ישראל חיה במאניה–דיפרסיה נצחית, והשבוע האחרון הדגים את זה יופי
ביום שישי שעבר עוד היינו עם הילדים וחברים בים לפנות ערב, המים היו חמימים ועכורים כמו שצריך, השקיעה נתנה ביצוע די מפואר, ואנחנו יצאנו מהמים, התיישבנו במסעדת חוף, הזמנו לילדים שניצלונים ולעצמנו בקבוק יין, והרגשנו שבסך הכול, למרות שלא נסענו ליוון, יוון די נסעה אלינו, ולרגע החיים התנהגו ממש בסדר גמור והייתה באוויר איזו אופוריה קטנה, ואז –
"אנחנו תוקפים בעזה", היא פלטה, שקועה כולה בנייד שלה, בזמן שהילדים קצת נדרכו ואני אמרתי: "בסדר, זה כלום" – כי בגדול, אני הפרשן הצבאי המשפחתי עם רפרטואר של שתי פרשנויות: "זה כלום" ו"פאק, הלך עלינו, חרא מדינה" – ואנחנו עוד ניסינו למשוך את רגעי האופוריה שלנו, אבל לא היה לנו סיכוי; אחרי עוד כמה דקות היא אמרה, "טוב, היו אזעקות באשדוד ובאשקלון", ופה הילד כבר ממש התחיל להילחץ ולהגיד "בואו נלך הביתה", וגם החברים הימהמו משהו לגבי זה שאולי כדאי שנתחיל לזוז.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
התרוממתי באגביות מופגנת מהכיסא הנוח, התמתחתי ואמרתי: "טוב, אולי באמת מתחיל להיות מאוחר, רוצים לזוז?" ועוד לפני שהספקתי להשלים את מופע ההרגעה והפאסון שלי, נשמעו שני בומים די אדירים מהכיוון הכללי של השמיים.
הילדה התחילה לבכות, הילד התחיל לצעוק "בבקשה בואו נלך מפה!" ואני פרצתי בשעטה ל־ynet וראיתי שאזעקות בגוש דן – אבל לא בחוף שרתון, משום מה – והבנתי שעדיף לא לשתף כרגע את הילדים במלוא תחושותיי, שנעו בין היסטריה לפאניקה, ולהיצמד לאוהד חמו הפנימי שלי, כך שאמרתי רק "אלה בטח רק בומים על־קוליים, אבל בואו נזוז, כבר חושך".
וזזנו למכונית די מהר, ונהגנו די מהר, וכל הזמן הזה היא ואני לא אומרים מילה אבל יודעים, כל אחד, שהשני לחוץ טילים – מילולית, טילים – ובסוף הגענו, נשמנו לרווחה כשהיינו סוף־סוף בבית, בין קירות, אני סגרתי את חלון הברזל הכבד של הממ"ד וסידרתי להם מזרני שינה בממ"ד – בנוהל, בקיצור. בכל זאת, עזה היא אירוע שקורה לנו בתכיפות גבוהה יותר מחופשה משפחתית בחו"ל.
שלושה ימים אחר כך, ניצחנו במלחמת שלושת הימים.
"חיסלנו להם את כל המפקדים וגמרנו להם את כל מלאי התחמושת!" הילד שלי הגיע למטבח בצהלות. "כן, זה היה מהיר הפעם", תידלקתי אותו. "וזה גם היה הרבה יותר טוב מאשר אצל ביבי!" הילד המשיך, יודע מה הקהל שלו אוהב לשמוע. "תשמע, זה היה מול הג'יהאד ולא מול חמאס", ניסיתי להיכנס לניואנסים, אבל הילד סירב לשמוע: "לא חשוב, ניצחנו בענק!"
