בקיץ 1989 הגיעה למסכים קומדיה בשם "כשהארי פגש את סאלי" של הבמאי רוב ריינר, ובכיכובם של מג ראיין ובילי קריסטל. הסרט שבדק האם יכולה להתקיים חברות אפלטונית בין גבר לאישה הפך לסיפור הצלחה. "כשהארי פגש את סאלי" גם תרם לקלסיקה את הסצנה שמתרחשת במעדניית "כץ" הניו־יורקית, המגישה מאכלים יהודיים מזרח אירופיים. ראיין מזייפת אורגזמה בקולי קולות, ואחת הלקוחות היושבת בסמוך מבקשת מהמלצרית: ״אני רוצה את מה שהיא הזמינה״.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"נכון שזו הסצנה הכי מפורסמת בעולם?", צחק ריינר, כשנפגשנו לאחרונה במסעדה על חוף הים של קאן. "בעיקר השורה 'אני רוצה את מה שהיא הזמינה', אותה אומרת אמי אסטל. אגב, היום בעידן המי־טו, אני לא חושב שאפשר היה לעשות סצנה כזאת".
ריינר מגלה שתחילה הוא לא היה בטוח בכלל מה יהיה גורל הסצנה, שלימים הפכה אייקונית. "כשצילמנו אותה אמרתי לאמא שנראה לי ש'זו הולכת להיות סצנה מצחיקה, משום שמג ראיין הולכת לזייף אורגזמה במקום ציבורי ולך יש את השורה האחרונה שצריכה להתעלות על כל מה שהיה לפניה, אבל תדעי שיש סיכוי שאצטרך לחתוך אותה בעריכה'. אמא אמרה שבסדר, שלא אכפת לה. 'אני אבלה עם הבן שלי ואוכל נקניקייה בלחמנייה – אז זה יהיה כיף'. ובסוף, השורה של אמא הפכה להיות הכי מצחיקה בסרט. מה שהכי מצחיק אותי זה שהמשפט הזה נמצא תמיד במצעדי 'הציטוטים הכי מצחיקים אי פעם בקולנוע' – זה מוזר כשיש לך את קלארק גייבל אומר ב'חלף עם הרוח' 'בכנות, יקירתי, ממש לא אכפת לי' ואת המפרי בוגרט אומר ב'קזבלנקה': 'לואי, אני חושב שזוהי תחילתה של ידידות מופלאה' ומנגד יש לך את אסטל ריינר. זה פשוט מוזר".
ב־33 השנים שחלפו מאז יציאת "כשהארי פגש את סאלי" מעמדו הפולחני רק מתעצם ודורות חדשים מגלים אותו. הסוגדים והמעריצות כמהים לסרט המשך שיבדוק מה עלה בגורל היחסים בין הארי וסאלי, ולא מפסיקים לשאול את ריינר אם יהיה כזה. הוא מצידו מודיע שאין מצב. "אני לא יכול להמציא את הסיפור למפגש מחודש שכזה", הוא מנמק.
"כש'ספיינל טאפ' יצא לראשונה אף אחד לא הבין אותו. חשבו שהוא דוקו של ממש. אנשים היו ניגשים אליי ושואלים: 'למה עשית סרט על להקה שאף אחד לא שמע עליה, ועוד אחת כל כך גרועה?'"
מצד שני, ריינר שוקד בימים אלה על המשכון לסרטו הראשון כבמאי, "ספיינל טאפ" מ־1984, סרט מוקומנטרי על להקה רוק בריטית בדיונית בשם "ספיינל טאפ", שכלל שירים עם שמות כמו "תחת גדול", "חוות הסקס" ו"בית ספר לכלבות". הפרודיה על סרטים תיעודיים על להקות רוק צברה מעמד של קאלט, ובפסטיבל קאן האחרון ההקרנה תחת כיפת השמיים על חוף הים משכה הרבה צעירים וצעירות, שידעו לצטט משפטי מפתח ולזמר את השירים. "קשה להסביר את הפולחן סביבו", מודה ריינר. "כשהסרט יצא לראשונה אף אחד לא הבין אותו. חשבו שהוא דוקו של ממש. אנשים היו ניגשים אליי ושואלים: 'למה עשית סרט על להקה שאף אחד לא שמע עליה, ועוד אחת כל כך גרועה?'. אמרתי להם שזו סאטירה, שאמורה להיות מצחיקה. רק עם השנים הקהל הבין את מהות הסרט והתאהב בו. דורות שונים מעבירים את זה הלאה ו'ספיינל טאפ' נכנס לארכיון הסרטים הלאומי של ארה"ב".
