כצופים בדוקו-ריאליטי אנחנו בדרך כלל זוכים לראות על המסך רק צד אחד של מערכת יחסים הדוקה שמתקיימת מאחורי הקלעים, בין כוכב הסדרה לבין הבמאי שלה. זו אומנם נסתרת מהעין היהודית הצופייה, אבל יש לה השפעה עצומה על התוכן ועל הצלחת התוכנית. בכל זאת, הבמאי הוא האדם שנמצא שם לצד כוכב הסדרה כמעט כל הזמן - מרגיע אותו כשהוא מודאג, תומך בו כשהוא עובר משבר, מעודד אותו להתמסר למצלמה ולבטוח בה, ובגדול מקיים איתו קשר שמשתרע על סקאלה של חבר-הורה-פסיכולוג-ולעיתים אף גננת, כשברקע גם המחויבות שלו להפקה והשאיפה שלו ליצור סדרה מוצלחת, תהיה ההגדרה של זו אשר תהיה.
בסוף ההקרנה החגיגית של "המאסטרו", הדוקו-ריאליטי שתיעד את צביקה פיק ומשפחתו בעשור הקודם, התרומם הזמר מכיסאו בפנים עגמומיות, כשהוא מתעלם ממחיאות הכפיים הסוערות של הקהל, ולקח הצידה לשיחה את הבמאית ועורכת התוכן הצעירה של הסדרה, סיגל שביט. פיק הגיע לאולם בהנחה שהוא עומד לצפות בתוכנית שמפארת את העשייה המוזיקלית שלו ואת ניסיונו לייצג את ישראל באירוויזיון, אבל הסדרה שהוא צפה בה הייתה שונה לחלוטין. שעה ארוכה, גם אחרי שכל הקהל כבר התפזר, הוא עמד והסביר לשביט איפה היא טעתה וכמה הוא מאוכזב. היחסים בין השניים היו מצוינים עד לאותו רגע, ולאחריו הקשר ביניהם נותק לכמה שנים טובות.
"לקח לי שלוש שנים להבין למה צביקה כעס עליי", מודה שביט בראיון ל-ynet השבוע, "והחלטתי להתנצל למרות שלא עשיתי שום דבר רע ובטח לא בזדון. אבל פתאום הבנתי שהוא נתן בי אמון מוחלט ולא הייתה בי מספיק אינטליגנציה רגשית בזמנו להבין שאני חייבת במינימום להכין אותו, להסביר לו, לתאם ציפיות, לכבד יותר את המנדט שהוא נתן לי - 'הנה, צלמי אותי'. זה לא רק המקום הציני הזה של 'אבל שילמנו לו', זה מעבר. רק בשנים האחרונות הבנתי כמה אחריות יש בזה, כשאתה מצלם מישהו והוא מתמסר".
זה לקח עוד כמה שנים עד ששביט כתבה לפיק מכתב התפייסות והשניים סגרו מעגל, אבל עד אז היא כבר לקחה איתה את המסקנות מאותו אירוע לדוקו-ריאליטי הבא שלה, "הבוזגלוס". במשך חמש עונות היא תיעדה את עלילותיהם המסעירות של הנשים והגברים לבית משפחת הכדורגל של השחקן מאור בוזגלו, "ושם הצלחתי ליישם מערכת יחסים יותר אנושית ומלאה", היא אומרת. "אני חושבת שלא מספיק דובר על מערכת היחסים הזאת, היא מאוד אינטימית ומיוחדת ולא שגרתית בחיים. זה מתחיל מדבר מאוד פשוט - זאת העבודה שלנו ואנחנו באים לצלם מישהו, אבל באופן טבעי זה הופך להיות מאוד סימביוטי. אתה מוצא את עצמך נכנס לבן אדם מתחת לעור ומכיר אותו מזוויות שהוא אפילו לא דמיין שיש לו. לפעמים הם (כוכבי הסדרות, ס"ש) נורא רוצים לרצות אותך וקצת מעריצים אותך ואז קצת שונאים אותך, זאת מן רכבת הרים רגשית. וגם אתה נמצא עליה, מצד אחד אתה יכול להתאהב בו נורא ואז הוא יכול להיות בלתי נסבל ולא לתת את הסחורה, ואז אתה נזכר שהוא בן אדם ומותר לו".
