מדינת ישראל לא רואה במוניקה ג'וזף בת בית. בכל ארבעה חודשים מתייצבת השחקנית והדוגמנית בת ה-22 במשרד הפנים בתקווה שיאריכו לה את אשרת השהייה הזמנית. חייה תלויים בידיו של פקיד מתחלף. חותמת תחזיר אותה לדירת השותפים שלה בשכונת שפירא בדרום תל-אביב, היעדרה תעלה אותה על מטוס לסודן, משם נמלטה עם הוריה כשהייתה בת שמונה חודשים. תחילה למצרים, בהמשך לישראל. "ההורים ואני ברחנו מסודן מסיבות ביטחוניות, הייתה שם מלחמה מתמשכת וכשהסכנה התקרבה אלינו הם החליטו לברוח למצרים בלי לדעת מה יהיה", היא מספרת. "חיינו שם שבע שנים. ההורים התפרנסו מעבודות של תחזוקת בית, ניקיונות, טיפול בילדים, דברים מאוד פיזיים וקשים שדרשו אנרגיות שאחר כך התקשו לתת אותן לנו".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מה קרה איתך בזמן הזה?
"יש לי אח קטן על הספקטרום, מייקל, שצעיר ממני בשלוש שנים. הוא נולד במצרים וגילו את האוטיזם כשהיה בן שנה וקצת, ונאלצתי להישאר איתו בבית כי אמא שלי הייתה צריכה לצאת לעבוד. זה כל מה שלמדתי לעשות, לטפל בו. בהתחלה לא הבנתי מה יש לו או למה הוא שונה, התייחסתי אליו רגיל, לאט-לאט התחילו התקפי אפילפסיה שדרשו ממני לפעול אוטומטית. אני זוכרת ימים שלמים שהייתי איתו בבית לבד, בגיל חמש כבר ידעתי להחליף חיתול, לקלח, להרדים".
הבנת שזה חריג?
"לא הסתכלתי על עצמי כשונה, זה כמו שכשתינוק נולד במלחמה אז הוא כל הזמן במצב של מלחמה. ככה הרגשתי, לא חשבתי שזה חריג".
3 צפייה בגלריה
''הפנמתי שבארץ לא אקבל תפקידים של מלכת הכיתה. תמיד אהיה הפליטה, השונה''. מוניקה ג'וזף
(צילום: דור שרון)
- לא רוצים להחמיץ אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ההורים שלך נפרדו באיזשהו שלב. איך את ואחיך הגעתם לישראל עם אמא?
"היא לא סיפרה לאבא שלי שאנחנו עוזבים. זה אחד הפרקים הקשים בחיי כי זו פרידה מכל מה שאני מכירה, פרידה מאבא שלי בלי לדעת שזו פרידה, שלושה ימים שבהם הייתי באי-ודאות, אמא שלי לא הסבירה. ביום השלישי בדרך לישראל, אחד הבדואים שהבריח אותנו איים על אמא שלי עם נשק שלוף שהוא יירה באחי, שהיה בן ארבע ולא הפסיק לבכות כי היינו במכולות אטומות. לא אכלנו ולא שתינו והיה חשוך וחנוק. כשהבדואי עלה עם הנשק קפאתי, עשיתי על עצמי פיפי. הוא אמר לאמא שלי שאו שהיא זורקת את אחי מהרכב או שהוא יורה בו. אלה היו שלוש הדקות הכי ארוכות בחיים שלי. אבל אז אחי הפסיק לבכות. הבנתי שאנחנו בסכנה. הבדואים השאירו אותנו קילומטר מהגבול ולקחו מאיתנו כסף, בגדים, טלפונים, מסמכים. נותרנו חסרי כל. אמא שלי אמרה לי שאני צריכה להיות חזקה, שאסור לי לבכות, שאני צריכה לרוץ קדימה לעבר גדר התיל ולא להסתכל אחורה. כשהתחלנו לרוץ לעבר הגבול החיילים המצרים פתחו באש. שמעתי יריות, צרחות, נתקעתי בגדר התיל, היה מפחיד. אמא שלי רצה עם אחי אז היא רצה יותר לאט, ונכנסתי לבד. היא נכנסה אחרי כמה דקות מאוד ארוכות. באו חיילים ישראלים, הבנתי שהם טובים כי החייל הציע לי במבה".
