המלחמה הגיעה, ובאופן בלתי נמנע מצאנו את עצמנו בעמדת המלהקים. ברגע שהתותחים מרעימים, אנחנו מחפשים דפוסים ישנים, על מנת להתמצא איכשהו בתוך עננת האבק. ראשית מצאנו את הנבל, המזעיף פנים בקרמלין (אף שכמה לאומנים פה ושם יטענו כי הוא דווקא הגיבור). בהתאמה, נמצא גם הגיבור העשוי ללא חת, שהצליח לשכנע אותנו שגם דוד היה מצלם סלפי, אם היה נלחם כיום מול גוליית (בינתיים גם הוא הצליח להכעיס את הצמרת הישראלית כשפגע בזכר השואה). ואז הגיעו הקורבנות, שלא בחרו להשתתף בהצגת הדמים הזו, האמיתית להחריד, אך בכל זאת מצאו את מקומם ואת מותם בעורף ובחזית. בשלב הזה רובנו כבר איבדנו לגמרי את החשק לצחוק. במקביל, נפתח המכרז על דמותו של המתווך, ודווקא ראש הממשלה הישראלי הצליח לעקוף את מתחריו מפריז ומאנקרה. לפעמים השחקן מלהק את עצמו.
נדמה היה שרק דמות מפתח אחת טרם לוהקה: המורד או המורדת. מובן שהחיים אינם סיפור בלבד והמלחמה, שמחריבה בתים וערים וגובה נפשות, אינה רק אגדה. ובכל זאת, החדשות נפרשות בפנינו כעלילה, והכמיהה לאדם שיניף את נס המרד, היא בו בזמן כמיהה לאדם נועז, בשר ודם, אך גם לסמל שיצית את אש המהפכה. בשבוע שעבר היא הגיעה. עיתונאית אמיצה שהניפה בשידור חי בטלוויזיה הרוסית שלט מאולתר עם הקריאה "די למלחמה! אל תאמינו תעמולה!" אחר כך התברר שיש לה שם. קוראים לה מרינה אובסייניקובה ולמחאה שלה יש מחיר. היא נקנסה ב-30 אלף רובל, ואם היא תעמוד לדין על הפרת "חוק הפייק ניוז" החדש היא עלולה להישלח ל-15 שנות מאסר בכלא. בעבר כבר מתו בנסיבות מסתוריות עיתונאים שהתנגדו למשטר פוטין.
מימרה עממית קובעת שדעות, יסלחו הקוראים, הן כמו חור תחת. לכל אחד יש אחת ולא פעם הן נוטות להסריח. בעולמנו הצפוף, שבו כולם משמיעים קיטורים ללא הרף, זוהי הלצה גסה אך מובנת. אבל בדיחות עוקצניות כאלה הן לא פעם מותרות השמורה לאלו החיים בעולם דמוקרטי. הרי במקום שבו אסור להביע את דעתך – ובמקרה של אובסייניקובה לא מדובר בסתם דעה, אלא בהבהוב של אמת בתוך חשכה כפויה – מילים עשויות להתגלות כפעולה. הדיבור הוא אוויר לנשימה.
ברוסיה של ימינו ובמשטרים רודניים בכלל, הפעולה הפשוטה הזו – להניע את הפה ולדבר, להניף שלט אל על – הופכת לבלתי אפשרית כמעט. גם במשטרים דמוקרטיים לא כולם אוהבים שמציבים מולם מראה. את הרוח הזו היטיב ללכוד המשורר מאיר ויזלטיר, בשירו "באמת": "יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמְּקִיאִים מֵרֵיחַ שֶׁל אֱמֶת / יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁהָאֱמֶת שׁוֹלַחַת אוֹתָם יָשָׁר לְבֵית־הַמְשֻׁגָּעִים / יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמּוּכָנִים לְהִתְנַכֵּר לִבְנֵיהֶם וְלַאֲחֵיהֶם אֲשֶׁר דָּבְקָה בָּהֶם אֱמֶת [...] יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁכְּשֶׁהֵם שׁוֹמְעִים אֶת הַמִּלָּה אֱמֶת הֵם שׁוֹלְחִים אֶת יָדָם אֶל הָאֶקְדָּח / יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמְּשַׁנְּנִים לִבְנֵיהֶם שֶׁהָאֱמֶת מֵתָה וְנִקְבְּרָה וְאֵין לִקְרֹא אֶל הַמֵּתִים / יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁעוֹמְדִים בְּרֹאשׁ אִרְגּוּן אַרְצִי כְּנֶגֶד הָאֱמֶת" (זהו ציטוט חלקי מהשיר, שכדאי לקרוא במלואו, כמעט בכל הקשר ובכל יום בשנה).