האופוריה הישראלית תמיד מוגזמת ובעיקר זמנית, כי מעבר לפינה כבר מחכה הדאון הבא. הדיפרסיה התורנית הבאה. זו הדינמיקה הישראלית הקלאסית; עולים כדי לרדת, יורדים כדי לעלות
וקצת כמו הילד שלי, כל המדינה נכנסה לאיזו אופוריה פתאומית שבמסגרתה פשוט הרשינו לעצמנו להרגיש טוב עם עצמנו. פעם אחת, מה יש. בכל זאת באנו, ראינו, ניצחנו – וגם יזמנו, חיסלנו, סיכלנו וניטרלנו – ואפילו זכרנו להתנצל בסוף אם פגענו במישהו.
ממש יכולתם להרגיש את האופוריה באוויר. היה בזה משהו כמעט רטרואי – משהו של ישראל־של־פעם; כמו ניצחון צבאי ישן שהופך את הגנרלים לכוכבים (היי, גנץ), מייצר איזו לכידות ואחדות זמניות (היי, נתניהו), ונותן לנו להרגיש קצת כל־יכולים (היי, ששת הימים, שברנו לך את השיא).
אבל האופוריה הישראלית, אתם יודעים, תמיד מוגזמת ובעיקר זמנית, כי מעבר לפינה כבר מחכה הדאון הבא. הדיפרסיה התורנית הבאה. זו הדינמיקה הישראלית הקלאסית; עולים כדי לרדת, יורדים כדי לעלות – והחיים בישראל הם מאניה־דיפרסיה מתמשכת, שבה ברגע שהתחלתם לשמוח יותר מדי ממשהו, אתם יכולים להיות משוכנעים שממש עוד שנייה תחטפו את הכאפה.
כי אם מישהו פה כבר הצליח – בתום התפתלויות הודיניות בלתי אפשריות – להקים ממשלה, אתם יודעים בוודאות שתוך שנה גג היא תיפול ושוב יוכרזו בחירות. האופוריה החגיגית של טקס השבעת הח"כים תתרסק במהירות של בלנדר נינג'ה לתוך דיפרסיית ההתפרקות המוחלטת ובחירות מספר – נו, שמישהו יבדוק מה המספר הסידורי כרגע. וכעבור ארבעה חודשים שוב תתפרץ אופוריה רגעית בדמות ליל בחירות והמשדר המיוחד עם יונית הנרגשת ככלה בחופתה, ומשם – להתרסקות הבאה. שוב.
ויש התפרצויות מאניה־דיפרסיה שאין לנו בכלל דרך לחזות מראש: נניח, נבחרת הצעירים הישראלית בכדורגל מביסה, משום מקום, את נבחרת צרפת! אופוריה, לא? יום למחרת הם כבר מפסידים באליפות העולם, אבל מבטיחים שזו רק ההתחלה, ונעלמים. דיפרסיה.
בכלל, מאניות־דיפרסיות ספורטיביות הן מהירות במיוחד אצלנו: יום אחד לינוי אשרם מאבדת את החישוק באמצע התרגיל וגוזרת על כולנו בושה, כלימה ותבוסה, ויום למחרת היא אלופת העולם! לינוי שלנו! האופוריה שוטפת, ואז לינוי חוזרת לארץ עם המדליה – המדליה של כולנו! – ומכריזה חגיגית שהיא, אה, פורשת. דיפרסיה.
אנחנו בדיפרסיה כשמחירי הדלק מגיעים לשיא כל הזמנים, באופוריה כשהם יורדים בחזרה, ואז בדיפרסיה כשמתברר שמחירי החשמל, המים וכל השאר מזנקים בפראות. אבל אז, שוב אופוריה: הנה הצלחנו להחרים את מוצרי דיפלומט והיבואן "התקפל", בטח התקפל, ולא יעלה מחירים. החודש.
אנחנו בדיפרסיה כשחום יולי־אוגוסט שוב גורם לנו להאמין שפשוט נולדנו בטעות במקום הלא־נכון ושנועדנו בכלל לחיות במקום אירופי קריר עם ילדים בלונדיניים חמימים – ואז אנחנו באופוריה כשמתברר שבאירופה יש גל חום אפילו גרוע יותר, ושהטמבלים האלה אפילו לא מוכנים לשמוע על מזגן. נו, למי נעים יותר עכשיו?
