במאים כמו לואיס בונואל, מיה דרן, טרנס מאליק ודיוויד לינץ' מזוהים עם קולנוע אונרי (Oneiric) - כלומר, "של חלומות". סרטיהם מכניסים אותנו לתוך החלומות והסיוטים של הדמויות ושל יוצריהם. פדריקו פליני, במאי המזוהה עם האונרי, יצר ב"שמונה וחצי" (1963) את החיבור בין גישה זו ובין אקט רפלקסיבי שבו הוא הרהר על חייו, יחסיו עם נשים, זיכרונותיו, בריאותו הגופנית ותהליך היצירה שלו.
"שמונה וחצי" הוא לא רק אחת מיצירות המופת של הקולנוע אלא גם תבנית לסרטים עתידיים שיעסקו בנושא זה. במיטבן אלו עבודות נהדרות כמו "כל הג'אז הזה" (1979), "הבלש המזמר" (1986) "סינכדוכה ניו-יורק" (2008) ו"מנועים קדושים" (2012). כשניסיונות אלו כושלים, האספקט האונניסטי (Onanistic), שקשה להימנע ממנו בסוג סרטים זה, גובר על האונריסטי. כך קורה, למרבה הצער, ב"בארדו: תיעוד שקרי של קומץ אמיתות" (Bardo: False Chronicle of a Handful of Truths) , סרטו האישי כשם שהוא שאפתני של אלחנדרו גונסלס איניאריטו. הסרט עלה כעת למסכי בתי הקולנוע בישראל, כחודש לפני שהוא יעלה לפלטפורמת נטפליקס שהפיקה אותו.
"בארדו: תיעוד שקרי של קומץ אמיתות" - טריילר
איניאריטו זכה במהלך הקריירה שלו להוקרה ולפרסים רבים, בעיקר על שני סרטיו האחרונים - "בירדמן" (2014) המשעשע שעליו קיבל את פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, לבמאי ולתסריט, ו"האיש שנולד מחדש" (2015) הברוטלי ורב-העוצמה שעליו זכה פעם נוספת באוסקר הבמאי. מצד שני, בכל סרטיו של איניאריטו, בוודאי בפחות מוצלחים שבהם, יש תחושה של גודש עלילתי ואמוציונלי הנובע מניסיונו להפגין את מעלתו של הסרט ושלו כיוצרו. הוא מקפיד ללכת על הגבול שבין שאפתנות מבורכת ליומרה מקוממת, וכשהוא מועד לצד הלא נכון (כמו ב"ביותיפול" מ-2010) זה לא נעצר בבינוניות שאותה ניתן לבטל במשיכת כתף, אלא עשוי לעורר תחושת רתיעה.
"בארדו" דומה במיוחד ל"בירדמן" בעיסוקו בדמות יוצרת המצויה במשבר, וגם בתנועה המתמדת, רוויית ההומור השחור, בין מציאות ודמיון. בלי לערוך השוואה מפורטת בין הסרטים, "בארדו" עובד עם אלמנטים שהיו ב"בירדמן" אבל מפתח אותם לכיוון ביוגרפי יותר, ובה בעת הוא "גדול" יותר בהיקף ההפקה, הסגנון והתמות שבהן הוא עוסק. מלבד הקשר שלו לחייו וסרטיו הקודמים של איניאריטו ניתן למצוא בו רשימת מכולת של מעמדים שהופיעו בסרטים בהשראת "שמונה וחצי". קודם כל מהמקור עצמו, אבל גם מ"המראה" (1975) של אנדריי טרקובסקי – עוד במאי אונרי שהשפעתו הייתה מאוד ניכרת על "האיש שנולד מחדש", ומ"כל הג'אז הזה" של בוב פוסי.
