זהו, נגמר. אחרי ארבע עונות שזכו לכל סופרלטיב אפשרי, הגיעה "יורשים" לקו הסיום שלה - ומה אתם יודעים, אף אחד מגיבוריה לא ניצח. לא באמת, לא במובן שמאפשר לך להסתכל על בבואתך בראי ולומר, "כן, הצלחתי, עשיתי את זה". טום וומבסגנס (מתיו מקפדיין) אולי יעשה את זה בערב בביתו, אחרי מסע ההכתרה שלו בתור הבוס החדש של תאגיד ווייסטאר-רויקו - אבל גם הוא יודע, והיטב, שאין הוא אלא בובה של לוקאס מטסון (אלכסנדר סקארסגארד), דוש ההייטק שרכש את כל העסק. מטסון הבהיר לו את זה היטב בשיחה ביניהם, ואף טרח להבהיר: "אני צריך ספוג-כאב", מישהו שיאכל את החרא במקומו, כשיהיה חרא. ויהיה. תמיד יש.
אבל לטום לא אכפת. יחד עם הסנצ'ו פנסה שלו גרג (ניקולס בראון), טום הוא הצלופח התאגידי המושלם - שוכן-קרקעית חלקלק ומהיר-תגובה, נעדר מוסר או עקרונות, שמלקק את דרכו לפסגה. כשהוא נתקל ביצור קטן ושפל ממנו, הוא יטרוף אותו. כשהטורפים הגדולים יותר בסביבה, הוא ירכין את ראשו בהכנעה ויספוג את מה שצריך בשביל לשרוד עוד יום, עוד רגע, בבריכה העכורה. לאכול חרא? בקטנה. תביאו לו מזלג.
טום נולד לזה - ועבור פריץ חולה-שליטה כמו מטסון, אדם כמו טום הוא הצמית המושלם. שיב רוי (שרה סנוק), מי שאמורה הייתה להיות ראש החץ בארגון-מחדש של מטסון, חכמה ותככנית מדי עבור התפקיד. מטסון בסך הכול השתמש בה, כי זה מה שכולם עושים לכולם ב"יורשים". רומן (קירן קאלקין), מצדו, המחיש במהלך העונה האחרונה של הסדרה בדיוק עד כמה הוא לא קורץ מהחומר הנכון. הוא שברירי, רגיש ולא יציב, עבד לרגשותיו הגואים אחרי מות אביו. הוא אנושי מדי, וכך גם לגבי קנדל (ג'רמי סטרונג) - היורש המיועד, כשיצאה "יורשים" לדרך, הבכור שהיה אמור לרשת את אביו, עד שכבר לא. גם קנדל פשוט אנושי מדי עבור התפקיד הרם - לא במובן החיובי של המילה, אלא במובן המכוער, העצוב, הנואש.
5 צפייה בגלריה
עבור פריץ חולה-שליטה כמו מטסון, אדם כמו טום הוא הצמית המושלם. מתוך "יורשים"
(באדיבות yes, HOT וסלקום TV)
"אתה פשוט לא מתאים לזה", אמרה לו שיב בכנות אכזרית רגע אחרי שהתברר כי היא עומדת להצביע נגדו בישיבת הדירקטוריון הגורלית. אמרה וצדקה. אובדן השליטה של קנדל אל מול דבריה, הרגרסיה שלו לאינפנטיליות בכיינית, לטנטרום מביך ("אני הילד הראשון!"), רק המחישה את זה ביתר שאת. הוא פשוט לא מתאים, למרות רצונו העז, למרות שמשלושת הילדים לבית משפחת רוי, וברמת המוג'ו והשליטה בחומר, סביר להניח שקנדל הוא שהיה ממלא את נעליו הגדולות של אבא לוגאן (בראיין קוקס) באופן המוצלח ביותר. הוא פשוט לא מתאים, כי הוא חלש מדי.
כדי להיות שם, בטופ של הטופ, אתה צריך להיות אחד משני דברים - מפלצת אימתנית כמו לוגאן רוי, או יצור-ביצות גמיש וחלקלק כמו טום וומבסגנס. אין אמצע, וכך בילינו את הדקות האחרונות של הסדרה עם קנדל בעודו מעכל את מה שאנו כבר הבנו. ייתכן שאחרי שהמסך השחיר וכתוביות הסיום עלו, קנדל קפץ למי ההדסון הקרים שעליהם הביט נוגה, לבד. וזה לא היה משנה, כי כשנפרדנו ממנו, כשנפרדנו מ"יורשים", כבר לא נותר כלום שם בפנים. ללא המטרה האחת הזו שהגדירה את חייו, קנדל נותר קליפה של אדם, עיניו ריקות, רוחו מתה.
