אם החיים היו אירוע ללא תקלות, גרין דיי לא היו חוגגים מחר (שבת) 20 שנה לצאתו של American Idiot מהטעם הפשוט: לא היה אלבום כזה. הכוונה היא לא לשיר אחד, שניים או חמישה שהגיעו לאלבום והפכו אותו למה שהוא, משום שכל "אמריקן אידיוט" נוצר אחרי שהלהקה כבר עבדה על אלבום אחר לגמרי. קראו לו Cigarettes and Valentines ו-20 שירים מתוכו כבר היו כתובים ואף מוקלטים בגרסאות מוקדמות.
אבל אז ההקלטות נגנבו (ולימים הושגו איכשהו) והלהקה נותרה עם שאלה מהדהדת: האם החומרים כל כך טובים שראוי לשחזר אותם? התשובה הייתה "אהמ, ממש לא", ומה שהמשיך את המשבר שבו גרין דיי היו נתונים ממילא: Warning, האלבום הקודם שהוציאו, לא הצליח כמצופה. הרכבים שגדלו על ברכיהם בעשור הקודם, כמו בלינק 182 ו-Sum41, שמרו את הז'אנר בחיים, אבל הלהקה של הסולן בילי ג'ו ארמסטרונג, הבסיסט מייק דירנט והמתופף טרה קול כמו נפלה בין הכיסאות: לא מספיק צעירים כדי להמשיך להיות הלהקה שכולם שומעים בקולג' בזמן שהם שיכורים מהתחת, ולא מבוגרים בנפשם כדי לעבור הלאה.
במידה רבה, עשר שנים אחרי שהאלבום Dookie הקפיץ אותם למיינסטרים והפך לכוכב קבוע בפסקול של הניינטיז עם להיטים כמו Longview, Basket Case ו-When I Come Around, גרין דיי עמדו בצומת שלא הרבה להקות חזרו ממנו בשלום: להמשיך להעמיד פנים שהם בני 20 למרות שהם לא או לכתוב שירים של בני 30 ולגלות שהם לא ממש טובים בזה. הלהקה, בגיבוי המפיק שגילה אותם, רוב קבלרו, הלכו על האופציה השנייה ויצאו ממנה עם קלאסיקה שנמכרה בטירוף, הפכה למחזמר ושרדה 20 שנה. ספק רב אם האלבום שהיה בתכנון היה מגיע לרבע מזה.
עד 2004, צמד המילים גרין דיי לא ממש התחברו עם רעיונות כמו אלבום קונספט, אופרת רוק ושירים פוליטיים. אומנם, החיבור של הלהקה למעמד הפועלים וההבנה העמוקה לנפשם של צעירים מבולבלים שלא מסוגלים להחליט אפילו מה לראות בטלוויזיה סייעו להם בכתיבת המנונים. אבל פיגועי 11 בספטמבר והמלחמה בעיראק (ברמה הקולקטיבית) וגם ההורות ותלאות הזוגיות (ברמה הפרטית) השאירו את חברי הלהקה כועסים ומרירים מכיוון אחר לגמרי: מזולזלים פוליטית, מופקרים תקשורתית ובכלליות נטולי תחושת שליטה.
את הסנטימנט הזה תרגמו ארמסטרונג ושות' לסיפורו של "ישו מהפרברים", דמות פיקטיבית של טינאייג'ר אבוד שמתאר את עצמו בתור "הבן של זעם ואהבה" ומי שחי על "דיאטה של קולה וריטלין". מסעו של ישו מהפרברים לגילוי עצמו נע בין שלטון שלא רואה אותו ממטר, שידורי חדשות מחרחרי מלחמה והיסטריה ותחושות קשות של בדידות וניכור.
