שמונה שנים אחרי סרטו הקודם, שב הבמאי הקנדי דייויד קרוננברג עם סרט חדש, "פשעי העתיד" (Crimes of the Future). זוהי הכרזה יבשה-משהו שמסתירה מאחוריה התרגשות גדולה: סרט חדש של קרוננברג, שאך לפני שנים ספורות הודיע על כוונתו לפרוש מעשיית סרטים משום שהתקשה לגייס מימון להפקתם. הנה עוד הסבר להתרגשות: סרטיו האחרונים של קרוננברג, "מפות לכוכבים" (2014), "קוסמופוליס" (2012) ו"שיטה מסוכנת" (2011) הציעו חוויה אסתטית ואינטלקטואלית מוגבלת למדי, שלא לומר מאכזבת. השמועות על חזרתו של קרוננברג בסרטו הנוכחי לז'אנר המזוהה עימו, זה של אימת-גוף (body-horror), הציתו אף הן את אש התשוקה.
"פשעי העתיד" - טריילר
ובכן, קרוננברג חזר, בראש ובראשונה לעצמו. אבל החזרה הזו נושאת עימה גם בשורה של התחלה חדשה. אחרי הכול, קרוננברג בחר לקרוא לסרט בשמו של סרטו מ-1970, שאף הוא נקרא "פשעי העתיד". אין שום קשר בין שני הסרטים – הסרט המוקדם, שאורכו מעט יותר משעה, מתאר עולם שבו נגיף שמקורו בתכשירי קוסמטיקה השמיד את כל אוכלוסיית הנשים – אבל הבחירה היוצאת מגדר הרגיל בשם זהה מעידה, אולי, על רצונו של קרוננברג לשוב אל נקודת ההתחלה של הקולנוע שלו. אחרי שנראה היה כי הקולנוע של קרוננברג נהיה מסורתי יותר – ישנו סיכוי סביר שלא מעט צופים ימצאו עצמם עוזבים את הסרט הנוכחי זמן לא רב אחרי ההתחלה. נדמה שאין דבר שיגרום לקרוננברג הנאה רבה יותר. זהו בהחלט סרט לא קל לעיכול – ועיכול, אגב, הוא גם אחד מנושאיו.
ביקורות קולנוע נוספות:
ההפתעה הראשונה שמכין "פשעי העתיד" לצופיו היא אסתטית: זהו פילם נואר עתידני המתרחש באתונה. לעומת הנופים האורבניים-מודרניים שהציעו סרטי ה-body horror של קרוננברג ("וידיאודרום", "הזבוב", "קראש"), יש משהו מוזר ומהפנט בסמטאות, בבתים המתקלפים, ובחופים היווניים שבהם מונחות ספינות טרופות המשמשים רקע לסרטו הנוכחי. המקום ומרחב ההתרחשות החדשים מעניקים לסרט ממד נוסף, מפתיע. הם ממקמים אותו בהקשר מיתי ואפילו טרגי – עובדה הבולטת כבר בסצנת הפתיחה של הסרט שבה אם צעירה (השחקנית הישראלית ליהי קורנובסקי) רוצחת את בנה הצעיר באקט שמזכיר כמובן את נקמת מדיאה באבי ילדיה, יאסון, בטרגדיה המפורסמת של אוריפידס.
עלילתו הסבוכה של "פשעי העתיד" ממקמת במרכזה שני אמני-מופע, סול טנצר (ויגו מורטנסן) ושותפתו, קפריס (ליאה סדו) – אני כל-כך אוהב את השמות שקרוננברג ממציא לגיבורי סרטיו. גופו של טנצר מגדל איברים פנימיים הניזונים ממיטה מיוחדת, דמוית רחם, שבה הוא ישן. המופע שהוא ושותפתו מעלים בחללים תעשייתיים חשוכים בפני קהל מבוסס על ניתוח להסרת האיברים האלה הגדלים במהירות, ניתוח שמתבצע כאשר סול שוכב בתוך מתקן שמזכיר שריון של צב הפוך. "ניתוח הוא הסקס החדש", מכריזה כאן אחת הדמויות, ומזכירה לנו את עיסוקו של קרוננברג באופן שבו הטכנולוגיה מעצבת את החוויה הגופנית. כאשר הוא לא מנותח להסרת איבריו הפנימיים, טנצר מסתובב כשהוא עוטה גלימת נזיר ימי-ביניימי, שגורמת לו להיראות כמו דמות שנדדה הנה מסדרת סרטי "מלחמת הכוכבים".