4 צפייה בגלריה
גדול יותר מ"בירדמן" בהיקפו. מתוך "בארדו: תיעוד שקרי של קומץ אמיתות"
(צילום: Rodrigo Jardon\NETFLIX)
האורך והשם שניתן ל"בארדו" מרמזים על השאיפה של איניאריטו שהוא יהיה ה"מגנום אופוס" שלו. כשהסרט הוצג לראשונה בספטמבר, בתחרות של פסטיבל ונציה, אורכו היה לא פחות מ-179 דקות. הקונצנזוס הביקורתי היה מאוד שלילי, ואיניאריטו ערך וקיצר מאז את הסרט ל-166 דקות. אך גם בגרסתו המצומצמת זה פרק זמן מאוד מאתגר לבילוי בתוך זרם התודעה של הבמאי.
סרטים עם שמות ארוכים במיוחד הם כמעט תמיד ביטוי ליומרה או להתייחסות אירונית ליומרה זו. לעיתים שני הדברים יחד. במקרה זה, המשחק בין יומרה ואירוניה ניכר גם בתוכן המילים עצמן. "בארדו" הוא מונח בודהיסטי בשפה הטיבטית המתייחס למצב ביניים - בעיקרו זה המתקיים בין המוות ללידה מחדש. מראש אנו מונחים לצפות לחריגה לימינאלית ולמסע מטאפיזי (טרקובסקי) הנשלטת על ידי תפיסה מעגלית (פליני). ההמשך "תיעוד שקרי של קומץ אמיתות" כביכול מצטנע, אך רומז לעומק הנסתר, במיוחד בקונטקסט של אותו מצב ביניים בודהיסטי.
בדומה ל"שמונה וחצי", "בארדו" מתחיל בסדרת סיקוונסים המצהירים על ריחוקם מ"המציאות", ושיש בהם את המפתחות הרגשיים והתמטיים למה שיבוא אחר כך (בעיקרן לתחושת התלישות הרגשית והגיאוגרפית של הגיבור, והתייחסות לטראומה בעבר המשפחתי). בהמשך נגלה כי אלו לא דימויים הנובעים בפשטות ממחשבתו של הגיבור המתפקד כאלטר-אגו של איניאריטו, אלא שאלו דימויים הלקוחים מסרט זרם-תודעה רפלקסיבי שהוא (הגיבור) ביים. שמו הוא סילבריו גאמה (דניאל חימנז קאצ'ו) – עיתונאי לשעבר שזכה להצלחה גדולה כבמאי קולנוע דוקומנטרי, וכעת סיים לביים את סרטו האישי הראשון. לפני שנים הוא ואשתו לוסיה (גריזלדה סיסילאני) עזבו את מקסיקו ועברו לארצות הברית עם שני ילדיהם – הבת הבכורה קאמילה (חימנה למדריד), והנער לורנצו (איקר סנצ'ז).
גאמה ובני משפחתו חוזרים לביקור במקסיקו זמן קצר לקראת הקרנת הבכורה של סרטו החדש. הדימויים של איניאריטו/גאמה בהם צפינו בתחילת הסרט זוכים לביקורת מצמיתה מצד אחד ממכריו של הגיבור. איניאריטו שם את המילים בפיו של המבקר, דבר שניתן להבינו הן כחשיפה נוירוטית שלו את חרדותיו, או כפוזת ביקורת שאולי שואפת ליטול את העוקץ מזו שעשויה להיות מופנה כלפי סרטו שלו. הנכחה דומה של ביקורת עצמית אפשר למצוא גם ב"שמונה וחצי" וגם ב"אבק כוכבים" (1980) של וודי אלן. כאמור, נוכחותה של הביקורת על הסרט שבתוך הסרט לא מנעה מהמבקרים בוונציה מלהפנות טענות דומות כלפי הסרט שמחוץ לסרט.
יש ב"בארדו" מהלך של התקדמות עלילתית ב"מציאות" של העולם הבדיוני, אך רוב הסצנות הן הפלגה של הדמיון. כשהמציאות מגיחה ניתן לצפות לתנועת המטוטלת שבה, תוך פרק זמן קצר, היא שוב תוסט בעבור פיתוח אסוציאטיבי-סמלי של מה שהתחולל בה. כך, למשל, תורי אדם במעבר הגבול בכניסה לארצות הברית מוצגים בתנועת התקדמות מתואמת/מכאנית, שבהמשך משתנה לתנועה רגילה (זה מזכיר את סיקוונס מעיינות המרפא לצליל ואגנר בתחילת "שמונה וחצי"). כל זה משמש כרקע לסיטואציה שבה הבמאי ובני משפחתו חוזרים ממקסיקו לביתם בארצות הברית, רק כדי לחוות השפלה מצד פקיד גבול אמריקני שמתייחס אליהם כזרים-למחצה. העימות בין פקיד הגבול והמשפחה מתחיל באופן ריאלי ומתפתח כהפרזה דרמטית שמעוצבת על ידי הדמיון.
