממשיכה את מסורת השימוש בדמותו של הגבר המזרחי כחומר גלם ליצירה האמנותית שלה".
בתגובה לסערה שנוצרה אז, הסבירה צ'רקסקי בעבר כי בחרה בדימויים הללו מתוך רצון לפתוח את הפצעים בחברה הישראלית - סביב תקיפות שחוות יוצאות ברית המועצות, אך גם סביב הגזענות שחווים בני עדות המזרח, דרך הדימוי המעליב שלו בציור. גם היום, לדבריה, היא ממשיכה לקבל פה ושם תגובות על היצירה. "אני חושבת שכל השיח הזה סביב גזענות ואנטישמיות לא מגיע מהקהילה האמנותית, אלא יותר מבחוץ. בעיקר בפייסבוק. אני חושבת שחלק מהאנשים פחות מודעים לזה שאמנות היא לא דבר חד משמעי - כשאני מציגה גזענות, זה לא אומר שאני גזענית. כשאני מציירת את היטלר, זה לא אומר שאני אוהבת אותו. מי שתופס את הציורים שלי ככה, יש לו טעות, אבל זו זכותו".
את מרגישה שקבלת התואר מעידה על קבלה שלך ושל היצירות שלך בשנים האחרונות?
"העבודות שלי אולי עוררו ויכוח לאורך השנים, אבל אני דווקא מרגישה שעשיתי את המסלול הכי מיינסטרים בתור אמנית, שהייתי מחובקת מאוד על ידי הממסד האמנותי, בעיקר מוזיאונים וכדומה. אבל ממסד אקדמאי זה משהו אחר, זה באמת מאוד מרגש. בתור סובייטית תמיד הפריע לי במקום מסוים שאין לי תואר ראשון, הרגשתי שעמוק בפנים אני לא מספיק טובה. עכשיו, עם התואר החדש, אמרתי לבעלי 'אני תולה אותו על הדלת, שלא תחשוב'".
זה משהו שבכלל מעסיק אותך עדיין, לקבל אישור מהסביבה?
"ההצלחה שלי קרתה לפני שבכלל הספקתי לחשוב על זה או להתעסק בזה. אבל אני עדיין לא לוקחת את זה כמובן מאליו. אני שמחה על זה, זה חסך לי הרבה טראומות".
12 צפייה בגלריה
"כל השיח הזה סביב גזענות ואנטישמיות לא מגיע מהקהילה האמנותית, אלא יותר מבחוץ" זויה צ'רקסקי
(צילום: טל שחר)
בין הנושאים המורכבים שנמצאים בציוריה, והופכים לחלק בלתי נפרד מהאמנות שלה, אפשר למצוא גם הומור נוקב כמעט בכל עבודותיה. בהשראת אמנים מהאסכולה הריאליסטית, אפשר למצוא בהן אנשים העושים את צרכיהם ברחוב, מקיאים, חושפים איברי מין, לצד שלל סיטואציות לא נעימות של חיים בשוליים, במרכזן דמויות "שקופות", פליטים, זונות וכדומה. אחד האלמנטים המרכזיים בציוריה הוא הנוכחות הססגונית, שכמו עומדת בניגוד לנושאים המורכבים והקשים שבהם היא נוטה לעסוק.
"אין כאן החלטה מודעת להדגיש דיסוננס מסוים, בדרך כלל אני משתדלת לא לעבוד יותר מדי עם המוח, ולתת לאינטואיציה לעבוד, בעיקר כשזה מגיע לצבעים". עם זאת, מסבירה צ'רקסקי, לא כל הציורים שלה מתאפיינים בצבעים עזים. "שתי התערוכות שהצגתי אונליין בזמן הקורונה לדוגמה - אחת עסקה בשואה והייתה כולה בשחור-לבן, ובשנייה, שהציגה נשים שעוסקות בזנות, הצבע המרכזי היה אדום, שהוא דומיננטי בעולם הזה, ומסמן פיתוי".