מסתבר שאפילו היזם והאיש העשיר בעולם אילון מאסק נמנה עם מעריצי "ספיינל טאפ". "לפני כמה שנים הייתי באירוע גיוס כספים לקמפיין של ברק אובמה ואילון מאסק הגיע עם רכב חדש ונוצץ. שאלתי אותו לגבי הרכב והוא ענה לי שזה דגם חדש שנקרא טסלה ושלאף אחד עוד אין כזה. אמרתי לו שהמכונית נראית מגניבה ואז הוא הושיב אותי בה, הדליק את הרדיו והראה לי שהווליום מגיע ל־11, ממש כמו ב'ספיינל טאפ'. אילון אמר לי שהוא הכניס את זה לטסלה, כי הוא ממש אוהב את הסרט שלי. פתאום דברים מ'ספיינל טאפ' הם חלק מהשיח ומהלקסיקון שלנו, משהו שאפשר לראות אפילו בחדשות. ניגשו אלינו המון פעמים מעריצים לאורך השנים וביקשו: 'תעשו סיקוול'. לא רצינו לנסות עד שלא הרגשנו שיש לנו רעיון מעניין באמת. ומצאנו אחד כזה".
אז מה התקדם עם "ספיינל טאפ 2"?
"כן, זה קורה. בהמשכון יופיעו לצידי כל כוכבי הסרט הקודם שגילמו את חברי הלהקה – כריסטופר גסט, מייקל מקיין והארי שירר. ארבעתנו יצרנו יחד את הסרט הראשון וארבעתנו ניצור יחד את השני. נשארנו חברים. לפני כמה שנים חגגו בפסטיבל טרייבקה 35 שנה לסרט ובשנייה שראינו זה את זה הרגשנו כאילו חזרנו אחורה בזמן. גם עכשיו כשאנחנו נפגשים אנחנו חוזרים לאותה הדינמיקה שהייתה בצעירותנו וזה מגניב".
ריינר (75) נולד בשכונת ברונקס הניו־יורקית למשפחה יהודית. אביו קרל היה קומיקאי, במאי וסטנדאפיסט. אמו אסטל שחקנית וזמרת. "אני לגמרי יהודי", צוחק ריינר. הוא הלך בעקבות הוריו והחל לשחק בסרטים וסדרות, ואז הגיעה הסדרה "הכול נשאר במשפחה", שעלתה ב־1971, מחצה את טבלאות הרייטינג בארה"ב וכבשה את שאר העולם, כולל ישראל. הסדרה עסקה במשפחה אמריקאית הנשלטת על ידי ארצ'י בנקר השמרן בעל הדעות החשוכות, שלא יכול לשאת את חתנו הליברל (אותו גילם ריינר) עם השערות הארוכות, אותו הוא מכנה "ראש כרוב".
הסדרה שזיכתה את ריינר בשני פסלי אמי רצה תשע עונות וירדה ב־1979 אחרי 205 פרקים. "'הכול נשאר במשפחה' אמרה דברים מאוד חזקים. היום בתרבות הביטול והפוליטיקלי קורקט לא היינו יכולים לעשות הרבה ממה שעשינו אז. הדיבור שלנו בסדרה לא היה עובר כיום".
בשנות ה־80 ריינר עבר לבימוי, הנפיק להיטים כמו "כשהארי פגש את סאלי" ו"הנסיכה הקסומה" ("אני מניח שהוא הצליח בגלל שמדובר בסיפור אודות אהבת אמת"), שגם זכה למעמד נצחי.
מבין הסרטים שביימת, מי הכי אהוב עליך?
"ל'אני והחבר'ה' יש הכי הרבה משמעות עבורי, כי זו הייתה הפעם הראשונה שביימתי סרט שבאמת שיקף את האישיות שלי. יש בו קצת מלנכוליה, קצת רגש, הומור ומוזיקה מהתקופה שבה הייתי נער מתבגר".
