האמנית והצלמת אריאלה שביד, שהייתה ידועה בעבודותיה האישיות והפוליטיות, הלכה לעולמה היום (ג') בגיל 80.
לאורך הקריירה שלה צילמה שביד עבור העיתונים "דבר", "הארץ", "עולם הקולנוע", "אנשים" ונוספים. כמו כן, הציגה את עבודותיה במספר תערוכות בארץ ובערים בינלאומיות כדוגמת פריז, ניו יורק ואיסטנבול. בעבר הייתה שביד נשואה לעיתונאי אדם ברוך, שהלך לעולמו ב-2008, ולהם נולדו שני ילדים - הפסיכולוגית והעיתונאית עמליה רוזנבלום ומגיש הטלוויזיה עידו רוזנבלום.
"אמנו, האמנית אריאלה שביד, הלכה היום לעולמה", נפרדו ממנה השניים, "בשנותיה האחרונות סרקנו את הארכיון שלה והתרגשנו לגלות שהיא הייתה אחת המתעדות הפוריות ביותר של עולם התרבות והבידור בישראל בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור. היא הייתה אדם יצירתי ולא קונבנציונלי, שאנשים התאהבו בו ברגע. היו לנו הורים מיוחדים מאוד ועל כך אנחנו חשים בני מזל.
שביד נולדה בשנות ה-40 בקריות להורים שעלו מפולין, אך רוב חייה התגוררה בתל אביב-יפו. בשנות ה-60 היא למדה צילום בירושלים, ומשם התקדמה לעבוד בעיתונים השונים, כשהייתה ידועה בצילומי הדיוקן שלה. אך בהמשך הקריירה שלה פעלה עצמאית והקימה מספר תערוכות.
שתי תערוכות היחיד המוערכות שלה היו "היופי הוא הבטחה לאושר" (1996), שהוצגה במוזיאון ישראל והורכבה מצילומים שלה, שבהם חשפה את כריתת השד שעברה בשל מחלת הסרטן; וכן "מכתב למערכת", שבמסגרתה לקחה תמונות של חיילות, פלסטיניות ומתנחלות שצילם מיקי קרצמן - ושתלה בהם את פניה.
שביד חלתה בסרטן כשמלאו לה ,45 כשבו בזמן גם החליטה ללמוד לתואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן. בשנת 2007 היא אף הופיעה בסדרה "להוציא את הכלב" של שירלי מושיוף וניר ברגמן, גם שם חשפה את גופה והתפשטה. "באיזשהו מקום אני אמנית טוטאלית", סיפרה אז בריאיון ל"ידיעות אחרונות", "ואם אני מרגישה שאני צריכה לעשות משהו - אז אני עושה. לקחתי את התפקיד אחרי שניר ברגמן ביקש ממני. לא הייתי עושה את זה עם במאי אחר אתה רואה את 'כנפיים שבורות' ומבין איזו זכות גדולה זו לעבוד איתו. הוא ראה בזמנו את התערו־ כה שלי במוזיאון, והיא הדהדה לו בראש כשכתב את התסריט. בעיניי הבקשה שלו הייתה מחמאה גדולה. לקחתי את זה כי ידעתי שאני קרובה אליו בהתייחסות החומלת שלו לבני אדם".
באותו ריאיון סיפרה גם על התמודדותה עם המחלה, ועל החשש מהמוות: "אני לא ממש פוחדת מהמוות, אבל אני כן מנסה להתיידד עם המחשבה עליו. אני קוראת חומרים עליו, מגששת לכיוון הבודהיזם. אני מוצאת את הבודהיזם מקור של תבונה לראייה על החיים, לא של בהלה וחיפזון. זה עוזר לי לעשות הבדלה בין חשוב ולא חשוב. אני אומרת שאני שמחה שאני חיה, זה הכי חשוב. אני חושבת שבצעירותי לא הרגשתי טוב כמו עכשיו. מי שחווה צעירות נפלאה והופך לכוכב כבר בגיל צעיר, יכול אולי להרגיש לא טוב כשהוא מזדקן. אני מרגישה את הגיל באופן חיובי. אני מרגישה שאני יותר מיושבת, יותר נינוחה. עכשיו אני וקצב החיים הגענו לאיזה מודוס ויוונדי. אין מה לעשות, יש דברים שרק הזמן עושה אותם".