העיקר להצחיק
את תחילת הקריירה שלה כיוצרת בז'אנר הדוקו-ריאליטי מסמנת שביט בתוכנית האהובה "דאבל דייט", שהנחו דנה מודן ורועי כהן בערוץ ביפ זצ"ל. שם, יחד עם הבמאי אילן עבודי, הם עבדו במה שהיא מכנה "מגרש המשחקים של הדוקו-ריאליטי". דבקות בהתרחשויות האמיתיות לא היו בדיוק נר לרגלי הפורמט - שני אנשים אנונימיים הופגשו לדייט של שלוש שעות, חומרי הגלם נערכו, קוצצו והודבקו מחדש, ואחר כך עברו לציפוי קראנץ' של הערות המנחים.
"שם אתה צריך להצחיק, לא משנה מה", מסביר עבודי. "הם בני אדם ליום אחד אבל אחרי זה הם אובייקט קומי בלבד. הם באים והולכים, זה לא שאתה מפתח איתם קשרים. מה שלמדתי שם זה שאפשר לעשות הכול. שני הדייטים הכי טובים שעשיתי היו הדייטים הכי משעממים, שלא היה בהם כלום. אבל צריך רק רבע שעה ותופרים משפט מפה ומשם וממציאים סיפור שלא היה, העיקר להצחיק. האנשים מהעונה הראשונה אולי הופתעו אבל אלה שהגיעו לסדרה אחר כך הגיעו נטו כדי שיצחקו איתם על עצמם, ונהנו מזה".
"היום בחיים לא הייתי עושה את מה שעשינו שם", מסייגת שביט, "זה היה לגלות את הכוח של העריכה ושל הטלוויזיה, שיש בה אנשים אמיתיים, ולהמציא תסריט. היום יותר מעניין אותי ללכת עם האמת. ולכן הנקודת פתיחה של זה חייבת להיות אמון טוטאלי. כשאני פוגשת מצולם השיחת היכרות שלי איתו זה בדיוק זה. 'אתה לא מכיר אותי אבל תפעיל את כל האינטואיציה ותחושת הבטן שלך כדי להבין ולהרגיש אם אני האדם לתת לו את המנדט הזה. כי אם כן, זה נגמר, אתה משחרר לי וסומך עליי. אתה הולך איתי, ולא עם העורך הפנימי שיושב לך בראש וכל הזמן ולוחש לך 'מה אמרתי? איך זה נשמע? מה יעשו עם זה? איך זה ייערך?'"
עבודי, שהתגלגל לשלוחה מעט שונה של הז'אנר, מגיע מסדרות כמו "גולשי ספות", "פוליאקובים" ו"חי בלה לה לנד", ובימים אלה מצלם סדרת דוקו-ריאליטי עם דנה אינטרנשיונל והמנהל האישי שלה שי כרם, המיועדת ל-yes. "ברגע שמישהו מצטלם לסדרה כזאת, הוא נותן בך אמון מלא בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לא", הוא מחדד, "כי אם לא, הוא נמצא בבעיה גדולה. בסוג כזה של פורמט אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה בעצם, זאת לא דרמה כתובה. ברור שמאוד חשוב לי להיות נאמן לדמויות, אבל אם מישהו בא לתוכנית כזאת ולא שם את עצמו בידיים שלנו, לא בוטח בנו - שלא יבוא. אחד הדברים שאני אומר בהתחלה זה 'התפקיד שלכם זה רק להשתחרר מול המצלמה ולהיות אתם. כי הדבר הזה שנורא קשה, שאתה כל הזמן חושב איך להיות מודע ולצאת טוב ולהגיד את הדבר הנכון - הוא יכול לגרום לאנשים רק לצאת פחות טוב, ואני אומר את זה מהמון ניסיון".
עד כמה בנאדם באמת יכול להימנע מלבקר את עצמו תוך כדי התנהלות?
"רוב האנשים, באופן מאוד הגיוני, לא יכולים להימנע מזה. כבר מהתוכנית הראשונה של 'חי בלה לה לנד', למשל, היה חשוב לי להבין את מערכת היחסים וגם הגדרתי את זה. פגשתי את החבר'ה שבאו לפני הצילומים והסברתי להם את הסדרה - 'אנחנו עושים אותה יחד והיא צריכה להיות קומית, מה שאומר שיצחקו גם עליכם, אנחנו נמציא לכם כל מיני סיפורים ויהיו הפתעות ותחרויות'. ועשיתי את זה, אגב. היו דברים שהצופה אולי תפס כאילו עבדנו עליהם, אבל הם (המשתתפים, ס"ש) ידעו מה הפורמט, לאן הם באים ומה המטרה.
