עבור הגרעין הקנאי יותר של מעריציה, העונה השלישית של "יורשים" לגמרי תעשה את העבודה, מכיוון שכל סימני ההיכר של הדרמה הקומית השחורה הזו של HBO עדיין שם. גם העונה הזו ממשיכה לעקוב אחר משחק הכיסאות האכזרי שמנהל הפטריארך של משפחת רוי העשירה כקורח, לוגאן (בריאן קוקס), בין צאצאיו הלהוטים וסריסיו הצייתניים; גם בעונה הזו "יורשים" מתווכת לנו באמצעות דיאלוגים חומצתיים את האינטריגות העסקיות הסבוכות ואת מפת האינטרסים המשתנה תדיר, וגם בעונה הזאת ממשיכים גיבורי הסדרה להתמודד עם הקונפליקטים הדרמטיים שהותוו להם מאז החלה, אי שם ב-2018. איטס ביזנס אז יוז'ואל עבור משפחת רוי, וסביר להניח שמי שהיה בעניין של הביזנס הזה בעבר, יהיה בעניין גם עכשיו.
"יורשים" – עונה 3 – טריילר
ובעצם, אולי לא? כותב שורות אלו, למשל, בהחלט נמנה עם אותו גרעין קנאי של מעריצי "יורשים", ואף מתגאה לעיתים קרובות באוזניי זרים מוחלטים על כך שהיה חלק מהגרעין הזה עוד מההתחלה, לפני ש"יורשים" הפכה לבון טון של כולם. והנה מגיעה המנה השלישית המצופה, ואחרי צפייה בשבעה מתוך תשעת פרקי העונה (שעולה היום, ג', ב-HOT, yes וסלקום tv), לתוך הכיף המרושע ש"יורשים" ממשיכה לספק (ובקיתונות) התגנבה גם נימה של ריקנות קלה. האם זה בעצם כל מה שיש לסדרה הטובה ביותר בטלוויזיה להציע עכשיו? חזרה על כל הביטים המוכרים שלה מצמד העונות הקודמות? נאמנות מוחלטת למנגנון העלילתי המוכר? עוד מאותו הדבר? כי מוצלח ככל שהדבר הזה היה ועודנו, כבר אחרי המנה השנייה - העונה השנייה והמעולה - הייתה תחושה של שובע קל. עכשיו הוא כבר פחות קל, וזו כבר בעיה.
כמו קודמתה, העונה השנייה של "יורשים" הסתיימה בקרשנדו דרמטי במימדים שייקספיריים. אחרי שבילה את רוב העונה כשהוא על ברכיו, מוכה ומולקה וכורע תחת צלו הכבד של אביו לוגאן, קנדל רוי (ג'רמי סטרונג המבריק) החליט לפתוח את קופת השרצים של תאגיד התקשורת המשפחתי, ופתח במלחמה. חלק הארי של העונה השלישית מוקדש למלחמה הזו, שכוללת איום רגולטורי רציני על אחיזתו של רוי באימפריה שלו מצד הממשלה, וכרגיל, איומי השתלטות מצד בעלי מניות מחוץ למשפחה. לוגאן, מצידו, שוב איננו במיטבו הבריאותי - וכמו בעונה הראשונה, למזגו ההפכפך והלוהב גם כך נוסף מימד של אי ודאות באשר ליכולתו להמשיך ולאחוז במושכות.
באופן מתבקש, גם שיב (שרה סנוק) וגם רומן (קירן קאלקין) חשים שזהו, עכשיו כשקנדל בחוץ ואבאל'ה מתקשה, הגיע הזמן לבסס את מעמדם. אלא שהתחזקותו של רומן בעיני אביו, לפחות לתפיסתה של שיב, מערער אותה באופן ניכר - בעוד שרומן, כידוע, הוא האויב העיקש ביותר של עצמו, ומי יודע לאן יוליך את הצלחתו הזמנית. קנדל, בינתיים, נסחף באגו-טריפ שהולך והופך להרסני בתפקידו החדש כנצר המואר של משפחת רוי - זה שיחשוף את העוולות שהתרחשו לאורך השנים באימפריה העסקית של אביו, וימצב את עצמו מבחוץ כאלטרנטיבה צעירה ומגניבה לשלטונו הארוך. אבל התקשורת רואה דרך הבולשיט שלו, וככל שהעונה מתקדמת קנדל הולך ומאבד את המוג'ו העז שאיתו פתח אותה.