אמני מיצג כמו סול טנצר כבר הפכו מוכרים בשדה האמנות. ORLAN הצרפתייה, לדוגמה, שעברה סדרה אינסופית של ניתוחים פלסטיים שהתרחשו בפני קהל, והפכו את גופה ליצירה עצמה, לאתר המחבר בין פוליטיקה ואמנות, דימוי וממשות. האופן המנוכר שבו מתבוננים הצופים במופע של טנצר-קפריס אומר משהו על האסתטיקה של הסבל שהפכה להיות שגורה. סרטיו של קרוננברג מעמידים במרכזם את הספקטקל של הגוף המתעוות, משתנה, כואב ומתייסר במפגש עם הטכנולוגיה, אבל ב"פשעי העתיד" נדמה שהגוף הסובל והנחדר אינו נושא עוד כל משמעות.
סול וקפריס נתקלים בצמד פקידים שכמו יצאו מסיפור קפקאי (דון מקלר וקריסטן סטיוארט) שמנהלים גוף ממשלתי בשם משרד לרישום איברים חדשים שזוהי, מוזר ככל שיישמע, אומנם תכליתו. אלה מייצגים בדרכם הקומית את ניסיונה של המדינה למשטר את הגוף בעולם דיסטופי שבו גבולותיו הולכים ומיטשטשים. אחד האביזרים היותר סוריאליסטיים בסרט הוא כיסא גבוה דמוי שלד שמאכיל את טנצר, שהאיברים הגדלים בקרבו אינם מאפשרים לו לעכל מזון מוצק. דמות נוספת הפוקדת אותם היא אביו (סקוט ספידמן) של הילד המת שהפך את בנו למוטציה המסוגלת לעכל פלסטיק וכימיקלים (הוא עצמו ניזון ממה שנראה כמו ופל עשוי מפסולת תעשייתית רעילה). האב הוא חבר במחתרת המבקשת לייצר מערכת עיכול אנושית חדשה התואמת יותר לעולם מזוהם אקולוגית. כן, קרוננברג חוזר ועולם הדימויים שלו קיצוני מתמיד.
2 צפייה בגלריה
עולם דימויים קיצוני, אפילו ביחס לקרוננברג עצמו. מתוך "פשעי העתיד"
(צילום: באדיבות קולנוע לב)
סול וקפריס, נשמה וגחמה, מייצגים בשמותיהם את ההפך המוחלט מהגופניות שהם מזוהים עימה. יש בהופעתם משהו שמזכיר את סצנות הניתוח מ"תאומי המריבה" (1988), סרטו של קרוננברג שתיאר צמד גינקולוגים שהם תאומים זהים (בגילומו המרהיב של ג'רמי איירונס). זה לא סרט שתובע רגש – לפחות לא במובן המסורתי של הזדהות. שום סרט של קרוננברג אינו מייצר זאת – אבל הוא גם לא לוקה בעודף של אינטלקטואליות שהייתה הופכת אותו להרצאה דידקטית. "פשעי העתיד" הוא סרט שנכנע לדימויי הגוף שבמרכזו. עוד לפני שהוא מעורר מחשבה, והוא מעורר, כמובן, הוא מותיר את הצופה נפעם כמו מול יצירה סוריאליסטית שמגיעה ממעמקי תודעתו של אמן גדול שניעור לפתע לחיים.
התסריט של "פשעי העתיד" נכתב עוד ב-1998 (זהו סרטו הראשון של קרוננברג המבוסס על תסריט מקורי מאז "אקזיסטנז" ב-1999), ולדברי קרוננברג הוא לא שינה בו מילה. העובדה הזו הופכת את הסרט למוכר מאוד, כאילו כבר צפינו בו אז; חוויה משונה שגורמת לעתיד שבסרט להיראות כמו משהו מסרטי העבר של קרוננברג; מסע אל העתיד ששב כאמור אל נקודת ההתחלה. זהו סרט המיועד אך ורק לחובבי קרוננברג: אלה עלולים להתאכזב או יצפו מהופנטים. אני שייך לקבוצה השנייה.