"הפוליאקובים היו יוצאי דופן, הם רצו ללכת הכי רחוק כי הם אוהבים קומי וקיצוני, ובמיוחד עם האח של יעל, איתמר. אז הסכמנו מראש שהפירמוט של הסדרה יהיה כאילו זה מתוסרט. זאת אחת הסדרות הכי אמיתיות שעשיתי, גם מבחינת הסיפורים, שחלקם לקוחים מהחיים וחלקם לא, אבל היחסים ביניהם היו מאוד אמיתיים. זה היה קצת מוקצן כי זה הם, אבל זה נערך ונארז באופן שירגיש חצי-מתוסרט".
למה שהם ירצו דבר כזה?
"כי ככה הם הרשו לעצמם להיות הכי קיצוניים שהם רצו, שלא תחשבי שזה באמת. שהגבול בין התסרוט לאמת יהיה מטושטש, ואז הם ירשו לעצמם להיות יותר אמיתיים".
מציאות מתוסרטת
לא פעם יושב אדם מהשורה וצופה בדוקו-ריאליטי כשבראש עוברת לו הנחת היסוד שכולנו למדנו לדקלם - הכול מתוסרט. ההנחה הזאת יכולה לנבוע כתוצאה מחשיפות שונות של אחורי הקלעים בסדרות ריאליטי, או מתוך ניסיון להגן על עצמנו מצפייה תמימה ובלתי מבוקרת בסדרות שמבקשות לשקף מציאות. אלא שהמושגים 'אמיתי' ו'לא אמיתי' מקבלים עם הזמן משמעויות שונות וגמישות יותר כשזה נוגע לסדרות דוקו-ריאליטי, והבמאית או הבמאי מאחורי המצלמה צריכים למצוא את דרך הביניים שלהם כדי לגשר מעל לתהום שפעורה ביניהם.
"אני איבדתי עניין לגמרי בשיטה הזאת של התסרוט", קובעת שביט. "פשוט גיליתי שמה שהכי מחרמן אותי זה ללכת אחרי המציאות. זה לא שאני לא יוזמת דברים, אבל אני עושה יותר שחזורים. אם פספסתי סצנה חזקה, כי אני לא איתם 24/7, אני יודעת לבוא ולשחזר אותה בצורה שממש אי אפשר להבדיל. הדמעות, האמוציות, הכול, שחזורים שהצופה לעולם לא יצליח להגיד מה משוחזר ומה לא, אבל זאת סצנה שקרתה באמת".
"אחת הסיבות שאני נוטה דווקא למקומות קומיים זה כי אני שונא תסרוט אייטמים", מעיד מנגד עבודי. "אבל ב'חי בלה לה לנד' ידענו שזהבה ואתי בן אוהבות לבשל, למשל, אז בנינו סיפור שהן מבשלות איפשהו ויש אורח שמחבר אותן להוצאת ספרים אמריקנית של ספרי בישול. זה סיפור מומצא לגמרי שמורכב מארבע-חמש סצנות שהמצאנו ושינינו תוך כדי, אבל הן בתוך זה האמינו לזה לגמרי, ואז זה גם קומי, גם יפה וגם עושה להן משהו שהן נהנות ממנו".
ז'אנר הביניים
מכיוון שתעשיית הטלוויזיה מוגבלת בזמן ובתקציבים, וסדרת דוקו-ריאליטי לא עוקבת אחר המצולמים שלה 24/7 אלא תחומה לימי צילום, תהליך בחירת הסיפור מתחיל זמן לא קצר לפני הצילומים. התחקיר הראשוני מברר מה הסיפור של כל אחת מהדמויות שצפויה לקחת חלק בסדרה, ובהתאם מתוכננים ימי הצילום. באחת מהסצנות היותר מרגשות ב"הבוזגלוס" מתועדת עדי, אשתו של אסי, במדידת שמלות לקראת בת המצווה של הבת שלהם, אייר. עדי, שהתמודדה עם הפרעות אכילה, נשאלת על הסצנה לאחר מכן מול המצלמה וחושפת שכל חייה היא מסתירה מבעלה את האכילה הרגשית הכפייתית שלה. "סיכמנו שהיא תפתח את זה איתו בסצנה מצולמת", סיפרה שביט בראיון ל"ידיעות אחרונות" עם עליית העונה השלישית של "הבוזגלוס". "זה היה כל כך אמיץ ומעורר השראה שהתאפקתי לא להתפרץ לסצנה ולחבק אותה. גם כשמירן סיפרה לי שהיא ומאור עוברים תקופה קשה והיא רוצה לפתוח איתו דברים, תזמנו את זה ליום צילום וקיבלנו את הזוג המושלם ברגע של משבר זוגי".