אנחנו באופוריה כשאנחנו אורזים מזוודות לחו"ל עם הילדים, בדיפרסיה כשהן לא מגיעות לחו"ל עם הילדים, באופוריה כשאנחנו מצליחים לעשות איתם בטיול מה שתיכננו למרות הכול, ובדיפרסיה כשנוחתים בחזרה בנתב"ג ונהג המונית בדרך הביתה שומע בן כספית וינון מגל כאילו מדובר בגזרת גורל.
אנחנו בדיפרסיית יום הזיכרון ובאופוריית יום העצמאות למחרת; אנחנו באופוריית סוף חופשת החג של הילדים, ובדיפרסיית אסרו חג – המספר הנוסף. באופוריית הים ובדיפרסיית המדוזות.
וזה תמיד – אם אנחנו כבר ברטרו – או סקנדל או פסטיבל, ושום מצב לא נמשך כאן יותר מדי. לאורך חיים שלמים, רכבת ההרים הישראלית גובה ממך מחיר בצורת דריכות תמידית ותחושה שהאדמה אף פעם לא מפסיקה לרעוד מתחת לרגליים. אולי זה משאיר אותנו ערניים, אבל זה גם הופך את המקום קצת בלתי נסבל. לוע של הר געש פעיל ועשרה מיליון תושבים נוירוטים שרק מחכים לניצחון הבא, למכה הבאה.
והשבוע אנחנו באופוריה. בסך הכל נעים פה באופוריה, נופים יפים, המדריך טוב. אנחנו יכולים להתרגל לזה, אבל בואו; אין סיכוי שנישאר מספיק זמן.
ארבעה מהם ממש משמחים, ואחד, ובכן, אחמד טיבי
רובכם מן הסתם כבר שכחתם שזה קרה, אבל היה פה סבב לחימה שהסתיים רק בתחילת השבוע, ואני כאן כדי לסכם אותו עם חמישה דברים שלמדנו ממנו, דברים שאני מרגיש חובה נעימה להזכיר שקרו, רגע לפני שנחזור - בעצם, על מי אני עובד? רגע אחרי שחזרנו - לריב ולהגיד כמה רע פה.
הדבר הראשון שלמדנו במבצע עלות השחר הוא שראש הממשלה לפיד ושר הביטחון גנץ עובדים יפה יחד. בצוק העיתים הם עובדים יפה. אמרו לנו שראש הממשלה ושר הביטחון מסוכסכים - וואלה, מי אני שאחלוק על כך - אבל משמח לדעת שהם מתעלים כשצריך ומשתפים פעולה. גם הביצועים של הצבא היו מרשימים מאוד, ובציבור הייתה תחושה שיש על מי לסמוך, וכאילו לא די בכל הטוב הזה, האופוזיציה נתנה גיבוי בממלכתיות. איזה דבר מרענן זה היה, לראות את נציגי הליכוד באולפנים מברכים, נותנים גיבוי, שמים את הפוליטיקה בצד. גם התמונה המשותפת של לפיד ונתניהו גרמה לנו לתהות, למה בעצם זה דבר נדיר כל כך? איך בעצם הפכנו לשני מחנות? אז נכון, זה היה רק לרגע והוא חלף ושום דבר משמעותי לא השתנה, הרי מערכת הבחירות ממשיכה והמריבות התחדשו. אבל אני כאן כדי להזכיר שלכמה רגעים בסבב הלחימה האחרון, הייתה תחושה טובה של ביחד.
וזה לא מובן מאליו.
הדבר השני שלמדנו, זה שח"כ אחמד טיבי מקבל, אמנם, משכורת ממדינת ישראל, אבל זה לא מפריע לו להעליל מעת לעת עלילות דם נוראיות בחשבון הטוויטר שלו. נדמה לי שגם בעולם הבינו שישראל לא הייתה אחראית למות ארבעת הילדים בג'בליה, אלא החוליה הדפקטית ששיגרה עליהם רקטה, שממש כמו יתר התוכניות שלהם, לא הצליחה להמריא. היו הרי סרטונים שמתעדים את זה. זה גם לא באמת חדש, ואני חושד שגם טיבי, בינו לבין עצמו, מכיר בכך שהמחבלים בעזה הם אנשים אכזריים, שפוגעים קודם כל בבני עמם ומסכנים את חייהם, בגלל האשליה שזה יגמור אותנו. ובכן יש לנו חדשות עבורם: זה לא יקרה. אנחנו ממשיכים קדימה.