"אני והחבר'ה" הוא סרט התבגרות מ־1986 על פי סיפור של סטיבן קינג, ובו כיכבו שורה של שחקנים צעירים: ריבר פיניקס, קיפר סאת'רלנד, קורי פלדמן וג'רי אוקונל. "יומיים לפני שהתחלנו את הצילומים נמכרה החברה שמימנה את הסרט לאולפני קולומביה", חושף ריינר. "קולומביה אמרו שהם לא מעוניינים בפרויקט. וכך מצאתי את עצמי תקוע באורגון עם צוות ועם הקאסט והיינו צריכים להבין מה עושים. נורמן ליר, היוצר של 'הכול נשאר במשפחה', הציע לי לממן את הסרט, שעלה כ־7.5 מיליון דולר, והציל את המצב. גם כשהשלמנו וערכנו את הסרט, אף אחד לא רצה אותו. אחרי סבב אולפנים חזרנו לקולומביה. התברר שבראש האולפן עמד מפיק ראשי חדש, שפתאום דווקא התלהב מהסרט והלך איתו עד הסוף. כיום הצופים עדיין יכולים להתחבר ל'אני והחבר'ה'. יש שורה בסוף הסרט שאומרת: 'אף פעם לא יהיו לך חברים כמו שהיו לך בגיל 12'. וזה נכון. מדובר בקשר רגשי חזק במיוחד. אני חושב שגם הצופים מתחברים לרגש הזה".
ואיך סטיבן קינג הגיב ל"אני והחבר'ה"?
"כשהקרנתי לו את הסרט זו הייתה פגישה מוזרה מאוד. אפילו מטורפת. סטיבן בא ללחוץ לי את היד כשהוא מחזיק בובה בצורת חולדה. זה כאילו הוא הרגיש את הצורך להיות 'סטיבן קינג' ו'אני אפחיד אותך!'. בסיום ההקרנה הוא היסס בתגובה, בגלל שמדובר בסיפור אישי ואמיתי, המתבסס על דבר שהוא חווה בנעוריו. אז עברה בי המחשבה: 'אלוהים אדירים, מה הוא חושב?'. ואז סטיבן ביקש רגע לאסוף את עצמו ויצא מהחדר. כשחזר, הוא אמר: 'זה היה העיבוד הכי טוב לספר שלי'. אחרי כמה שנים עשיתי את 'מיזרי', שגם הסתמך על ספר שלו".
ריינר הגיע לקאן בדיוק כשטום קרוז כיכב בטיילת של עיר הנופש הצרפתית עם בכורת המגה־להיט "אהבה בשחקים: מאווריק". ריינר וקרוז שיתפו פעולה לפני 30 שנה בדרמת בית המשפט "בחורים טובים". יש לו רק זיכרונות טובים מהסרט. "אני מאוד אוהב את טום קרוז. היה לי עונג גדול לעבוד איתו. הוא שחקן נהדר ולא הייתה יכולה להיות בחירה טובה ממנו לתפקיד – הוא ממוקד, מסור ומקצועי לגמרי. לדעתי הוא ניהל את הקריירה שלו בחוכמה גדולה. לצערי לא מעריכים מספיק כמה שטום טוב. הייתי שמח לראות אותו עושה דברים אחרים, לא רק אקשן".
במהלך העשורים האחרונים ריינר לא מצליח לשחזר את הצלחותיו הגדולות. גם האולפנים הגדולים מעדיפים גיבורי על על פני קומדיות רומנטיות ונמנעים להעניק לו מימון. זה לא מונע ממנו להיות שופע אנרגיה ואופטימיות. "בתקופת הקורונה שמרתי על פרופיל נמוך. לא עשיתי יותר מדי. עכשיו אני חוזר באנרגיות מחודשות, בגלל שהשגתי קצת מימון, אז אני יכול לפתח כמה פרויקטים. אני מסיים עכשיו את העבודה על סרט תעודה שעוסק בהתפתחות הלאומנות הנוצרית הלבנה באמריקה ב־50 השנים האחרונות. אני מראה איך היא הצליחה להשתלט על המפלגה הרפובליקנית ולהשתמש בפוליטיקה כדי להשיג את מטרותיה – כמו לתקוע מקלות בגלגלי בית המשפט העליון. תראה מה קרה עם הזכות להפלה שנלקחה מנשים".