"אני חושב שיש בלבול בין שני מושגים", מציין עבודי. "יש תסרוט ויש המצאה של אייטמים. גם בסרט דוקו יש תסרוט. התסריט הוא תוצאה של תחקיר שאני עושה עם האנשים ואני מבין את החיים שלהם ואיזה סיפור אני רוצה להביא מתוכם. התסריט מבוסס על החיים האמיתיים ולא משהו שאני ממציא כדי לייצר מציאות".
בדוקו-ריאליטי זאת הייתה השיטה הרווחת - בואו ניצור עבורם סיטואציות שיוציאו מהם משהו.
"כשאתה לוקח אנשים ומוציא אותם מהחיים שלהם, אתה בעולם שמזמין הרבה המצאה, אבל כשאני באה אל תוך החיים של בן אדם, אני נמשכת לעבוד עם מה שיש שם. אני לא מצלמת המון שעות, יש לי עשר דמויות ואני עוקבת אחרי מה שקורה לכל אחת מהן, ואני בוחרת מה לצלם. ואם פספסתי משהו מאוד חשוב אני אשחזר את הסצנה הזאת כי אני לא שם כל הזמן, זה לא 'האח הגדול'".
"דברים גם משתנים", מאבחן עבודי, "אתה מתחיל עם משהו ואז קורה משהו יותר מעניין שלא היה בתחקיר אז הסיפור משתנה, ואתה גמיש מספיק כדי לזוז. כשהתסריט מבוסס על החיים האמיתיים כל הזמן אתה מתסרט תוך כדי, זאת העבודה שלך, לשנות מסלול. זה לא כמו בדרמה - גמרת לכתוב תסריט ואתה הולך לצילומים.
"זה מה שאני אוהב בז'אנר הביניים", ממשיך עבודי, "ואני הולך ל'גולשי ספות' כדוגמה כי זאת סדרה רצינית ולא קומית. שם אני לא עובר בחיים שלהם, אלא הם נוסעים לחו"ל ואני מתכנן להם איפה להתארח או את מי לפגוש. אני בונה להם סט-אפים וסצנות שהם לא יודעים שהן לא 'אמיתיות', והשאלה הזאת - 'זה אמיתי או לא' - מה זה אמיתי? ברגע שהמצולם שלך מאמין שזה אמיתי, שעובר עליו משהו והוא מתנהג באופן טבעי ואותנטי וזה נוגע בו - זה אמיתי. מצד שני, תמיד כשיש מצלמה זה משנה את ההתנהגות שלו בצורה מסוימת. 'הבוזגלוס' למדו במשך הרבה עונות איך להתנהג מול מצלמה, והמצלמה שינתה אותם. וגם סיגל, שהיא גאון בתחום הזה. אז מה אמיתי ומה לא, זה משחק מאוד עדין".
בדוקו-ריאליטי יש סצנות שאם לא תראי את המצלמה, זה גורם לך לחשוב שזאת אשליה, לא אמיתי", ממשיך עבודי. "אם אנשים מצטלמים חמש שנים ומתייחסים לכל דבר שהם עושים בחיים אבל לא מתייחסים למצלמה, שזה הדבר הכי חשוב בחיים שלהם, אין בזה הגיון. אז אחד הדברים שעשיתי בעונה השנייה של 'גולשי ספות' היה להכניס את הקיום של המצלמה. לא מתעלמים ממנה. הם יכולים לדבר עם הצלם או שרואים בפריים את הצוות, ואני חושב שבסדרה מהסוג הזה, זה עוזר לצופה להרגיש שזה אמיתי".
תמיד יש פער בין הציפיות של האדם המצולם למה שהוא רואה אחר כך בסדרה?