סיפור חייה יוצא הדופן של ג'וזף לא הסתיים בכניסה לשטחה של ישראל. אחרי ארבעה חודשים של שהייה במתקן הכליאה "סהרונים" ושנה בערד, הגיעו השלושה לתל-אביב. "נכנסתי לבית הספר ואחי נשלח למעון לצרכים מיוחדים. שנתיים אחר כך הרווחה הוציאה אותי לפנימייה. אמא חלתה בדיכאון, באלכוהוליזם, מאניה דיפרסיה, אובדנות מתמשכת, היא הייתה אלימה כלפיי. ניסיתי לברוח מזה אז הייתי המון ברחוב. מגיל תשע שוטטתי ברחובות, ישנתי בבית אבל יצאתי ממנו בבוקר וחזרתי לפנות בוקר".
מה עושה ילדה בת תשע ברחוב?
"גרתי בדרום תל-אביב, אזור שלא היה בו משעמם. המון נרקומנים, המון זנות, המון פשעים. סיקרן אותי לראות את האירועים האלה, עניין אותי לראות מה קורה לאנשים שהם חסרי מעמד כמוני. חשבתי שאין לי עתיד אחר. ראיתי מה זה להיות חסרת כל וקול. הציעו לשלם לי עבור מין. עצר לידי רכב ושאל אותי אם אני במשמרת וכמה אני לוקחת לשעה. אלה היו גברים לבנים לרוב, בעיקר מבוגרים עם שיער שיבה, היו גם דתיים. הם חשבו שזה מאוד לגיטימי לעצור ליד ילדה בת תשע ולשאול כמה אני לוקחת. אמרתי לעצמי ששם אני לא רוצה להיות".
"כדוגמנית זכיתי לעבוד עם מעצבים גדולים, מותגים ובתי אופנה. פתאום היה לי כסף בממדים שלא הכרתי. את הצ'ק הראשון הבאתי לאמא, להראות לה שאפשר אחרת, שאני יכולה לעזור לה, החלטתי לממן לה גמילה ומגורים. שילמתי עליהם אבל בסוף היא לא הסכימה. היא החליטה שהיא מפסיקה לחיות"
מה היה הפרק הבא בחייך?
"בגיל 11 הגעתי לפנימייה בצפון תל-אביב. פתאום נפתח בפניי עולם של ילדים. פתאום היו לי חוגים, התחלתי לשיר במקהלה, קיבלתי דמי כיס. בפעם הראשונה שמרתי עליהם נורא מתוך מחשבה שעד שאני מקבלת כסף משלי ממקום לא מפוקפק אני לא רוצה לבזבז אותו. בפעם השנייה כבר קניתי המון ממתקים".
בזמן הזה נולד לאמא שלך תינוק חדש.
"בשנה הראשונה אחרי שטימו נולד היא הייתה בסדר, אבל אחר כך היא שוב נכנסה לדיכאון וניסתה להתאבד כמעט בכל שבוע. נאלצתי להיעדר המון מבית הספר כדי לטפל בו. שלוש שנים אחר כך נולדה לה בת מבן זוג אחר, ואז המצב כבר היה ממש לא טוב. הם הוזנחו, לא היו במסגרות, רוב הסביבה שלהם הייתה של אלכוהוליסטים ומכורים. הרגשתי אחריות כלפיהם, אז פניתי לרווחה ולא סיפרתי לאמא שלי. הוחלט להוציא אותם למשפחת אומנה, וזה רק החריף את מצבה. שנה אחרי שהם הוצאו מהבית היא ניסתה לשרוף את עצמה בדירה, הייתה מורדמת ומונשמת במשך ארבעה חודשים, נאלצו לכרות לה את הרגל. הרגשתי שאיבדתי הכול".
היום את דוגמנית מצליחה ונכנסת גם לתחום המשחק, חתיכת הישג. איך אמא שלך קיבלה את ההצלחה שלך?
