סטפני לנד הייתה בת 28 כשעזבה את הקרוואן שבו התגוררה עם בן הזוג הבעייתי שלה והתינוקת שלהם. היא ארזה את עצמה ואת הקטנה, נכנסה לאוטו ונמלטה ממערכת יחסים מתעללת. העובדה שלא הייתה לה השכלה, הכשרה מקצועית או משפחה תומכת, הובילה אותה לעבודה בניקיון בתים, בניסיון להישאר עם הראש מעל המים, כשברקע תמיד הדהד החלום שלה - לכתוב. אחרי שנים שבהן ניקתה בתים של אנשים עשירים ונאבקה לשרוד כלכלית באמצעות תוכניות רווחה וסעד, היא קיבלה מלגה שאפשרה לה ללמוד כתיבה יצירתית. השנים שבהן קרצפה אסלות בשכר מינימום סוף-סוף השתלמו: חיבור שכתבה במסגרת הלימודים, ושתיאר את הלקוחות שאליהם נחשפה ואת התובנות שרכשה כאישה שחיה על פי תהום כלכלית, פורסם במגזין VOX, הפך לוויראלי, זיכה אותה בצ'ק על סך 500 דולר ובסופו של דבר התרחב לכדי ספר: Maid, שהגיע למקום השלישי ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס".
עוזרת בית – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
את כל היופי הזה ניסתה הסדרה "עוזרת בית", שעלתה בסוף השבוע האחרון (ו') בנטפליקס, להמיר למסך הקטן. לגילום דמותה של לנד, בחורה צעירה בשם אלכס, גויסה מרגרט קוואלי ("היו זמנים בהוליווד", "הנותרים"), ניק רובינסון הוא שון, בן הזוג האלכוהוליסט עם הנטייה המסוכנת לאלימות, ואילו אנדי מקדואל, אימה האמיתית של קוואלי, מגלמת את אימה, פולה, אמנית הסובלת מהפרעה דו-קוטבית לא מאובחנת. שבועיים אחרי שהפכה הסדרה "משחק הדיונון", שבוחנת את כוחו של הכסף בחיינו ומה נהיה מוכנים לעשות עבורו, לסדרה הנצפית ביותר בנטפליקס, אנחנו פוגשים את אלכס ומלווים אותה בעליות ובמורדות - בואו נהיה כנים, בעיקר במורדות - של מאבקה בעוני והמרדף המתמשך אחרי הדולר.
מאחר ו"עוזרת בית" הוסללה למיטת הסדום הקבועה של נטפליקס - עשרה פרקים של שעה פחות או יותר - לא בטוח שהיא עושה חסד עם הספר. העיבוד, שעליו אחראית מולי סמית מלצר (שברזומה שלה אפשר למצוא את "כתום זה השחור החדש" ו"חסרי בושה"), הגם שהוא מצולם היטב ומשוחק לעילא ברוב המקרים, מתקדם לאיטו לאורך שרשרת של אירועים אומללים, חלקם נובעים משיקול דעתה המוטעה של אלכס, חלקם תולדה של העוני העגום שהיא מנסה לשרוד בתוכו. זה לוקח ארבעה פרקים עד שהצופה זוכה לאיזו הבלחה של נחת, של תחושה שהנה, משהו עומד להתקדם בכיוון הנכון. לא פעם החיים מעניקים לאלכס סוכריה ואז גוזלים אותה ממנה, וכשבסיפור מעורבת גם ילדה קטנה - הסיטואציה קורעת לב פי כמה. מאחר ורובנו צופים בסדרות כדי לברוח, לנקות את הראש, לחוש התעלות רגשית מבלי להסתכן או ליהנות מסוף-טוב אופטימי, הצפייה ב"עוזרת בית" היא בחלק לא קטן מהזמן מתישה ובלתי מתגמלת.
לזכותה של קוואלי יאמר שהיא מצליחה לזגזג בין מצבי הרוח של הסדרה והופכת את אלכס לדמות שאפשר להזדהות איתה ולחבב אותה. קווי העלילה שהתווספו לספר – דמותה של האמא, שמקדואל מגלמת בהגזמה מטרידה (ולא בהכרח באשמתה), לא ממש מצליחה להתפתח לשום מקום. הגילויים של אלכס באשר למערכת היחסים של ההורים שלה, שמבהירה לה שהיא לא הראשונה במשפחה שסבלה מהתעללות - נוצרו מתוך רצון להעשיר את הנרטיב המקורי, אבל גולשים לא פעם למחוזות נדושים והופכים את הסדרה לדו-קוטבית בעצמה: לרגעים קומדיה שחורה ובועטת על עוני ולרגעים טרגדיה עצובה על מערכות יחסים משפחתיות. קוואלי (שבעקבות צירוף מקרים מוזר נפרדה השנה משיה לה-באף, שהואשם גם הוא בהתעללות בבנות הזוג שלו) נושאת על גבה את הדמות שלה בכישרון ובדייקנות, ומצליחה להעביר לצופה את הצורך האמהי הדוחק להעניק לצאצאית שלה ביטחון ויציבות.
הספר של לנד, שחלק גדול ממנו הוא טינופים על תוכניות הסעד של ארצות הברית והאופן שבו הן מקשות על הנזקקים להיעזר בהן או להיחלץ מהעוני באמצעות השכלה, מספר סיפור עגום וריאליסטי על חיים בעוני, סיפור שלעיתים נדירות זוכה לדוברים רהוטים ויצירתיים כל כך. "עוזרת בית" שומרת על הקו הריאליסטי ולא חוסכת באמצעים כדי להעביר את הזוועה (לאורך הפרקים מופיעים סכומי הכסף שאלכס מרוויחה או מוציאה בצידי המסך בהלימה עם התסריט). לפעמים הריאליזם והתקווה שהיא מחלקת בקמצנות הופכים את הצפייה למאתגרת, ואין ספק שהיא הייתה רק מרוויחה מקיצוץ של שלוש-ארבע שעות, אבל "עוזרת בית" היא עדיין סדרה מעוררת מחשבה ויוצאת דופן בנוף הטלוויזיה.