בסרט הקולנוע של משפחת סימפסון, שמו את כל העיר תחת מגן שקוף ענק. זו הייתה התחושה בסוף השבוע האחרון: מחבלים יורים על ישראל במשך ארבעה ימים, ופה אין אבדות בנפש
הדבר השלישי שבו נזכרנו במבצע עלות השחר, ובפעם הזו זה היה אפילו מובהק יותר מבעבר, זה שאי־אפשר להפסיק להתרגש מהביצועים של כיפת ברזל. האויב מעיף עלינו מאות טילים ביום ו־96 אחוז מהם מיורט בשמיים. זה הרי לא ייאמן. בסרט הקולנוע של משפחת סימפסון, שמו את כל העיר תחת מגן שקוף ענק. זו הייתה התחושה בסוף השבוע האחרון: מחבלים יורים על ישראל במשך ארבעה ימים, ופה אין אבדות בנפש. אף פעם, אגב, לא מיותר גם לומר שוב תודה לעמיר פרץ ולדני גולד ולרוח היהודית ולרפאל ולמדע ולבורא עולם ולכל החיילים בסוללות שמתַפעלים את הנס הזה.
הדבר הרביעי המשמח היה לראות שאזרחי ישראל נשמעו להנחיות. מי שעקב אחרי השידורים בטלוויזיה, ולצערי עקבתי (אני לא מסוגל אחרת, הלוואי שאגמל מכך), ראה לא מעט בתים שנפגעו, בעוד אלה שגרו בהם, בגלל ששהו במרחב המוגן, יצאו ללא פגע. זו לא ממש תכונה ישראלית, לציית להנחיות, אנחנו לא תמיד מצטיינים בזה, והיה מרגש לראות שזה קורה. אגב זה גם עוזר לצבא לפעול יותר בנחת, ולגבות מחירים מהצד השני. ולגבי הערבים ביפו שמחאו כפיים וצעקו אללה אכבר בזמן אזעקה, מה נאמר? שומר פתאים ה'. כיפת ברזל היא זו שמאפשרת להם את ההתנהגות המחליאה הזו, וכל שנותר לנו הוא לקוות שמדובר במיעוט לא מייצג.
הדבר החמישי שמשמח, זה שהרעים מתו. לפעמים החיים לא כל כך מסובכים. יש טובים ויש רעים, וצריך שהטובים ינצחו. הג'יהאד האיסלאמי איבד מפקדים בכירים, ארכי־טרוריסטים צמאי דם שתיכננו לירות טיל על אוטובוס עם ילדים בעוטף. כל הכבוד לאנשי המודיעין שפירקו את ארגון הטרור הזה מבפנים, ובאבוד רשעים רינה. וכן, יש מי שמתלונן על הלופ. על כך שיש סבב ואחריו עוד אחד. זה אכן מצב מחורבן, אבל הישראלים ברובם המכריע מבינים שלא אנחנו אשמים בו. הם יודעים שהעם שלנו אינו שש אלי קרב.
הלוואי שעזה הייתה משגשגת. אבל עזה נפלה בידי אנשים ששונאים אותנו יותר משהם אוהבים את עצמם. חמאס שולט בה. וגם אם אתה שוחר שלום, כשארגון כמו חמאס הוא השכן שלך, אתה לעיתים נאלץ להפעיל כוח.
הרי יצאנו משם, עקרנו יהודים מבתיהם, אז למה חמאס מכלה את ימיו בשביל להילחם בנו במקום לדאוג לעזה? ומה עשינו לחיזבאללה בלבנון? והאיראנים, למה לבזבז כל כך הרבה משאבים על פרויקט שאמור להשמידנו? לא עדיף לסלול כבישים? להשקיע בהייטק מקומי?
