הנה פרט שאולי יפתיע את חובבי העונה הראשונה של "בובה רוסית", שעלתה לפני שלוש שנים והתגלתה כשילוב מענג בין קונספט פנטסטי לבין מבט פילוסופי על החיים - היא הוצעה בזמנו לנטפליקס כסדרה המתפרשת על שלוש עונות. פרט זה מפתיע בעיקר בהתחשב בעובדה שהסיפור של העונה הראשונה הוא מהסוג שקשה לדמיין לו המשך. נדיה וולבוקוב, בגילומה של נטשה ליון ("כתום זה השחור החדש"), נקלעה ללולאת זמן שמאלצת אותה למות ולחזור שוב ושוב אל נקודת המוצא, שהיא מסיבת יום ההולדת ה-36 שלה. היא עוברת מסע נפשי שבסופו היא והשותף שלה לדרך, אלן (צ'ארלי ברנט), מצליחים להיחלץ ממנה נבונים יותר, רגועים יותר ולמודי ניסיון. העונה השנייה של "בובה רוסית", שעלתה אתמול (ד') בשירות הסטרימינג, לוקחת את נדיה לכיוון אחר לגמרי, ומה שנראה בהתחלה כמו הצלחה שאילצה את היוצרות לספק עונה נוספת, הוא בעצם המשך מתוכנן מראש של אותו סיפור.
בובה רוסית, עונה 2, טריילר
(.)
שלד העלילה בעונה הזאת הרבה פחות ברור וליניארי מקודמתה (עד כמה שאפשר לכנות עלילה שחוזרת שוב ושוב לאותה נקודה בזמן ליניארית). ארבע שנים אחרי יום ההולדת המופרע ההוא, שבהן הצליחו הדמויות הראשיות להימנע מכל מלכודות הזמן-חלל, נדיה עולה על רכבת תחתית שלוקחת אותה ל-1982, השנה שבה נולדה. ואם זה לא מספיק, היא גם מתגלמת בגוף של אמא שלה, נורה (קלואי סוויני), כשהיא בהריון עם עצמה.
כמו בעונה הראשונה, נדיה מקבלת את השינוי במצבה בשוויון נפש ומבינה שיש פה הזדמנות - למנוע מאמא שלה לעשות את הטעויות שהביאו למותה המוקדם, ובכך גם את ההשלכות שלהן על החיים שלה עצמה. נדיה, חמושה בסיגריה, במעיל השחור הארוך ובמשקפי השמש יוצאת למסע בין רציפים כשהיא מדלגת לסירוגין בין ההווה שלה, שנת 2022, ובין נקודות שונות בהיסטוריה המשפחתית שלה, במרדף אחרי הרכוש המשפחתי שהנאצים גזלו במלחמת העולם השנייה. במקביל מתרחש גם הסיפור של אלן, בברלין החצויה של 1968, אם כי הפעם הוא קלוש למדי ואין לו קשר ישיר לתובנות של נדיה בנוגע למעגל המשפחתי שלה ולעצמה.
בניגוד לסדרות ולסרטים מז'אנר הנסיעה בזמן, נדיה ואלן לא משתנים כשהם הופכים את העבר שלהם. למעשה, זאת אחת התובנות של המסע הזה. היקום חוזר שוב ושוב לאותה נקודה בדיוק, לא משנה מה הם יעשו. הם היחידים שמשתנים כשהם לומדים לקבל ולאהוב את עצמם ואת החיים שהם מנהלים. כמו שהגדירה זאת ליון בראיון ל"וראייטי", אם העונה הראשונה הייתה על איך לא למות, העונה הזאת מתמקדת בשאלה איך לחיות. במידה לא מעטה זו עונה שמבוססת על הסיפור המשפחתי של ליון, קומיקאית יהודיה ממוצא הונגרי, וזה בהחלט ניכר באופן שבו הדמות שלה ארוגה בסיפור ומושקעת בו, אפילו יותר מבעונה הראשונה.
לטוב ולרע, העונה הזאת היא כולה נטשה ליון. מכיוון שהיא כבר לא נשענת על הפיגומים הברורים של מוות וחזרה לחיים, אלא משייטת בין נקודות זמן, היא הרבה יותר סוריאליסטית, מוזרה, סימבולית. לפעמים נדמה שדיוויד לינץ' כתב חלק ממנה, במובן הזה שהיא מצריכה פענוח של ממש ולא רק מעקב אחרי העלילה. לפעמים הסמליות מכבידה על הסצנות, אבל לזכותן של ליון ושתי היוצרות השותפות שלה, לסלי הדלנד ואיימי פהולר ("מחלקת נוף וגנים"), בשום שלב "בובה רוסית" לא מאבדת את הצופה שלה, גם כשהחוט המקשר הופך לרפוי ומשוחרר.
כל הסוריאליזם היפה הזה משרת מסר רגשי כמעט גנרי בסופו של דבר - קבלו את החיים שלכם, ותוותרו על "פנטזיית קוני איילנד" - מה היה קורה אילו. המסע של נדיה בגופן של נשות המשפחה שלה הפך אותה מודעת לקשיים ולשריטות של הדורות הקודמים, ובהתאמה לסלחנית יותר. אז נכון, המסר פשטני למדיי, אבל איזו דרך מרהיבה עוברת נדיה כדי להגיע אליו!
מה שמונע מהמסע הזה להפוך לקיטש הוא כמובן הסגנון המל-ברוקסי-וודי-אלני של ליון-נדיה, והיכולת שלה לשמור על הגישה הקומית-אפלה שלה בנוגע לחיים ולאנשים סביבה. ליון מאפשרת לאירועים בלתי אפשריים להתרחש (האישה יולדת את עצמה על רציף של הרכבת התחתית, בואו) ומביאה את הדמות שלה לנקודה שבה היא מבינה מה באמת משמעותי ועל מה אין צורך להתעכב (למה אנחנו נוסעים בזמן? ככה). היא מעלה יחד איתה לקרון ההזוי את הצופים, ולוקחת אותם למסע מצחיק (אם כי מעט פחות מבעונה הראשונה), אינטנסיבי ובסופו של דבר גם מרגש מאוד. זאת אולי לא ההפתעה הקלאסית של העונה הראשונה, אבל מי שאוהב לשבת לצד נדיה וולבוקוב כשהיא יוצאת לסיבוב אל נבכי הנשמה שלה, ייהנה מאוד גם מהמסע הנוכחי.