שתי התערוכות הנ"ל - Lost Time (שנבחרה לאחת מ-10 התערוכות הטובות לשנת 2020 על ידי "ניו יורק מגזין") ו"נשים עובדות" - הוצגו וירטואלית בגלריה Fort Gansevoort בניו יורק, נוכח הסגר העולמי. הסדרה שבה ציירה צ'רקסקי נשים ממעגל הזנות זכתה לשלל תגובות וביקורות, הרבה בזכות העובדה שהציגה את עולם הזנות ללא פילטרים, באופן מטלטל וביקורתי, כזה שכמעט מפנה אצבע מאשימה לתרבות שמאפשרת ומתחזקת את המעגל. "שתי התערוכות האלה הן תוצר של הרבה סרטים שאכלתי בזמן הקורונה", מספרת צ'רקסקי, "מין תגובה פסיכוטית לסגר הראשון, שבמהלכו עלתה התערוכה שעסקה בשואה, ואחרי זה גם לסגר השני, אז עלתה 'נשים עובדות'. זה משעשע, תמיד יצאתי נגד הקונספט של 'אמנות כתרפיה', ופתאום מצאתי את עצמי עושה את זה".
מה עורר את המחשבות האלו?
"בכל פעם שהיה סגר שקעתי בדיכאון. זה לא רציונלי, את פשוט רואה שחורות, בלי קשר למה הגיוני ומה לא. אני חושבת שאצל הרבה יהודים, וישראלים בפרט, כל דבר נורא שקורה - יש לו פוטנציאל להפוך לשואה. אז את כל הזמן שואלת את עצמך, 'נו, זה כבר שואה? או שעדיין לא'. זה כמו מדד כזה, שכל הזמן מזכיר כמה מפחיד זה יכול להיות. למשל, הטריגר לסדרה 'נשים עובדות' היה בעקבות סיפור שנחשפתי אליו, על גבר מרוסיה שלכד שתי נשים במרתף שלו במשך שלוש שנים. הוא קיבל 17 שנים בכלא, ובדיוק באותה התקופה השתחרר. זה יצר שיח והרבה דיונים ברשתות החברתיות, וכולם שאלו איך ייתכן שאדם כזה יסתובב עכשיו חופשי. אני חושבת שציירתי אז בעיקר מתוך פחד, שהוא גם אחד הפחדים הגדולים של כל אישה - לאבד שליטה על הגוף שלך. כמובן שבאותה תקופה בכלל לא דמיינתי שהמלחמה באוקראינה תגיע. אולי אם הייתי יודעת, הייתי יושבת וצוחקת".
המלחמה, בשילוב מראות הטנקים שהורסים את נוף ילדותה, הובילו את צ'רקסקי לפתח סדרת ציורים בשם Before and After, המתארת את חורבן אוקראינה ומבוססת על עבודות מוקדמות לצד סצנות עכשוויות, שממחישות את ההרס האדיר, האובדן והטרגדיות האישיות - כולם פועל יוצא של המלחמה על האדמה שעליה נולדה. בנוסף, היא השתתפה בשנה שעברה בתערוכה "כבר אין לנו עתיד", שהוצגה במוזיאון ארץ ישראל, וכללה יצירות של 12 אמניות אוקראיניות - כשלצידן גם צ'רקסקי, שהציגה סדרת רישומים המהווים מחאה כנגד המלחמה.
לצד עבודתה כאמנית אינדיבידואלית, הקריירה של צ'רקסקי כוללת לא מעט שיתופי פעולה - הבולטים שבהם כוללים את "רותי וזויה" שנוצר מתוך חברות עם האמנית רות נמט, שהתחיל בשנות התשעים המאוחרות, ונמשך עד 2021, ואת הקבוצה שהקימה בשנת 2010 - "הברביזון החדש", יחד עם ארבע אמניות מברית המועצות לשעבר: נטליה זורבובה, אסיה לוקין, אנה לוקשבסקי ואולגה קונדינה. "זה בא בתקופה שהייתי ממש צריכה את זה", היא מספרת. "בגלל שאז התרחש השינוי הגדול בקריירה שלי - התחלתי לצייר מתוך התבוננות, ובשביל זה צריך חברה, גם כי זה יותר כיף, וגם כשאין לך קולגה לידך את נופלת מאוד מהר לקלישאות של עצמך. אנחנו למשל מאוד אהבנו בסוף יום לשים את כל הציורים שלנו בשורה אחת, לראות איך כל אחת ציירה. או למשל, אם לא הייתי יודעת איך להתחיל, הייתי נעמדת מאחורי נטליה ומתחילה להעתיק, עד שזה היה הולך לכיוון אחר".