"אני חושבת שבנאדם שבא להצטלם לדבר כזה לא מבין לאיזו חוויה הוא נכנס", אומרת שביט. "אני פעם עשיתי סרט דוקו אישי על עצמי, וזאת הייתה חוויה מאוד מטלטלת. לא סתם יש משהו שנקרא וידאו-תרפיה, יש משהו טיפולי בלראות את עצמך מהצד. וזה מה שקרה לבוזגלוס, לאורך השנים הם השתנו. את רואה את הפרק הראשון של העונה הראשונה והאחרון של האחרונה, אלה אנשים אחרים. וזה שינוי שהם עברו כי הם ראו את עצמם כל שנה, קיבלו את הפידבק הזה ועברו עוד שינוי. וגם אותי זה מעניין, להיות הבנאדם שמשקף להם את השינוי הזה".
"קרה יותר מפעם אחת שאמרתי למצולם 'בוא תגיד לי מה הקווים האדומים שלך'", אומר עבודי. "ומאוד הקפדתי שאם בנאדם לא רצה לדבר על דברים מסוימים לא ניסיתי אפילו, גם אם זה יכול היה להיות הדבר הכי סקסי בעולם. קשה לי לחשוף את האנשים ברגעים הקשים שלהם".
אבל זה הבשר של הפורמט, לא? אנשים נחשפים.
"זה לא נכון, וזה עבד בדיוק הפוך. כי זה גרם לבן אדם השני להאמין בי, ואז הוא נתן לי את שאר הדברים ממקום של אמון. אז לא דיברתי על נושא אחד אבל הוא דיבר הרבה יותר אמיתי ולעומק על דברים אחרים מבלי שביקשתי, כי הוא הרגיש שאני הוגן איתו, הוא לא הרגיש שאני מנסה להוציא ממנו משהו. במובן מסוים אפשר להגיד שזאת מניפולציה", הוא מחייך, "גיליתי שאני מניפלטור מאוד טוב דווקא בגלל שלא חשבתי שאני עושה מניפולציה, זה טבעי לי. ואני מקבל שם הרבה יותר כי אנשים מרגישים בנוח להיפתח".
אתה שומר עליהם יותר ממה שהם שומרים על עצמם.
"לא באמת. היו גם מצולמים שכעסו עליי, אל תדאגי. אבל מעט. דודו אהרון כעס עלי מאוד ב'חי בלה לה לנד', כי זאת הייתה סדרה במובהק יותר קומית ממרגשת והאנגלית של דודו מאוד מצחיקה. הכנסנו די הרבה בדיחות כאלו והוא התבאס מאוד בהתחלה, ואולי הוא קצת צדק, אולי קצת הגזמנו, אבל בסוף הוא סלח".
אפרופו ביקורות על זה שאתם בעצם מלגלגים על האנשים שאתם מצלמים.
"בימים הראשונים של 'חי בלה לה לנד' היו ביקורות איומות, כי זה מתבקש. לקחנו קבוצה של זמרים מזרחים ללוס אנג'לס - זה נשמע הכי פח שיכול להיות. לא ציפיתי לביקורות טובות אבל היו כמה ביקורות שבאופן מובהק הסבירו למה זאת תוכנית נוראית. זאת הייתה הפעם היחידה שעניתי למבקר. אני לא זוכר את הביטוי המדויק, אבל מה שהשתמע ממה שהוא אמר היה שזאת חבורת טיפשים. וזה כל כך כאב לי, אמרתי לו שאין לי בעיה שיגיד שהתוכנית חרא, אבל תאמין לי שאנשים שבאו לתוכנית הזאת הם מאוד חכמים וידעו בדיוק למה ולאן הם באים. הם מרוויחים כסף וחשיפה, וגם בסוף הסדרה הצופים מאוד אהבו את מי שהשתתף, כי אם אתה לא אוהב את הדמויות שאתה מצלם אתה בבעיה גדולה, ואם אתה לא בעדם ולא רוצה שיאהבו אותם, שום תוכנית לא תעבוד".
כשאתה מקבל על עצמך לעשות סדרה על מישהו, אתה יכול לדעת אם תאהב אותו או לא? לא יכול להיות שתגלה שאתה לא סובל אותו?
"בטח, תמיד יש רגעים קשים אבל אתה צריך לדעת שאתה חייב לאהוב אותו. גם כשאתה שונא אותו, כשאתה מגיע לחדר עריכה אתה חייב לאהוב אותו. ואתה חייב לדעת לעשות את ההפרדה, להסתכל על החומרים בחדר ולהגיד 'פה רציתי להרוג אותו', ותאמיני לי שרציתי להרוג אותו, אבל עכשיו אני יושב בחדר עריכה ואני צריך ורוצה שהצופה יאהב אותו ואני אלחם על זה".