זה מזכיר לי קצת את ערוץ 26 של "האח הגדול". בימי הלחימה הוא נפתח לכולם, אז צפיתי בו קצת. השעה הייתה אחת בלילה, ואחד מדיירי הבית הכין לעצמו קפה. ראיתי אותו מחמם מים, לוקח כוס, שם קפה וסוכר, עקבתי אחרי הדרך שבה ניקה את הכוס מבחוץ, הייתי איתו בשניות המותחות שבהן מזג את המים החמים לכוס, היינו יחד ברגעי השמחה של הוצאת החלב מהמקרר - וגם ברגעי השפל שבהם התברר שהחלב חמוץ היינו יחד. ובכל הזמן הזה במטבח, לא רחוק ממני, אפרת הכינה לחם שום לסוף הצום. זה הרבה יותר מעניין מהכנת קפה וגם אלה לחמים שאני אזכה לאכול מהם, אבל לא דימיינתי בכלל שאשב ואסתכל עליה מכינה את לחם השום הזה. מה, אין לי חיים? לשבת ולהסתכל על אשתי מכינה אוכל כמו איזה פסיכופת? בחיים לא. אני אשב בנחת ואצפה באדם שאיני מכיר מכין לעצמו קפה, כמו אדם מין היישוב. ואלוקים יסלח לי, אבל הייתי מרותק למסך כתינוק הכרוך אחר אמו.
אתם מבינים, יש יותר מדי ארגוני טרור ומחבלים שלא מתעניינים באיך לשפר את החיים שלהם, אלא באיך להרוס את אלה שלנו. יש להם כל כך הרבה מה לעשות כדי לקדם את המקום שבו הם חיים, אבל הם מעדיפים להסתכל על החיים שלנו בערוץ 26, ולנסות להדיח אותנו.
אוקיי, הנמשל קצת ברח לי לקראת הסוף, אבל המסר ברור, כן?
שיהיו ימים שקטים, בעזרת ה'. ושבת שלום.
מהופעה למלחמה
שישי בצהריים לפני שבוע בהיכל התרבות בתל־אביב. השעה הייתה אחת והרי החדשות. בעוטף עזה עדיין לא הייתה תנועת תושבים בדרכים, נוכח ההגבלות שהטיל צה"ל בגלל הג'יהאד המאיים ב"משהו" שאיש לא ידע מהו. ובהיכל? עלינו לבמה באיחור קל, כי כל מי שבא לאזור חייב לדעת שחניה זו אוטופיה ושיש לחצות בריקדות כמו בתקופת המהפכה בפריז כדי להגיע להיכל התרבות. למה? בגלל כריית הרכבת הקלה.
אז חיכינו למחפשי החניות וכשהאחרון שבהם נכנס לאולם כיבינו את האורות וההופעה החלה. ההופעה אצלנו מתחילה בסרטון שהשורה הראשונה שלו אומרת "זה לא בא בקלות, אבל זה בשבילך". מתאים, לא? במיוחד למה שהתרחש אחר כך. כי כשסיימנו להופיע ודהרתי הביתה עם בקבוק פלגרינו וסנדוויץ' ביד, לקראת ארבע וארבע עשרה לפני שבת, כיסח כבר צה"ל את מפקד הג'יהאד הצפוני ומטוסי חיל האוויר תקפו מטרות של הארגון המגעיל הזה שרוצה רק ברעתנו. אז אם לסכם: הלכנו להופעה וחזרנו למלחמה.
בשחר העולה
כבר ידענו מלחמות ומבצעים. זה לא חדש. אבל הפעם כולנו הופתענו. ובאותו שישי אחרי ההופעה, הייתה לנו ארוחה משפחתית במרכז הארץ הלא־מופגז, וכשהסתיימה בהצלחה הלכתי לישון לפני עלות השחר כשאני בולס (מעצבים כנראה) פרוסה מרוחה בשחר העולה (שוקולד). ולמחרת, בשבת, כשיצאתי לרכוב על אופניי, גיליתי שהכבישים ריקים כמו נניח ביום כיפור. אז רכבתי כשמדי פעם אני מציץ לשמיים, שרק יותר מאוחר (אחר הצהריים ליתר דיוק) התמלאו בערפילי כיפות ברזל שניתכו לעבר טילי הג'יהאד שעפו לכיוון גוש דן.