האמניות, שעלו כולן ארצה בשנות ה-90, הקימו את הקבוצה בהשראת ציירים מאסכולת ברביזון הצרפתית של המאה ה-19, אך בניגוד לאותם ציירים, שיצאו לנוף הטבעי או שאבו השראה מחיי הכפר, חמש החברות הפנו מבט אל הנוף האורבני והאנושי, בדגש על האנשים הקרובים לכל אחת מהן. התוצאה הייתה מבחר גדול של דיוקנאות, רגעים מתוך סביבות המגורים שלהן - שכונת נווה שאנן בתל אביב, התחנה המרכזית החדשה, כיכר רבין, שכונת עג'מי ביפו, שכונת ניצנה בבת ים, העיר התחתית בחיפה, וגם רהט שבנגב. לעיתים גם ערים מרכזיות באירופה, בהן מוסקבה, ברלין, פריז ולונדון.
אחת התערוכות הגדולות והמקיפות ביותר של החבורה הייתה "השיבה לחיים" שהוצגה בשנת 2017 במשכן לאמנות עין-חרוד. היא כללה ציורים מתחילת דרכן ועד אותו יום, ולכן הציעה עושר רב של נושאים, טכניקות וסגנונות. בתערוכה הופיעו ציורי נוף עירוני בארץ ובאירופה, מראות יומיומיים, סביבות חיים ועבודה, דיוקנאות, ציורי נשים, ועוד, ששיקפו את השוני בין היצורות, אך גם את המשותף - התרבות הרוסית מול קשיי ההשתרשות בתרבות הישראלית, את התנגשויות הזהות והביקורת החברתית, ואת השאלות שעולות ממתחים אלה. למרות הסקרנות והעניין שיצרו, לצד ההצלחה, קבוצת האמניות התפרקה לאחר כמה שנים. "זאת הייתה תקופה מאוד אינטנסיבית, בשלב מסוים התעייפתי מהתפעול של כל הדבר זה. לדאוג שכולן יגיעו בזמן, שהרכב יחכה במקום, לבדוק איפה מותר ואסור לחנות. אני לא אוהבת לעשות את הבירוקרטיה הזאת", מסבירה צ'רקסקי.
לאחר שהקבוצה התפרקה, צ'רקסקי המשיכה לעסוק בנושאים דומים, כאשר מעת לעת עבודותיה הצליחו לעורר ויכוח וביקורות, בין היתר כאשר עסקה באנטישמיות בתערוכה "קולקציית יודאיקה" שהוצגה בגלריה רוזנפלד ב-2003. בציור על בד, על עץ ועל נייר, בצילום ובפיסול, ביקשה להציג את דמות היהודי שנוצרה באירופה דרך קריקטורות אנטישמיות. לדבריה, דמות היהודי עוצבה באופן פרדוקסלי, גם בעיני עצמו, על ידי התרבות האנטישמית.
גם כאשר הציגה את "ציור פעולה" ב-2006 בביתן הלנה רובינשטיין, ועסקה בצביעות של עולם האמנות, זכתה צ'רקסקי לביקורות - בעיקר על האירוניה שמתחה על זרם ציורי הפעולה, שמשם גם שאבה את ההשראה לשם. אחד הציורים המרכזיים בתערוכה הוא זה שבו היא מציגה חלל תערוכה במוזיאון, שעל קירותיו אמנות גבוהה, ובחלל עומדים אנשים. אז היא מחליטה לזרוק צבע על הציור שלה עצמה, לגרום לו "נזק", כפי שעשו הריאקציונרים ליצירות אמנות, ובכך למתוח את הביקורת האישית שלה. וכמובן, אי אפשר שלא להזכיר את הציור "מרדה ד'ארטיסטה", שבו נראית ערימה גדולה של צואה מונחת באמצע מוזיאון, ואנשים עומדים סביבה וסותמים את אפם - ציור שהצליח לעורר לא מעט הדים אף הוא. אך היה מי שמצא את עבודתה זו של צ'רקסקי ראויה וחשובה, והציור נמכר במכירה פומבית בסותבי'ס בניו יורק ב-16 אלף דולר בשנת 2014.