המקרה של מרינה אובסיינקובה מעלה בזיכרון את הסיפור המפורסם של הילד שצעק "המלך הוא עירום". שורת המחץ הזו תפסה עד כדי כך, שרבים שוכחים שהיא מופיעה במקור כחלק מהמשל "בגדי המלך החדשים", שהעולם המערבי הכיר הודות למלקט הסיפורים הדני הנס כריסטיאן אנדרסן, איש המאה ה-19. כזכור, שליט האימפריה מזמין בגדים יוקרתיים מנוכלים, המציעים לו בד שרק אנשים חכמים מסוגלים לראות. תחילה המלך מתלהב, אך בהמשך מתבייש להודות שאינו רואה דבר, וגם יועציו שומרים על שתיקה. כך המונרך מוצא את עצמו עירום כביום היוולדו (או בגרסאות חסודות יותר, לובש בגדים תחתונים בלבד) בתהלוכה בפני העם. ילד קט חושף את התרמית, ובעקבותיו העם כולו מסיר בפעולה משותפת את המסך מעל האשליה. ובכל זאת, המלך הגאה נותר בשלו.
אנדרסן לא המציא את הסיפור בעצמו, אלא התבסס על גרסה ספרדית, שהופיעה במאה ה-14 ב"ספר הדוגמאות של פטרוניו לרוזן לוקאנור", מאת הספרדי דון חואן מנואל. הגרסה ההיא מציגה רעיון זהה, בשני הבדלים: את הבד המסתורי (שלמעשה, אינו קיים באף אחת מהגרסאות, אלא עשוי מילים בלבד) מסוגלים לראות רק בנים חוקיים של אבותיהם. כלומר, הוא חומק רק מעיניהם של ממזרים, ובהתאם גם מעיני המלך – שעל כן, אינו מתאים למלוך. ההבדל השני: את התרמית לא חושף ילד, אלא משרת שחור ששוכן בחדר ההלבשה. גם כאן, מי שמעז לחשוף את העלילה הוא דווקא זה שאין מצפים ממנו – זה שנתפס בעיני הקהל, בין אם בספרד של ימי הביניים או באירופה של המאה ה-19, כמי שבקושי רשאי לחוות את דעתו. רוצה לומר: רק זה שאינו לוקח חלק במשחק, מעז לחשוף את הטבע החולה של חוקיו.
גרסאות שונות של הסיפור הזה אפשר למצוא כמעט בכל מקום ברחבי העולם. בעבר, חוקרי פולקלור האמינו כי הדבר מעיד על כך שהסיפור טייל בין הארצות השונות, תוך שהוא לובש צורות שונות, בהתאם לתפאורה התרבותית המתחלפת. לאורך השנים התפתחה הבנה שונה מעט, הלוקחת בחשבון את האפשרות כי סיפורים דומים הומצאו במקביל ובאופן בלתי קשור. רעיונות מסוימים פשוט טובים מכדי שאיש לא ימציא אותם. בגרסה הטורקית, את הלבוש המלאכותי מחליף טורבן מפואר, ובגרסה ההודית אין תהלוכה, אלא רק נערה חכמה המפילה בפח את המלך ואת שריו, כדי להוכיח להם שכל אחד עלול לשקר ביום מן הימים. וכמו שקורה לא פעם בסיפורים מהסוג הזה, המלך מתחתן איתה, ועושרה הרוחני מיתרגם לעושר חומרי.
מרינה אובסייניקובה אינה ילדה וגם לא משרתת. כשהיא הניפה את השלט, היה ברור לה מה מונח על הכף. ובכל זאת, היא העזה לומר את מה שכמעט כל הרוסים מפחדים להגיד. אם היה מדובר בזאטוט זב חוטם, בקרמלין היו יכולים לגחך ולהמשיך בשלהם. מפעל התעמולה עוד עומד על תילו. אבל כעת הממשל בדילמה. ככל שיחמירו עם העיתונאית, הם ייצרו התרעה מצד אחד, אך גם יהפכו אותה לגיבורה. מרינה אובסיינקובה תתעצב כמודל השראה לבאים אחריה, כמו רוזה פרקס או המורד האלמוני בכיכר טיין-אן-מן, הידוע גם כ"איש הטנק". לא אנשים סהרוריים בשולי החברה, אלא מממשיכי דרכו של פרומתאוס, המורד הגדול של המיתולוגיה היוונית, שגנב את האש מהאלים לטובת בני האדם, ובכך השיב להם את השליטה על חייהם. הוא נענש בחומרה: האלים קשרו אותו לצוק, ובכל יום הגיע עיט לנקר את כבדו. מה יעלה בגורלה של אובסייניקובה? קשה לקבוע. פוטין הוא מנהיג בלתי צפוי, אך ההיסטוריה מוכיחה שרודנים, משכילים ככל שיהיו, מתקשים לעמוד בפני פיתויים ומתעטפים בגאוותם כנגד כל היגיון.