מה עושים ברגעים שאתה רוצה להרוג את הבנאדם? איך מתעלים מעל זה?
"אתה המבוגר האחראי במערכת היחסים הזאת", קובעת שביט, "ואתה צריך לזכור את זה. תמיד מגיע המשבר הזה ביחסים, אגב, תמיד. זה מתחיל בהתאהבות כזאת, יש לזה דינמיקה, ואחרי ירח הדבש מגיע המשבר וזה יכול להגיע למקום של שבירת כלים, 'לא מצטלם עכשיו'. וחלק מהתפקיד של במאי בסיטואציה הזאת זה לנהל את זה. להציל את היחסים ולהוציא אותם ואותך מהמשבר הזה, זה עליך".
איך מוצאים את האיזון העדין בין לעשות דוקו-ריאליטי קומי לבין לוודא שהבן אדם לא ירגיש שלועגים לו?
"אני שמתי לעצמי מעין מד", מסבירה שביט, "אני אומרת לעצמי וגם להם שאני באה לצלם את החוויה האנושית. הם דמויות אנושיות, וככאלה כולנו גם חכמים וגם מקסימים ומגעילים ומגוחכים לפעמים וגם עושים שטויות. אם אתה מביא את עצמך כדמות עגולה, זה אנושי, וכשאתה מביא זווית אנושית כמכלול, זה לא לועג. זה פיצוח שעשיתי עם עצמי והרגשתי שהבוזגלוס התחברו והבינו את זה, ולכן מעולם לא כעסו עליי, גם כשהיו כביכול נלעגים".
"אני לא חושב שיש הבדל בדבר הזה בין הומור לרגש ולכל דבר אחר", מאבחן עבודי, "ב'דאבל דייט' וקצת ב'חי בלה לה לנד', פה ושם צחקנו על הדמויות. אבל מאז אני לא רואה את זה ככה, אם זה אמור להיות קומי, זה בגלל שהאנשים מצחיקים. אגב, לפעמים נותנים לי דברים שאני לא רוצה אותם ולא יודע איך להתמודד אתם, זה יותר מדי. אם בן אדם בא ועושה מעצמו צחוק בצורה מטורפת מול המצלמה, מה אני אמור לעשות עם זה עכשיו? זה יכול לבוא מעודף או חוסר מודעות ואני אמור להשתמש בחומר מעולה שקיבלתי ומשלמים לי על זה גם. גם אני כמו סיגל אוהב דברים אמיתיים, אבל אני כן מעדיף שהסיפור יהיה חזק ואני לא אצטרך לקרוע את האנשים האלה כדי להביא אותו".
"גם אני הורדתי לא פעם מצלמה ב'הבוזגלוס'", חושפת שביט, "היו מריבות שהגיעו למקום מגעיל, שידעתי שאין סיכוי שאני מכניסה את זה, שחס וחלילה שלא יהיה רגע שתהיה סיטואציה שאני מחזיקה מצלמה ומצלמת מכות או משהו כזה. היו ריבים שאמרתי שאני עכשיו מורידה מצלמה ואני נכנסת ומפרידה, כי אני לא רוצה שמול המצלמה יקרה משהו שיחצה את הגבולות בצורה כזאת, הרגשתי שזה יזהם את ההפקה. אפרופו אמון, צילמתי אותם חמש שנים והם בחיים לא אמרו לי להוריד מצלמה ואני חייבת לזקוף את זה לזכותם וזה מראה כמה הם סמכו על ההפקה ועליי".
"אצלי המשברים הגדולים באמת", אומר עבודי, "קרו כשניהלנו את כל המשבר מחוץ למצלמות במכוון. למשל בעונה השנייה של 'חי בלה לה לנד', כשהגיע מתמודד ערבי, הרגשנו שהם לא מקבלים את זה כמו שצריך ואחרי כמה סצנות קלטנו שזה אמיתי, אז הפסקנו את הצילומים ונכנסנו בהם. הם לא הבינו מאיפה זה בא להם. שבי זרעיה עמד מולם וצרח את נשמתו ויישר אותם. עשה מהם בני אדם בלי קשר לתוכנית בכלל, והוא גמר על כל הנושא כשהמצלמות בכלל לא דולקות. אם אנחנו לא נהיה בני אדם זה לא יעבוד".