"הפסקתי להתעסק באמנות שמתעסקת באמנות. הבנתי שיותר מעניין אותי לדבר על החיים עצמם"
לצד נושאים מורכבים וביקורתיים, גם לטקסטים יש מקום מרכזי בעבודותיה של צ'רקסקי. בדרך כלל הם מופיעים במילה או שתיים, למשל בכיתוב אקראי על חולצה, בכתובת על קיר, או בתור כותרת ליצירה. למשל בציור "פוטש" (ניסיון ההפיכה הקומוניסטי), המתאר סיטואציה שגרתית שבה נכדה וסבתה בארוחת צהריים. גם כאן המסר מועבר בפרטים הקטנים - הופעת הבלט "אגם הברבורים" בטלוויזיה, הניגודיות בין לבוש הסבתא לבין זה של הילדה, בעוד שהסבתא לבושה בחולצת טי-שירט צבעונית עם הדפס Gucci, הילדה לובשת תלבושת בית-ספר מסורתית.
ביצירות אחרות ניתן לראות גם את הכיתוב Crazy על חולצה של אם בסלון המשפחתי, ציטוט על הקיר "ישראל אינה מאמינה לדמעות" מאחורי דמות המנקה הרוסיה, וכמובן, הכותרת "פלאפל איציק".
לאורך הקריירה מתחת הרבה ביקורת על עולם האמנות ועל החברה בכלל. מה השתנה מאז?
"השינוי הכי משמעותי הוא שהפסקתי להתעסק באמנות שמתעסקת באמנות. ביקורת עדיין יש לי, כמעט על כל דבר. תשאלי אותי על כל נושא, אוכל להגיד לך מה לא בסדר. זה מין אופי כזה. אני חושבת שפשוט מיציתי את הנושאים האלה, שהיו מאוד פופולריים בשנות ה-90, אבל הזמנים השתנו. במקביל הרגשתי שנאמר מספיק, ואין לי מה להוסיף יותר. הבנתי שיותר מעניין אותי לדבר על החיים עצמם. אז גם התחלתי לצייר מתוך התבוננות".
בעבודות רבות שלך אפשר לראות ייצוג של מקומות מוזנחים, מעורבים מבחינה אתנית. אלו נושאים שתמיד משכו אותך?
"זה התחיל כבר בברית המועצות. הרבה פעמים שואלים אותי אם אני מושפעת מקומיקס, אבל בברית המועצות לא היה קומיקס, היו קריקטורות שסיפרו סיפור דרך תמונה אחת. בדרך כלל מאוד סאטירי וביקורתי. היו שני מגזינים מרכזיים, אחד כללי של ברית המועצות, ואחד מקומי של אוקראינה. הם פרסמו קריקטורות מחיי היומיום, כמו עובדים שגונבים מתוך פס הייצור במפעל, או אנשים שלא עושים את העבודה שלהם מכל הלב. מאוד אהבתי את זה. אני חושבת שמשם הגיע העיסוק שלי במקומות האלה, משם גם צמחה המחשבה הביקורתית שלי. אולי אפילו גם הסגנון שלי".
בשנים האחרונות צ'רקסקי מציגה גם לא מעט בארצות הברית, ומספרת כי "זה עורר אצלי חלום להציג שם במוזיאון גדול, להרחיב את החשיפה". כיום, היא מציגה תערוכה חדשה בשם The Arrival of Foreign Professionals בגלריית Fort Gansevoort בניו יורק. "זאת תערוכה שמבוססת על סקיצות וציורים שעשיתי כשטיילתי עם בעלי. בכל פעם כשהיינו מגעים למקום חדש, הוא היה פוגש חברים, ואז הם התחילו לדבר בשפה שלהם (ניגרית, לב"כ) ואני הייתי משתעממת ומציירת. לאורך השנים הצטברו הרבה חומרים, וידעתי שיום אחד אלקט את זה לתערוכת נושא".