"כדוגמנית זכיתי לעבוד עם מעצבים גדולים, מותגים ובתי אופנה. פתאום היה לי כסף בממדים שלא הכרתי. את הצ'ק הראשון הבאתי לאמא, להראות לה שאפשר אחרת, שאני יכולה לעזור לה, החלטתי לממן לה גמילה ומגורים. שילמתי עליהם אבל בסוף היא לא הסכימה. היא החליטה שהיא מפסיקה לחיות, עברה לגור ברחוב, לא הסכימה לקבל עזרה. בסוף היא הסכימה שנשכור לה דירה, אבל רחוק מאיתנו, בחיפה, ושם היא התחילה את המוות האיטי שלה, שתתה למוות. לפני שנתיים וחצי היא נפטרה. כשזה קרה הרגשתי שחלק גדול בי מת. היא הייתה מרכז החיים שלי, וכשהיא כבר לא הייתה שם הרגשתי שאין לי יותר מה לעשות בחיים האלה. לקח לי שנה להתחיל לדבר עליה בלשון עבר, להפסיק לשלוח לה הודעות, להפסיק לנסות להתקשר, לשמוע הודעות קוליות שלה בשביל להצליח להירדם. נפער תחתיי בור".
מה הרים אותך?
"אח שלי מייקל. כשסיפרתי לו שאמא לא בחיים הוא התחיל לקרוא לי אמא והבנתי שאני צריכה להישאר בשבילו. בחרתי להיוולד מחדש. הבנתי שאם אמא שלי לא הצליחה לחיות וליהנות מהפירות של החיים אז אני צריכה ליצור אותם בשבילי. הבנתי שיש לי אותי".
את הקריירה היא החלה הודות למפגש מקרי בפנימייה עם הדוגמנית והמאפרת שלי גפני. לג'וזף נאמר שיש לה פוטנציאל להגשים את החלום ההוא מהיומן, ובגיל 18 הגיעה לסוכנות הדוגמנות "יולי" והתחילה לעבוד. היא עתידה להופיע בסרט "הפוכות", ובסדרת "דרימארס" של ערוץ זום שעתידה לצאת במאי. כעת היא מגלמת חייזרית בעונה החדשה של סדרת הנוער "סקיי" מאת גיורא חמיצר ונועה פניני המשודרת בטין ניק לצופי yes ו-HOT. "אני משחקת את עצמי. אבל 'סקיי' נתנה לי הזדמנות לגעת בהרבה משקעים בחיי האישיים שלא ביטאתי מתוך פחד ובושה, הזדמנות לדבר אותם בקול".
מה למשל?
"הפחד שלא יקבלו אותי בגלל צבע העור שלי, שלא יאהבו אותי בגלל המקום שאני מגיעה ממנו. היכולת לשאול למה אנשים מתייחסים אלייך שונה רק בגלל שיש לך צבע עור שונה, למה סטיגמות הן תמיד הדבר הראשון שפועלים לפיהן. כל העונה עוסקת בקבלת האחר ובגזענות, מצליחים להביא את זה בצורה קלילה ונגישה לילדים ונוער".
אפשר להנגיש גזענות בצורה קלילה?
"מתברר שכן. הצליחו להעביר את זה בצורה פשוטה, למשל יש סצנה שהדמות שאני מגלמת שוהה בבית מלון ומנסה להחזיר למישהי לבנה את השעון ששלה ששכחה, וחושדים בה ישר שהיא זו שגנבה את השעון מלכתחילה. בסדרה מביאים את זה בצורה קצת קומית, אבל אלה דברים שקורים ביומיום. אני יכולה להתאהב במישהו וזה לא יסתדר בגלל צבע העור".
"יצאתי עם בחור במשך תקופה לא קצרה, בכל פעם שהיה אירוע חברתי כלשהו הוא אמר לי, 'אני מפחד שלא יהיה לך עם מי לדבר שם, לא בטוח שיצא להם לדבר עם מישהי כמוך'. הוא לא אמר שחורים, הוא אמר בכלליות - 'מישהי כמוך'. כשדיברנו על להיפגש עם ההורים הוא אמר, 'אני לא יודע אם הם יקבלו את זה'"
זה קרה לך?
