נחוץ שילוב של תעוזה ויוהרה כדי ליצור סרט על נפוליאון בונפרטה, אולי משום שדמותו של המצביא והקיסר הצרפתי הפכה כמעט נרדפת לדמויותיהם של במאי קולנוע שאפתניים, פרפקציוניסטים (וגם קצת בעלי שיגעון גדלות). אולי אין זה מקרה שסרט נפוליאון הטוב ביותר הוא זה שלא נעשה מעולם: אותו פרויקט מגלומני של סטנלי קובריק, שתוכנן אי-אז אחרי "2001: אודיסיאה בחלל", שבו אמורים היו להשתתף כ-40 אלף חיילים, ג'ק ניקולסון אמור היה לגלם את הדמות ההיסטורית, ואודרי הפבורן את ז'וזפין אהובתו. אך אחרי שהבמאי הרוסי סרגיי בונדרצ'וק כשל עם הסרט "ווטרלו" (1970), בו גילם רוד סטייגר את נפוליאון כדמות אפורה ויגעה, החליט קובריק לגנוז את הפרויקט אדיר המימדים שלו ופנה במקום ליצור את "בארי לינדון" המופתי.
נפוליאון - טריילר
(צילום: באדיבות פורום פילם)
מובן שאי אפשר בלי להזכיר את "נפוליאון" (1927) של אבל גאנס, אחד האפוסים המרשימים של עידן הסרט האילם, שבו גילם אותו אלבר דיידונה באופן וירטואוזי (הוא הפך כל כך מזוהה עם הדמות עד שכאשר מת, ב-1976, בגיל 86, נקבר לבקשתו בתלבושת נפוליאון); כמו גם את "דזירה" (1954), סרטו של הנרי קוסטר שבו היה מרלון ברנדו נפוליאון שרמנטי המחזר אחר העלמה שבכותרת, דזירה קלארי, שלימים תהפוך למלכת שבדיה. הקולנוע והטלוויזיה ראו עשרות נפוליאונים, חלקם גדולים מהחיים, חלקם ביזריים (כמו הרברט לום בעיבודו של קינג וידור ל"מלחמה ושלום" מ-1956), חלקם רומנטיים (שארל בואייה ב"כיבוש" מ-1937 לצדה של גרטה גרבו).
עתה נכנס למגפיים הצבאיות המפורסמות חואקין פיניקס, והופעתו היא ללא ספק מרשימה. "נפוליאון" (Napoleon), סרטו החדש של רידלי סקוט לפי תסריט מאת דיוויד סקרפה, אף עבר שכתובי תסריט משמעותיים כדי להתאים את הדמות לאופן שבו תפס אותה פיניקס. לזכות הופעתו כאן, יש לציין שפיניקס (שזהו שיתוף הפעולה השני שלו עם סקוט אחרי "גלדיאטור") ממש מתמזג עם הדמות. קשה לצפות בו מבלי לחשוב על הגבריות הפגיעה שייצגו הדמויות אותן גילם בסרטים קודמים ("הלילה הוא שלנו", "ג'וקר"). גם כאן, נפוליאון שלו הוא מצביא שיוצא לכבוש את העולם כאילו כדי לפצות על חוסר יכולתם שלו ושל אשתו ז'וזפין (ונסה קירבי) להביא בן יורש, ומאוחר יותר כתגובה לחוסר נאמנותה. כמה מרגעיו העוצמתיים של הסרט מתרחשים דווקא במהלך עימותים ביניהם שמזכירים זוג נשוי ולא באושר. באחת ההתקוטטויות ביניהם, בארוחת ערב, נפוליאון צועק על ז'וזפין "הגורל הביא לי את צלעות החזיר האלה!", והמשפט הזה נשמע כאילו יצא מאיזו קומדיה רומנטית מטורפת באמת.
נפוליאון של פיניקס וסקוט מייצג גבריות מהוססת, כזו שנעה בין חיזורי נעורים למיניות אלימה. לעיתים הוא הגבר המיוסר המאוהב באישה הלא נכונה כמו הדמות שגילם ב"שתי אהבות" של ג'יימס גריי מ-2008. לעיתים אגומניאק על הקצה נוסח הג'וקר – התפקיד שהעניק לפיניקס את האוסקר. הוא גם גבר מכה (על אף שהיסטוריונים טוענים שלא היה כזה). נפוליאון של פיניקס הוא הדמות ההיסטורית וגם המשוגע שכלוא בין כותלי המוסד וטוען שזה הוא. גם סקוט עצמו הוא נפוליאון. הסרט שלו, כך נדמה, מנסה להיות הגרסה הקולנועית האולטימטיבית, כזו שמבקשת להכיל כמעט כל קרב שאותו הוביל, החל במצור על טולון ב-1793, דרך הקרב על הפירמידות (שם הוא פוקד לירות עליהן, דבר שלא קרה במציאות), וכמובן הקרבות המפורסמים באוסטרליץ, בורודינו ו-ווטרלו. קשה לדבר על צניעות כאשר עושים סרט על נפוליאון, וסרטו של סקוט ודאי אינו ניחן בה.
