יהיה זה מגוחך לצפות ש"מופאסה: מלך האריות" (Mufasa: The Lion King) ינסה להיות דבר אחר ממה שהוא – מוצר תאגידי נלווה ששואף לישר קו עם ההכנסות של קודמיו. מה שהפתיע הוא שלמלאכת הבימוי של סרט אנימציה בתקציב של 250 מיליון דולר גויס בארי ג'נקינס, במאי מוערך שהדרמות הרומנטיות שלו התמקדו עד כה בהוויה אפרו-אמריקאית.
"מופאסה: מלך האריות" - טריילר
(באדיבות פורום פילם)
סרט הביכורים של ג'נקינס "תרופה למלנכוליה" (2008) היה מעין "אחרי הזריחה" אפרו-אמריקאי שבו הזוג המתאהב מבקר, בין השאר, במוזיאון הפזורה האפריקאית בסן-פרנסיסקו. "אור ירח" (2016), במעבר מילדות לבגרות ובחיים בצל פשע של קוויר אפרו-אמריקאי. הייתה זו פעם הראשונה (ובינתיים גם האחרונה) שבמאי אפרו-אמריקאי זכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. ב"סיפורו של רחוב ביל" (2018) זוג אפרו-אמריקאי בניו-יורק של שנות ה-70 מתמודד עם מזימתו של שוטר לבן להפליל את הגבר באונס. וישנה גם המיני-סדרה בת עשרת הפרקים "מחתרת המסילה" (2021) על נתיבי ההברחה של עבדים בתחילת המאה ה-19, ושכללה לא מעט סצנות של אלימות מחרידה. על הבימוי שלה ג'נקינס זכה בפרס האמי. איך כל סרטי הלייב-אקשן המאוד לא קלילים, וסדרת תקופת העבדות המוערכת, מובילים להפקת אנימציית CGI לכל המשפחה שעוסקת בסיפור המקור של מופאסה, אביו של סימבה?
הם לא. וג'נקינס, שכבר ארבע שנים חוטף ביקורות שמפקפקות ביושרה האמנותית שלו, נשבר בישורת האחרונה. בראיון מתחילת דצמבר הוא התלונן על ההטרדות הבלתי-פוסקות שאותן הוא סופג בגלל "הסרט המזוין הזה". מותש מעמדת התגוננות מתמדת, לא רק על כך שעבר מקולנוע בעל מצפון חברתי-פוליטי למוצר תאגידי, אלא גם על השינוי הבלתי נמנע מאסתטיקה חושנית-פיזית לפיקסלים הקרים. גם בלי תוספת האסוציאציות של הכפפה גזעית לבוס, לא מעט מתחסדים ו"שוחרי הטוב" ברשתות החברתיות החליטו שהם צריכים להיות השוט שיחזיר את ג'נקינס למוטב.
מבחינה סגנונית הוכנסו שני שינויים ביחס לפוטו-ריאליזם המוחלט של ג'ון פאברו. בעוד פני האריות של הסרט הקודם זכו למימיקה מוגבלת שנצמדת לפיזיונומיה הטבעית שלהם, פניהם בסרטו של ג'נקינס יותר אקספרסיביים. בנוסף, ג'נקינס שואף להשתמש במספר רב של שוטים ארוכים, בעיקר בתנועות המלוות ריצה על פני הסוואנה האפריקאית (דבר שבהחלט תורם לחוויית הצפייה לאלו שיחליטו לראות את הסרט בתלת-ממד). שוטים ארוכים הן צורה קצת יותר מאתגרת להעברת מידע סיפורי, שקל יותר להנגיש אותו באמצעות עריכה. לא צריך להפריז במידת הייחודיות הסגנונית. אלו שינויים מורגשים אך בחשבון אחרון - מינוריים.
4 צפייה בגלריה
האמן ביקש להרוויח כמה דולרים! ערפו את ראשו! מתוך "מופאסה: מלך האריות"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
ג'נקינס הודה שכל צורת העבודה על הפקת אנימציית מחשב ענקית "היא לא הקטע שלי" ושהוא "רוצה לחזור ולעבוד בדרך אחרת שבה הכל נמצא שם פיזית". אחרי כמה ימים, וכמה שיחות עצבניות מהבוסים בדיסני, הוא ניסה לעשות בקרת נזקים. כאן הוא כבר מצא קשרים לעבודותיו הקודמות ואפילו לחייו שלו. ההפרדה של גור אריות צעיר מהוריו, העיסוק של הסרט בהורות טובה ורעה, ובשאלות של "תורשה מול סביבה" כפי שהן מתקיימות, למשל, ב"אור ירח". כמו שאמר הרצל "אם רוצים – אין זו אגדה", וגם ג'נקינס נותן את ליטרת היח"צ לה הוא מחויב.