"אנחנו אמנם לא רוצחים אחד את השני ברמות של מלחמת האזרחים, אבל מישהו עדיין יכול להיכנס להיכנס לבית כנסת בפיטסבורג ולהרוג מתפללים. כל הטרגדיות האלה מבוססות על אותו הרעיון: לאומנות לבנה ותיאוריית ההחלפה הלבנה"
אתה מרגיש באנטישמיות שנושבת עכשיו בארה"ב?
"אין ספק. זה שם. אנחנו חווים מלחמת אזרחים תרבותית ופוליטית, שמפלגת את המדינה. אנחנו אמנם לא רוצחים אחד את השני ברמות של מלחמת האזרחים, אבל מישהו עדיין יכול להיכנס להיכנס לבית כנסת בפיטסבורג ולהרוג מתפללים. כל הטרגדיות האלה מבוססות על אותו הרעיון: לאומנות לבנה ותיאוריית ההחלפה הלבנה. זה קרה גם כשהמונים ניסו להשתלט על הקפיטול ולהוריד את הממשל. הגזענות הזאת תמיד הייתה בעצם, כבר 400 שנה. החל מלקיחת האדמות מהאינדיאנים והבאת העבדים. עם השנים החקיקה ניסתה לספק זכויות אזרחיות למיעוטים השונים, עד קבירת הגזענות מתחת לפני השטח. ואז הגיע דונלד טראמפ וחפר אותה החוצה. הוא נתן קול לאנשים המטורפים שהולכים ורוצחים אנשים על בסיס האידיאולוגיה הזו. הלאומנים הנוצרים מפחדים, כי לאט־לאט הם הופכים להיות המיעוט באמריקה".
חשבת לרוץ לפוליטיקה?
"כן, שקלתי בשלב מסוים להתמודד מול ארנולד שוורצנגר שהיה מושל קליפורניה, משום שכבר יצא לי להעביר כמה חוקים במדינה, למשל מיסוי על סיגריות. אבל עשיתי סקר משפחתי וקיבלתי רק 40% מהקולות. הבנתי שאם אני לא יכול לשכנע את המשפחה שלי שעליי לרוץ לפוליטיקה, אולי עדיף להימנע מהצעד הזה".
אז במקום פוליטיקה, ריינר פעיל בטוויטר. "אני מבלה שם כדי להזהיר ששום דבר לא מבטיח לנו דמוקרטיה בארה"ב. רוב התרבויות שורדות 300-250 שנה ואנחנו על סף הזמן הקצוב הזה. אני יכול לומר כמי שגר באמריקה שאנחנו חוזים בסופה של הדמוקרטיה. היא נאבקת בשיניים כדי לשרוד. אני מקווה שנצליח למצוא דרך לא ליפול לתהום הנשיה".
ורגע לפני שאנחנו נפרדים, ריינר מספר שהוא חולם להגיע לישראל. "זה המסע הבא שלי ושל רעייתי. אני רק לא יודע מתי זה יקרה. היינו במרוקו לא מזמן ורצינו להתקדם למצרים ולישראל, אבל זה לא הסתייע. אחד הדברים ששמחתי לגלות במסע למרוקו הוא שיהודים ומוסלמים חיים שם יחד בהרמוניה כבר נצח".
רוב ריינר יצר שש קלאסיקות בלתי נשכחות בשמונה שנים בלבד – ואז כנראה חטף "שבץ יצירתי"
"אתה לא יכול להתמודד עם האמת!", זועק ג'ק ניקולסון לטום קרוז בסצנת השיא בבית המשפט ("בחורים טובים"); "אני המעריצה מספר אחת שלך", לוחשת קתי בייטס בעיבוד לסטיבן קינג ("מיזרי"); "רכבת!", צורחים הילדים שנסים על נפשם על גשר ב"אני והחבר'ה"; "אני רוצה את מה שהיא הזמינה", בסצנת זיוף האורגזמה ב"כשהארי פגש את סאלי"; וכמובן "שמי הוא איניגו מונטויה…", "בלתי נתפס!", "אתה ממשיך להשתמש במילה הזאת, ואני לא חושב שהיא אומרת מה שאתה חושב שהיא אומרת" ועוד ועוד ועוד ועוד מ"הנסיכה הקסומה".