ושוב בא ידלין החכם לטלוויזיה, ושוב הבכיר מהשב"כ, ושוב נדהמנו לראות כמה אנשים רוצים לקבל דקה של חסד כדי להגיד את מה שיש להם ושאיש לא יזכור אחר כך. ובשלב הזה, כשלבבות כל העם הזה היו שוב עם תושבי העוטף ואשקלון והסביבה המופגזים ולא יכולנו לעשות עם זה כלום, התחלתי לחפש סדרה ב־yes פלוס. ואכן מצאתי סדרת בילוש לונדונית בשם "שני נהרות" שהייתה נוחה ליום קרב כשאתה שוהה בבית, במה שנקרא קרוב לעצמך ולממ"ד.
קצת שקט בקופסה
אני כותב את הטור הזה בתחילת השבוע אחרי שכבר הוחלט על הפסקת אש. אבל כיוון שהכול שברירי אז כל סטייה מהבנת המציאות אפשרית פה ואי־אפשר עדיין לדעת מה בדיוק יהיה שלומנו בסופ"ש. רק כפי שאמרה מ.מ. (המשתמשת הטבעית בלשון זכר ונקבה), כולנו מנסים ומנסות להגיע לקצת שקט. ואולי לא היא אמרה את זה, ורק מתאים לה להתנסח כך. אז נכון, תמיד ניסינו להגיע לקצת שקט בקופסה אבל זה אף פעם לא ממש הצליח. הסבבים חזרו על עצמם, כמו גלגל הענק שהנכדים שלי דהרו עליו בלונה פארק לפני שבוע.
אגב, ביום ראשון בבוקר (כלומר, ביום השני וחצי למבצע), מילאו את הפארק שלנו בעלות השחר רק רבע מהרצים הממלאים אותו בימים רגילים. האם זה היה בגלל המבצע? יש מצב. אבל גם כי רבים נסעו לחופשה בלונדון, הסביר לי מישהו.
מה קורה בלונדון? תמהתי.
"נו, הופעה של ליידי גאגא", הסבירו.
ברחוב הנשמות העדינות
אז ליבי הלך בעיקר אחרי הילדים כי הם היו עצבניים בארוחת שישי כמו חיות קטנות שחשות בסכנה. "מתי תהיה כבר אזעקה?" שאל ירדן בן השש.
"ומה יותר מסוכן, אזעקה או פצצה?" הוסיף. ואני כמובן נזכרתי בילד בן השש שירד בחשש למקלט ב־1956 במה שנקרא אז מבצע סיני. זה היה המקלט הראשון שלי. מיי לאבלי שאלטר, מקלטי האהוב. ואחרי שהקרבות נגמרו, כיוון שהיה זה בית משותף ירדתי לא פעם לאותו מקלט, ככה סתם להיזכר, להירפא, וכדי לחפש לי קצת שקט.
לשאלה של ירדן "מה יותר גרוע, אזעקה או פצצה?" רציתי לענות ששתיהן גרועות, אבל לא אמרתי לו את זה. זאטוטים שנתפסים בשמלת אמם ילמדו מהשחר העולה על חייהם, את התורה של המלחמות בארץ הזאת
ילדים לא תמיד משתפים בתחושות שלהם ובימים העתיקים ההם ממש לא שיתפנו את הורינו בחרדות שלנו. אז לפעמים סתם עפנו לגגונים, לדוודים ובין החצרות, אבל תמיד־תמיד חיינו בציפייה דרוכה למלחמה הבאה. מה שלימים נהיה בעוטף עזה שגרה. ילד משדרות ומהעוטף נולד עם זה. אולי לא מִתְרַגֵּל, אבל מְתַרְגֵּל כל חייו ממ"ד, מקלט, שאלטר.