12 צפייה בגלריה
מתוך התערוכה החדשה The Arrival of Foreign Professionals
(באדיבות: גלריה Fort Gansevoort)
איך אנשים הגיבו אליה עד כה?
"שמתי לב שאנשים קצת חוששים להגיב על הציורים. אני חושבת שאם הייתי אמריקאית, אז זה היה יותר לגיטימי לספר את סיפורם של האפריקאים. אני כמובן לא מסכימה עם זה, אני לא חושבת שצריך להיות באמנות נושאים שאסור לגעת בהם. מצד שני, אני גם קצת יכולה להבין את זה, כי הטראומה של האפריקאים היא משמעותית וגדולה, בטח בארצות הברית. אני בסך הכול מספרת את הסיפור שלי, מהמקום שממנו אני מגיעה".
12 צפייה בגלריה
מתוך התערוכה החדשה The Arrival of Foreign Professionals
(באדיבות: גלריה Fort Gansevoort)
צ'רקסקי פגשה את בן זוגה סאני נאדי, יליד ניגריה, בשנת 2010 כאשר הוא שימש לה כמודל, לאחר שפגשה אותו באזור התחנה המרכזית בתל אביב. לדבריה, באותה השנה ציירה בעיקר פורטרטים, ולכן כל הזמן חיפשה אנשים לצייר. עוד סיפרה בעבר כי בגלל שהיו "סתם אנשים" שפגשה ברחוב, כאלה שלא היו מיומנים בלשמש מודל, היא נהגה לדבר איתם תוך כדי בשביל לשמור על חיוניות. כך גם קרה עם סאני - והשאר היסטוריה.
הם בני אותו הגיל, וכיום הם גם חובקים בת משותפת, ורה. הם מתגוררים ברמת גן, ובן זוגה עובד כנהג משאית. צ'רקסקי אינה נחשבת חריגה במשפחתה, כאשר אחותה למחצה הייתה נשואה בעבר לבחור ירדני, ואף כינתה את משפחתה בעבר "אינטרנציונליסטית".
12 צפייה בגלריה
מתוך התערוכה החדשה The Arrival of Foreign Professionals
(באדיבות: גלריה Fort Gansevoort)
לאורך הקריירה שלך איירת גם עבור ספרי ילדים, בהם של מאיר ויזלטיר שהלך לעולמו לאחרונה. איך הייתה העבודה מולו?
"ראשית, זה היה כבוד אדיר בשבילי לעבוד איתו, הרגשתי שזה רגע היסטורי. הוא משורר ענק, ועבורי הוא אחד הסמלים של ישראל. הוא אהב את הציורים ושמח מהם, וזה כל מה שחשוב".
לצד הפרסונה האמנותית, צ'רקסקי מתחזקת גם חשבון פייסבוק פעיל, שבו היא לא חוששת להביע את דעתה הפוליטית - גם על הנושאים החמים ביותר, כאלה שמצליחים לעורר דיון סוער ברשתות. "אני אומנם לא הולכת להפגנות, אבל אני מנסה להראות נוכחות ולתפוס צד", היא מסבירה. "אני מגיבה בעיקר דרך הפייסבוק שלי - בתור אזרחית, לא בהכרח בתור אמנית".
היום כשיש לא מעט דיון ושיח סביב צנזורה באמנות, את חוששת לחופש הביטוי שלך?
"אני חוששת יותר לחופש הביטוי של המוזיאונים, כי אני עדיין לא מרגישה שמשהו מאיים עליי כאמנית. אבל כבר ראיתי לא מעט מקרים, המבאס ביותר הוא מה שקרה במוזיאון רמת גן (כאשר ראש העיר ביקש להסיר את יצירתו של האמן דוד ריב, שהכילה את הכיתוב "ירושלים של זהב, ירושלים של חרא", בטענה כי היא "קיצונית, פוגענית ומביישת את העיר", לב"כ). זאת ממש דוגמה קלאסית לצנזורה שמגיעה מחוסר הבנה, וגם מתוך חוסר רצון להבין. נורא קל להסית נגד אמן. אני אומנם עדיין לא במקום שבו אני חוששת להעלות ציורים שלי ברשתות, אבל יש לזה פוטנציאל להגיע לשם, אז צריך לגלות ערנות".