לא היה ולו צל של ניצחון באקורד הסיום של "יורשים", עבור אף אחת מהדמויות. ייתכן שמטסון ניצח על הנייר, אבל מטסון מעולם לא היה העניין. על אף האינטריגות העסקיות שמילאו את הסדרה המופלאה של ג'סי ארמסטרונג עד לגדותיה - העסק, הביזנס, אף פעם לא באמת היה העניין. הביקורת החומצית על הקשרים שבין הון, שלטון ועיתון, המבט המרושע על התרבות התאגידית הדורסנית, ההצצה לחיים הדקדנטיים והמנותקים של האלפיון העליון - "יורשים" העניקה לנו את כל אלה ועוד, אבל רק על הדרך. הלב האמיתי שלה - וגם ברגעיה הציניים ביותר היה לה לב, אם כי נדרשה מידה של רצון טוב על מנת לזהות אותו - היה טמון באופן שבו הציגה את הנזק ארוך השנים, הסופני, של הורות מתעללת-רגשית.
כל צאצאיהם של לוגאן רוי וקרוליין קולינגווד (הארייט וולטר) הם קורבנות, לפני הכול. הם אחראיים למעשיהם באופן שבו אוגר הכלוא במבוך אחראי למעשיו. אין להם ברירה אלא להתקדם בתוך המתקן הזה, שהוא כל מה שהם מכירים, לעבר גורלם. כך בראו אותם לוגאן, עם השילוב של חוסר הביטחון השורף והתחרותיות ההרסנית שנטע בהם, וקרוליין, עם היעדרותה מחייהם ומחינוכם. ילדי רוי נולדו לעושר מופלג וקור מצמית - וכשהתבגרו, לפחות כרונולוגית אם לא נפשית, התגלו במלוא ריקבונם הפירות הבאושים של הילדות הזאת. עם סופה של "יורשים", אף אחד מילדי רוי לא מצא ולו פרומיל של אושר או סיפוק מבחירותיו ותוצאותיהן. מלכתחילה, לא היה להם סיכוי.
5 צפייה בגלריה
לא היה ולו צל של ניצחון באקורד הסיום של הסדרה עבור אף אחת מהדמויות. מתוך "יורשים"
(באדיבות yes, HOT וסלקום TV)
במובן הזה, ובמובנים רבים נוספים, "יורשים" נותרה נאמנה לעצמה ולדרך שהתוותה עוד מהפרק הראשון שלה, אי אז ב-2018. היא לא הייתה סאטירה על האלפיון העליון או על מקיאווליזם תאגידי, כפי שהציגה ושיווקה את עצמה, או אלגוריה לאופן שבו כוח משחית, אלא טרגדיה קורעת לב וקרביים על ילדיו האבודים של פטריארך קשה לב ועורף.
בתחילת דרכה, נכרך שמה של "יורשים" ב"המלך ליר" של שייקספיר, ה-טרגדיה על מאבקי ירושה הרסניים בצמרת משפחה רבת-כוח. אלא שהמלך ליר, על הטעויות בשיקול דעתו ובשיפוטו, על עיוורונו ועל ההיבריס שלו, היה אב השנה אל מול לוגאן רוי. האחד ביקש לדעת מי מבנותיו אוהבת אותו יותר ובכך הרס את עצמו ואותן, השני לא שם קצוץ על אהבה, והרס את משפחתו מתוך הצורך הקומפולסיבי שלו לקבוע דומיננטיות ולנצח את כולם. בסדרה מלאה חלאות אדם, הוא היה האנטגוניסט האמיתי היחיד, ומדובר בחתיכת הישג.
אז מה ציוותה לנו "יורשים" במותה? מהו הלקח הגדול, השיעור לחיים שיצירה דגולה אמורה להותיר אצל מעריציה המשתאים עם עזיבתה את העולם? ובכן, כל האמור לעיל. הכוח משחית, התאגידים מקדשים רק את התאגידים, כל הכסף שבעולם לא יכול לקנות אושר, קארמה איז אה ביץ', הורים גרועים יוצרים ילדים גרועים, כטוב בעיניכם. אולם ייתכן שבסצנה הכי משונה והכי לא אופיינית שהייתה בפרק האחרון - אולי בסדרה כולה - קיים הלקח האמיתי.
כששיב, רומן וקנדל ישבו במטבח של אמא קרוליין והשתעשעו להם עם הכנת שייק מבחיל ועם המעשים המגונים שרומן ביצע בחתיכת הגבינה היוקרתית של פיטר, בעלה הטמבל של קרוליין, הם חלקו רגע של קרבה משפחתית אמיתית, אחווה אמיתית, שעד אז קיבלנו רק טעימות זעומות ממנה. הנה, אחים שמתנהגים כמו אחים. ולמה? כי לרגע אחד הצליחו להניח בצד את הכול, ופשוט להיות מי שהם, ילדים שעולצים מהאפשרות להיות זה עם זה, מהביחד שלהם. בעולם של "יורשים", ובעולם בכלל, המטרה מקדשת את האמצעים, ולעיתים האמצעים הם אלו שמקדישים את המטרה. אבל כמה נחמד יכול להיות לפעמים בלי מטרה ובלי אמצעים, אה?