ילדים מחוננים עם עצבי ברזל יכולים, במבצעים כאלה, להעביר את הזמן בנגינות פסנתר או שירה בליווי גיטרה. וילדים עם נשמות עדינות חורטים את הדבר הזה על לוח ליבם לתמיד. למראה האב מאשקלון שנשא את הילד חסר האונים שלו כשנהייתה אזעקה, נחמצתי. ולשאלה של ירדן "מה יותר גרוע, אזעקה או פצצה?" רציתי לענות לו ששתיהן גרועות, אבל לא אמרתי לו את זה. זאטוטים שנתפסים בשמלת אמם ילמדו מהשחר העולה על חייהם, את התורה של המלחמות בארץ הזאת.
רגע בנתב"ג על פי אחותי
בעודי שב הביתה לפני שבועיים מקפריסין נזכרתי בקטע מתוך "כובעים של זכוכית", ספרה הנפלא של אחותי הסופרת נאוה סמל. הקטע מתרחש בשדה התעופה לוד לפני שנים.
וככה כתבה על זה פעם: "בית הנתיבות המה בני אדם שניצתו בקדחת מסעות.
"האם ארזתם בעצמכם?" שאל איש הביטחון את האבא, האישה והבן שהתלווה אליהם.
"ודאי", ענו לו.
איש הביטחון ביקש מהאמא לפתוח ת'מזוודה והיא התירה את הסבכים לאיטה.
"יותר מהר, אמא", סינן הבן שלה, איתן היה שמו, שבטח התבייש מהקלאמזיות (סרבול) שלה.
"יש זמן", אמר הבודק בשלווה והתיר אפילו קישור אחד בעצמו. אחר כך הסצנה ממשיכה כשהם נתקעים על תכולת המזוודה ובעיקר על הלבנים (תחתונים) והתרופות הארוזות בשקיקים של קופת חולים, והופס, בתחתית המזוודה תמונה של הבן, איתן.
"זה מהטקס שלו", אמרה האם לאיש הביטחון ולא הסתירה את גאוותה, "זה כאשר קיבל את הדוקטורט".
"אמא תפסיקי", סינן איתן שהתחרפן.
"מה יש? אני צריכה להתבייש שיש לי בן כל כך מוצלח?" אמרה. ואיש הביטחון חייך אליה.
מה שהיה אחר כך זה שהבן איתן לא נסע איתם, הוא רק התלווה, כאמור, אל אביו ואמו ביציאה מהארץ, שהרי פעם אפשר היה להגיע עד למדרגות העולות. ודבר אחד בטוח. זה לא היה טיול כיפי של חופש ללונדון וליידי גאגא. הם נסעו להעיד נגד הנאצים. ומי היו איתן והאמא? נחשו.
תשעה באב וילד
בערב תשעה באב, יום האבל על חורבן בית המקדש על ידי קנאים שלא הצליחו להימנע מפילוגים ומשנאות בתוך העם, נזכרתי, כרגיל, בסבי דב ובי שהיינו ישובים באותו יום ממש בבית הכנסת שלו בקריית־ים גימל שבקריות על ארגזי ירקות ושרים יחד את "איכה ישבה בדד העיר רבתי הייתה כאלמנה", מתוך מגילת איכה. היה לו קול נהדר, לסבי. הוא היה ממש הכוכב הבא. ואני שרתי איתו עד שלפעמים נשמענו כצמד אבלים.
אז שם יחד איתו למדתי לשיר, ושם במגילת איכה, מגילת הקינה וצידוק הדין על החורבן, למדתי לראשונה על יהדותי ועל הרצון של כולנו המנסים והמנסות למצוא לנו קצת שקט.
והשבוע, כשהכול נרגע והג'יהאד הושתק לרגע, הציץ ירדן מהחלון ושאל אותי: "מה, לא יהיו יותר אזעקות?"
"אבל בעצם לא היו בכלל אזעקות בבית שלך בהוד־השרון", עניתי לו.
"סלח לי אבל אני שמעתי אזעקות", אמר הילד הקטן בנחישות כזו, שממש האמנתי לו.