העובדה הזו הופכת את הצפייה בסרט למעט מייגעת (באורך של 158 דקות זוהי הגרסה הקצרה של הסרט, שעתיד לעלות באפל TV פלוס באורך של ארבע שעות ועשר דקות שיתמקדו יותר בדמותה של ז'וזפין). פרטים היסטוריים כמו הקרבות ותאריכיהם וכן דמויות משמעותיות (שר החוץ טליראן, למשל) מצוינים בכתובית המלוות את הופעתם – עניין שלרוב מעניק לסרטים הנדרשים לכך רושם של מצגת לימודית. גם הקרבות עצמם, מרשימים ככל שיהיו, מבוימים באופן קצת חסר השראה (ודאי אם משווים זאת להישגיהם האחרונים של "1917" ו"במערב אין כל חדש"). קשה להתלהב היום מעוד סצינת קרב ועוד אחת ששבות ומזכירות לנו מה דימוי ממוחשב יכול להשיג. באופן משונה, הסרט נחתם בכתובית המסכמת את מספרי החיילים שנהרגו במהלך הקרבות שניהל נפוליאון, ואלמלא חשבנו אחרת ניתן היה לסבור שמדובר בסרט אנטי-מלחמתי.
בעיה נוספת, שאולי נפתרת בגרסה הארוכה יותר, קשורה בהיעדר הכימיה שבין נפוליאון וז'וזפין. בסצינת החתונה שלהם הם נדמים כמו זוג צעיר ומאוהב שברח מהבית כדי להתחתן במשרד השריף בעיירה קטנה בנבאדה. שניהם משועשעים, צעירים ומאוהבים (אלה היו נישואיה השניים של ז'וזפין שהייתה אז מבוגרת מנפוליאון בשש שנים, ואם לשני ילדים). עדיין, בעודו רחוק מהבית, בשדות הקרב, הוא מגלה שהיא בוגדת בו עם הוסאר (קצין צבא) צעיר, אך כאן לא מסתיימים יחסיהם. אדרבא, נדמה שמרגע זה ואילך התלות ההדדית שלהם גוברת. זוהי נקודה מעניינת שהסרט מותיר מעורפלת. קשה להשתכנע שהאהבה ביניהם בוערת, וז'וזפין עצמה אינה מתגלה כדמות נשית מורכבת או עמוקה במיוחד. כתוצאה, הדרמה האינטימית שאמורה להוות משקל נגד לסצינות הקרב הספקטקולריות פשוט לא עובדת.
היסטוריונים הצביעו על מספר אי-דיוקים בסרט, אבל דווקא זה לא באמת משנה ("get a life", הגיב סקוט לביקורתו של אחד מהם). נדמה לי שנפוליאון האמיתי גם לא דיבר אנגלית ולא נולד בפוארטו ריקו. אז נפוליאון האמיתי מעולם לא נכח בהוצאתה להורג בגיליוטינה של מארי אנטואנט, כפי שמראה סצינה מוקדמת בסרט, אבל העובדה שהוא חוזה בראשה הכרות, מעוטר בשיירי כרוב שהושלכו עליה, מונף אל על, רלוונטית להבנת דמותו כפי שהיא מעוצבת כאן. למעשה, ישנה פה סצינה נוספת. במהלך הקרב בטולון, שנדמית אף היא משמעותית: סוסו של נפוליאון נפגע מכדור תותח, והקצין הצעיר ניגש אל גווייתו המרוטשת ושולף אותו מקרביה. אין לי מושג אם זה התרחש במציאות, אבל שתי התמונות האלה מייצגות אולי את התשוקה של הקורסיקאי הצעיר אל מה שבסרטי אימה מכונה gore – הזוועה של הגוף והקרביים.
3 צפייה בגלריה
נפוליאון של סקוט וסקרפה הוא גלדיאטור המודרני. מתוך "נפוליאון"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
"נפוליאון" אינו סרט אחיד. ישנן בו סצינות נטולות תשוקה, בעיקר בכל הנוגע לדינמיקה בינו ובין ז'וזפין, לצד סצינות מקוריות ומשעשעות כמו המפגש שלא היה עם דוכס וולינגטון (רופרט אוורט) שהביס אותו בווטרלו. אהבתי גם את התמונה הפאתטית שבה בחר סקוט לחתום את הסרט, ואת המתח שבין הצעיר הרומנטי ובין המצביא אחוז שיגעון הגדלות, שהונצח בציור המפורסם מאת ז'אק לואי דוד המתאר את נפוליאון מצדיע בידו כשהוא רכוב על סוס מסתער בהרי האלפים. נפוליאון של סקוט וסקרפה הוא גלדיאטור המודרני. הוא מייצג את המשיכה של סקוט בסרטיו לדימויי גבריות וצבאיות, כפי שהנציח אותם ב"בלאק הוק דאון" (2001), "ממלכת גן עדן" (2005) ואפילו "ג'יי.איי. ג'יין" (1997). אם יש משהו מאכזב בסרט, הרי זו התחושה שאין לו הרבה מה לחדש, וזאת דווקא כאשר הוא נדרש לאחת הדמויות המייצגות של הדימויים האלה – האיש ממוצע הקומה עם יד נעוצה בדש מעילו, וששמו הפך מזוהה עם תסביך נחיתות (ועם כינוי הלעג שהדביק דוד לוי לנתניהו במהלך עימות הבחירות המפורסם להנהגת הליכוד ב-1993).
אבל מה שהצפייה ב"נפוליאון" מוכיחה מעל לכל ספק הוא שאין עוד במאים כמו רידלי סקוט. באמצע העשור התשיעי לחייו, בשלב שבו במאים אחרים כבר פרשו או מסתפקים בפרויקטים צנועים, הוא מצלם אפוסים היסטוריים (סרט ההמשך שלו ל"גלדיאטור" עתיד לצאת בשנה הבאה). יש בזה משהו מעורר הערכה ואפילו מרגש. סקוט הוא אריה בחורף שמוסיף לשאוג, ומבקש להוכיח שהוא-הוא נפוליאון של עולם הקולנוע.