"יצאתי עם בחור במשך תקופה לא קצרה, בכל פעם שהיה אירוע חברתי כלשהו של חברים שלו הוא אמר לי, 'אני מפחד שלא יהיה לך עם מי לדבר שם, לא בטוח שיצא להם לדבר עם מישהי כמוך'. הוא לא אמר שחורים, הוא אמר בכלליות - 'מישהי כמוך'. כשדיברנו על להיפגש עם ההורים הוא אמר, 'ההורים שלי בחיים לא פגשו מישהי כמוך, אני לא יודע אם הם יקבלו את זה'. זה אף פעם לא היה באופן גלוי, הגזענות מאוד מוסתרת. יש בורות מאוד גדולה בחברה הישראלית. נורא מפחדים לדבר על שוני".
מבאס שנותנים לך תפקיד שהשונות בה היא האישיו?
"הפנמתי שבארץ, לפחות כרגע, לא אקבל תפקידים של מלכת הכיתה או הבת של השכן, תפקיד שלא קשור לצבע או למוצא או לסיפור החיים שלי. זה קצת מבאס אותי שזו תמיד הפליטה, השונה, תפקידים אומנם גדולים אבל במשבצת מסוימת. אבל אני מסתכלת על הפן החיובי - יש לי במה לדבר את הסיפור שלי".
וכמה זה נוכח בחיים שלך שכל מה שאת מכירה יכול להשתנות בחודש הבא במשרד הפנים?
"בשביל להמשיך את העשייה אני לא יכולה לחשוב על זה. ביום שאני צריכה לחדש את הוויזה כל המחשבות שלי בזה. אני חושבת לעצמי איך זה הגיוני המעבר הכול כך קיצוני הזה בין צילומים לסדרת נוער מטורפת או פגישה בסוכנות הענקית שאני חתומה בה לבין הסיטואציה הזו במשרד הפנים, כשאולי למחרת ישלחו אותי לסודן".
אילו חיים מחכים לך שם?
"לא חיים. הישרדות. זה לחזור למעגל הפליטות כי אני לא אשאר בסודן, אנסה לברוח, למצוא חיים שאני רוצה לחיות ולא שנכפו עליי".
היחס למבקשי המקלט בישראל אף פעם לא היה פשוט, אבל עכשיו עם ממשלת ימין על מלא נראה שזה יהפוך למורכב יותר.
"וזה מאוד מפחיד אותי. כשגיליתי שהממשלה הזו נבחרה השתתקתי, קפאתי במקום, כל הפחדים הכי גדולים שלי צפו, אבל אני לא נכנסת לפינה הזו. אני פחות מתעסקת בפוליטיקה כי אין שום דבר חיובי לגביי בפוליטיקה היום".
בכל זאת, נשים בפוליטיקה לא תמיד בעדך. מירי רגב קראה לסודנים סרטן, איילת שקד לאחרונה לא הסכימה לבטל את הגירוש של מבקשת מקלט שנמצאת בסכנת מילה נשית.
"אני לא מאפשרת לעצמי להיחשף לאנשים אטומים. יש חושך מאוד גדול בפוליטיקה הישראלית. כאן בישראל אני מרגישה בבית, בשכונה שלי. זאת בועה מוגנת. לפני שנה וקצת התחלתי גם לעבוד במטבח של מסעדת 'תדר' בתל-אביב. הכרתי את בן הזוג שלי שם, התחלנו לצאת לפני חצי שנה. הוא בן 23, הוא רואה אותי רק בתור מוניקה, זה כל מה שמעניין אותו. הוא אשכנזי, לטבי, עיניים ירוקות, חתיך ברמות. ב'תדר' גם התאהבתי בבצק, התאהבתי באייל שני שנמצא במתחם, פגשתי אותו כמה פעמים".
נו, אז את ישראלית לגמרי. מדברת עם אייל שני על עגבניות.
(צוחקת): "הוא מספר לי המון על עגבניות, עגבניות זה השיח המרכזי שלנו".
פורסם לראשונה: 07:34, 20.01.23