4 צפייה בגלריה
רוב הסצנות הן הפלגה על הדמיון. מתוך "בארדו: תיעוד שקרי של קומץ אמיתות"
(צילום: באדיבות NETFLIX)
ל"בארדו" יש כמה מוקדים תמאטיים שחוזרים, מתפתחים, ונשזרים בניסיון להקנות להם עומק נוסף. היבט מרכזי הוא הרגשות האמביוולנטיים של גאמה כלפי מולדתו - שאלת מקומו הפיזי והרוחני כאדם, כאב לילדים שצריכים להחליט היכן יחיו, וכיוצר שגדל במקסיקו אך זכה לתהילה בארצות הברית. בהקשר זה הסרט מציב באופן אירוני דימויים ומוטיבים שקשורים לשלבים אלימים בהיסטוריה המקסיקנית-אמריקנית, ומהלך סאטירי המגדיר מחדש את היחסים בין המדינות ומתרחש, כביכול, בהווה. בנוסף הוא מציע גם התייחסות וויזואלית אפקטיבית לאלימות הבלתי נסבלת במקסיקו של ההווה.
המוקד השני הוא הצגת הבכורה לסרטו של גאמה, והאופן בו הוא חרד מהביקורת של בני מולדתו. היבט זה מתחבר לראשון, כאשר הוא זוכה לא רק להערכה אלא גם לביקורת קשה. חשיפת תחושותיו האמביוולנטיות של איניאריטו כלפי מולדתו ובני עמו מזכירה אלמנטים בסרטיו של נדב לפיד (במיוחד "הברך") – גם אם כאן היא מונעת יותר מרגשות אשם מאשר תיעוב.
4 צפייה בגלריה
תחושות אמביוולנטיות כלפי מולדתו מקסיקו. מתוך "בארדו: תיעוד שקרי של קומץ אמיתות"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
המוקד השלישי הוא היחסים בין בני המשפחה, ותחושות האשמה של הגיבור שבחר לטפח את הקריירה במקום להיות אב נוכח. לכך חוברת טראומה ביוגרפית מחיי איניאריטו המהדהדת לאורך הסרט: התינוק שמת לו ולאשתו ימים ספורים לאחר הלידה. באחד הרגעים, שאמורים להיות מרגשים וכואבים, גאמה/איניאריטו מדמיין את משפחתו מבצעת טקס שחרור מטראומה זו. זוהי סצנה יפה שכושלת בגלל הנוכחות של תינוק שעוצב, בשיקול דעת לקוי, באנימציית מחשב (התינוק מופיע בגרסאות שונות מספר פעמים במהלך הסרט). תחושת פספוס דומה מלווה את הצפייה ב"בארדו" בכללותו: לאיניאריטו יש ניסיון, כישרון, תקציב הפקה משמעותי, אנשי צוות מוכשרים (בראשם הצלם דריוס חונג'י) ונכונות לחשיפה אישית כואבת – ובכל זאת המכלול לא עובד.
יש ב"בארדו" לא מעט סצנות מרהיבות, והוא בהחלט ראוי למסך הקולנוע ולא רק למסך הביתי. אבל לצפייה בו מתלווה תחושה מתמדת לפיה השלם קטן מהותית מסך החלקים שלוקטו יחד. אם נעריך את הסרט ביחס לשאיפות המופלגות של איניאריטו הרי שהוא נכשל. ובכל זאת זהו כישלון הראוי לתשומת הלב של חובבי קולנוע – להעריך את מה שיש בו, ולהצטער על מה שהוא לא הצליח להיות.