אחד מלהיטי האלבום, Boulevard of Broken Dreams, מייצג את הלך הרוח הזה באופן השלם ביותר, למרות שהוא מנותק לגמרי מהפן הפוליטי המובהק של האלבום, באופן שקצת מזכיר את האופן שבו "נגד הרוח" מגלם את תפיסת האינדיבידואליזם של שלום חנוך. ארמסטרונג, שתמיד היה כותב חד אבל לא עשיר, חיבר את השיר לאחר שהתיידד עם ראיין אדמס וג'סי מאלין, שניים שמבינים דבר או שניים בסטורי-טלינג. את שאר האפקט עושים הלחן והעיבוד שאינם מקוריים בשום צורה (באואזיס זעמו על הדמיון ל-Wonderwall, כמה אירוני), אבל אפקטיביים כמו הרימון שמופיע בעטיפת האלבום. לא פלא שהשיר הזה הוא המצליח ביותר של גרין דיי במצעד האמריקני והוא גם זכה בגראמי להקלטת השנה, אחד משלושת הפרסים היוקרתיים בטקס. בישראל, מאזיני ומאזינות גלגלצ באותן שנים יודעים לדקלם אותו יותר טוב מאת "התקווה".
אולם עוד לפני Boulevard of Broken Dreams היה זה השיר שפותח את האלבום ונושא את שמו שבישר על פתיחת עידן חדש בדברי ימיה של גרין דיי. וזאת למרות ש"אמריקן אידיוט" לא המציא שום דבר. אם כבר, הוא החזיר את הלהקה לארצה מולדתה: פאנק-רוק שאפילו המילה "בסיסי" מורכבת מכדי לתאר אותו. לא היה צריך יותר מזה: בית קליט, פזמון סוחף וארמסטרונג ששוב מצליח להיות גרסת MTV של התפסן בשדה שיפון.
התשתית המוזיקלית והטקסטואלית שהניח "אמריקן אידיוט" אפשרה ללהקה להמשיך את האלבום במחוזות מעט יותר הרפתקניים, פחות בסגנון ההלחנה וההפקה ויותר באריזה ובמבנה: שני קטעים באלבום למעשה מחולקים לחמישה שירים וגם שירים אחרים מוגשים ללא הפסקה על מנת ליצור רציפות סיפורית. עם זאת, השירים הבולטים באלבום היו ונותרו פצצות מצרר שעומדות בפני עצמן, כמו Holiday, אותו ארמסטרונג תיאר בתור שיר "פאק יו" לממשלו של הנשיא ג'ורג' בוש הבן. זה לא ממש עזר: חודש וחצי אחרי צאת האלבום הוא נבחר לכהונה שנייה. אחרי 20 שנה ודונלד טראמפ, יש אפילו אנשים בשמאל שעוד מתגעגעים אליו.
ההצלחה של "אמריקן אידיוט" לא הייתה רק מסחרית: האלבום העניק לגרין דיי כרטיס כניסה למועדון היוקרתי של הלהקות ה"רציניות", אלה שכותבות שירים על המצב ומביעות עמדה פוליטית (אם כי לא מניפסטים מעמיקים) בלי לחשוש מהתוצאות. זאת גם הייתה מלכודת: לקח לה חמש שנים להוציא את האלבום הבא, שניסה לשחזר את הנוסחה ולא ממש עמד במשימה (אם כי הוא זכה בגראמי לאלבום הרוק הטוב ביותר). גם האלבומים שבאו לאחר מכן, כולל Saviors שיצא בתחילת השנה ובו הם חזרו לעבוד עם קבלרו, לא בדיוק סבלו מעודף אייקוניות ובטח שלא זכו למעמד דומה.
ואולי הבעיה היא לאו דווקא הלהקה, אלא ש"אמריקן אידיוט" פשוט יותר מדי רלוונטי כדי ליצור לו המשך. הנה העולם עדיין מבולבל וכאוטי ועוד רגע יתקיימו בחירות גורליות לנשיאות ארצות הברית, ממש כמו אז. "כמו המוות של אבא שלי, 20 שנים עברו כל כך מהר", שר ארמסטרונג בשיר שבו הוא מבקש שיעירו אותו כשספטמבר נגמר. במקרה שלנו גם אחרי אוקטובר זה בסדר.