כמו בעונה הקודמת, רגעיהם הפתטיים של קנדל, שיב ורומן - ולא חסרים כאלה - פותחים צוהר מרתק לנפשם הפגועה והפגומה של מי שאינם אלא ילדים קטן שכמהים לאישורו של אביהם. וכמו אז, גם בעונה השלישית רגעי הפגיעות של ילדי משפחת רוי מהווים את הרגעים המרתקים והאפקטיביים ביותר דרמטית של הסדרה. האש והגופרית המילוליים שהם שופכים זה על זה בתאווה עדיין מספקות את הכיף המרושע שמציעה "יורשים", אבל הדרמה המשפחתית שמתחת לעלבונות היצירתיים והמהלכים המלוכלכים ממשיכה לספק להם קרקע יציבה והכרחית.
ובכל זאת, כאמור, נספרו פה מעט יותר מדי "כמו בעונה הקודמת", "עדיין" ו"ממשיכה". אפילו ברמת דמויות משנה כמו בן הדוד גרג (ניקולס בראון) וטום (מתיו מקפדיין האדיר, ה-MVP של הקאסט גם בעונה החדשה), אין התקדמות של ממש - שלא לדבר על פיי-אוף הולם למערכת היחסים הביזארית שלהם. בעונה החדשה שניהם נדחקים אפילו יותר למשבצת ההפוגה הקומית, ותחושת הפספוס מורגשת. את גרג ומאמציו הגמלוניים לדאוג לאינטרסים שלו בתוך סופת החרא המשתוללת, למשל, תוכלו להסיר לגמרי מהעונה ואפילו לא תחושו בזה.
"יורשים", תחת ניצוחו של יוצרה ג'סי ארמסטרונג, היא אותה "יורשים" שזכרתם לפני שפרצה מגפה עולמית שדחתה את עליית עונתה השלישית. וזה לא דבר טוב במיוחד. שבעת פרקיה הראשונים של העונה החדשה לא מגיעים עם שום בשורה עלילתית שתזיז מעט את הספינה ממסלולה. גם אם קנדל פועל כעת מחוץ לתא המשפחתי, הדינמיקה בינו ובין היתר לא השתנתה באופן ניכר, ונראה שהסדרה חותרת להשיבו למקומו הטבעי, תחת מגף הברזל של אביו. במקביל, האיומים הגדולים על תאגיד ווייסטאר-רויקו, שלפחות בתחילת העונה נראים ככאלו שיכולים ליצור פה טלטלה גדולה ומשמעותית, מתגלים בהדרגה כפחות משמעותיים. התחושה השוררת היא של עמידה במקום - וגם אם המקום הזה לא רע בכלל, סדרה משובחת כמו "יורשים" לא יכולה להרשות לעצמה קיפאון שכזה.
מאידך, כאמור, זה גם לא דבר רע במיוחד. "יורשים" היא אותה סדרה שהייתה - וזה אומר שהיא עדיין שנונה, מרושעת וקולחת, ושהדרמה המשפחתית המבעבעת מתחת לכל זה עדיין אפקטיבית ומשכנעת דיה. פה ושם ארמסטרונג מספק רגעים מבריקים באמת ובתמים, כמו אלו שהוא מספק למכביר בפרק קפסולה - הטוב מהמקבץ שנשלח לצפייה - המתרחש כולו במסיבה גרנדיוזית שעורך קנדל לעצמו. תצוגות המשחק עדיין נפלאות, והאנרגיה השלילית הסוחפת של כל העניין עדיין שורה כמעט בכל פריים. ועדיין, אם כבר עשינו שימוש אינפלציוני במילה, עדיין קיימת התחושה ש"יורשים" יכולה יותר מזה; חייבת יותר מזה, כדי להצדיק עוד ממנה גם בהמשך.