לכל במאי אחר, רצף הציטוטים והסצנות הבלתי נשכחים שסיפק רוב ריינר לקהל באמצע־סוף האייטיז וממש בקצה העליון של הניינטיז היה מכניס אותו לפנתיאון של הספילברגים והאיסטוודים. הבמאי האגדי מהוליווד הקלאסית הווארד הוקס אמר פעם ש"סרט טוב זה שלוש סצנות נהדרות, בלי סצנות גרועות". על המשקל הזה, הקריירה של ריינר היא אינספור סרטים טובים בפחות מעשור, ואז נעלם אחד גדול.
אלה היו שישה סרטים בשמונה שנים: שישה, וכל אחד מהם פנינה, קלאסיקה הוליוודית. חלקם סתם מצוינים ("מיזרי"), רובם הגדירו את הז'אנר שלהם לעשורים הבאים ("ספיינל טאפ" במוקומנטרי, "אני והחבר'ה" בסרטי התבגרות, "הנסיכה הקסומה" בפנטזיה מודעת לעצמה, "בחורים טובים" בדרמות בית משפט). עם כל הכבוד לסיינפלד, את ההומור הניו־יורקי שמתבסס על סיטואציות בדיינר ומתח רומנטי בן שנים בין שני "חברים הכי טובים" מהירי לשון אפשר לגמרי לתלות ב"כשהארי פגש את סאלי".
ואז: התעלומה. זה לא שריינר נחטף ונעלם בהרים כמו הסופר ב"מיזרי". הוא המשיך ליצור, לנסות להיות חלק מהמשחק. היו לו סרטים חביבים עד מאוד ("הנשיא מאוהב" וכותב שורות אלה חוטא באהבה עצומה לסרט הילדים "הורים בהזמנה" שנקטל בשעתו בנבזיות ונחשב לצוק ממנו החלה מפלתו של ריינר. מבקרים, מה הם מבינים). לא פעם גם צץ והבריק כשחקן (התפקיד שלו כאב המקלל של דיקפריו ב"זאב מוול סטריט" עדיין אחד הקורעים) – אבל בכל מובן אחר, ריינר עבר "שבץ יצירתי". מיוצר שירה מהמותן, שישה סרטים שלא התיישנו ביום, לסרטים שנולדו זקנים ועבשים, וזה כולל את הלהיט הקיטשי והנמרח עם ג'ק ניקולסון ומורגן פרימן אליו נהרו משום מה בעיקר בישראל, "מתים על החיים" שמביך כמו השם שלו. יכול להיות שבאמת יש מגע זהב שנאבד ביום אחד, יכול להיות שזה רצף מזל רע. הידעתם שהוא תכנן לביים את "חומות של תקווה" – סרט מאוד "ריינרי" כשחושבים על זה – עם טום קרוז והריסון פורד, ואיבד אותו?
בדיעבד, עולם הקולנוע לא עשה ולא עושה צדק עם ריינר, שמעולם לא נחשב ל"אוטר" ובמאי שמעריצים, אולי כי התעקש לא לכתוב את תסריטיו. בעידן של במאים־כוכבים כמו טרנטינו והאחים כהן מביטים באחד כמוהו באדישות. מעדיפים את "בחורים טובים" על "החבר'ה הטובים", וריינר בחור טוב מדי, גם באישיות הלבבית שלו. אבל אין כמעט יוצר שידע לספר סיפור סוחף וליצור סרט שהוא בלתי נשכח – כמוהו.
אין מה להתאבל על ריינר. בכל מובן יש לו קריירה מפוארת, עוד מימיו כ"ראש כרוב" בסיטקום הקלאסי "הכול נשאר במשפחה". השרשרת המופלאה של "ששת המופלאים" לעד תהיה תלויה על צווארו – ותמיד אפשר להתפלל שתצורף אליה פנינה שביעית, איזה קאמבק גדול בגיל 75. היו דברים מעולם. ריינר של האייטיז גם היה עושה מזה אחלה סרט. מי יודע, אולי הוא יחזור.