העלילה עוסקת בדרמת היחסים בין גור האריות מופאסה (ארון פייר) וטאקה (קלווין האריסון הבן), מי שעתיד להיות סקאר. מופאסה הגור נותק מהוריו במהלך שיטפון, ונסחף הרחק מהם. הוא ניצל על ידי הגור טאקה שהוא יורש העצר המיועד של להקת אריות שמונהגת על-ידי אובאסי (לני ג'יימס). על פי חוקי הטבע מופאסה היה אמור להיטרף, ואובאסי מפגין כלפיו לא מעט עויינות, אבל טאקה הנלהב שתמיד רצה אח, ואשה (טנדי ניוטון) אימו של טאקה שפורשת עליו את חסותה, מאפשרים למופאסה להישאר בלהקה. בגלל שהוא מוגלה לחברת הלביאות, הוא מפתח כישורי צייד שחסרים לזכרים שעתידים לשרת אותו בדרכו להנהגה.
הלהקה של אובאסי מותקפת על ידי להקת אריות לבנים שמונהגת ע"י סיירוס (מאדס מיקלסן). לא ניתן להתעלם מהסאבטקסט הגזעי שבו אריות "רגילים" (בקולות שחקנים אפרו-אמריקאיים) מותקפים ע"י אריות לבנים עם מזימות השתלטות על הטריטוריה והכפפה אלימה. אירועים אלו מספקים את המניע להפרדת מופאסה ו-טאקה מהלהקה, והחלק השני של העלילה שבו תתגבש חבורה שתכלול גם את סארבי (טיפאני מון) – מי שעתידה להיות בת הזוג של מופאסה, את ראפיקי (ג'ון קאני) קוף המנדריל השמאן, ואת זאזו, ציפור הטוקוס אדומת-המקור (הפעם בקולו של פרסטון ניימן). יחד הם עושים דרכם אל אזור השפע שעליו מדובר כ"הארץ המובטחת". לאור מה שאנו יודעים על הדמויות ב"מלך האריות", ניתן לנחש מה יהיו המהלכים העלילתיים העיקרים של הסרט.
סיפור המקור של מופאסה נתפס, ככול הנראה, כדרמטי מדי. הפיתרון הוא סיפור מסגרת שבו גורת האריות קיארה (בלו אייבי קרטר – בתה של ביונסה), הבת של סימבה (דונלד גלובר) ונאלה (ביונסה), נזקקת להשגחה כאשר הוריה עוזבים את הלהקה לתקופת התבודדות שבסופה יהיה לה אח. רפיקי מעסיק את קיארה בכך שהוא מספר לה את סיפור המקור של סבא שלה, כשמהצד חזיר היבלות פומבה (סת' רוגן) והסורקיטה טימון (בילי אייכנר) מפזרים התחכמויות מטא על הסיפור. כל זה מאפשר להכיל את האירועים בסיפור המרכזי: לנטרל קצת את העוקץ הדרמטי, להתייחס למשמעות של הסיפור שהולך ומתפתח בדרך שמתווכת אותו למאזינה הצעירה (ולילדים באולם הקולנוע). זה גם משרת את האלמנטים של מיתולוגיה בין-דורית בואכה גלומים מיסטיים של פני אריות בשמים.
ברמה הרעיונית ניכר ניסיון להתמודד עם הקושי שיוצרות דמויות שמשויכות לעולם ערכים של שושלת מלכותית, מול הערכים הדמוקרטיים הראויים. חלק מחריקות של התסריט קיים בצורך ליישב את שני אלו. מהותית יותר היא התחושה שהסרט נע לעבר נקודות ידועות מראש, ועושה זאת בדרך שמעוררת מידה הולכת ופוחתת של עניין ככול שהסרט עובר למחציתו השניה. השירים של לין-מנואל מירנדה לא נשמעים בהאזנה ראשונה כמו מיטב עבודתו, אבל, מצד שני, מי היה מאמין ש-We Don't Talk About Bruno מ"אנקאנטו" יתפוס כל כך חזק. האנימציה מושקעת ומורכבת מבחינה טכנית, ואין ספק שכמות יוצאת-דופן של אנשים מוכשרים עבדו עליה. אבל, בסופו של דבר, יש תחושת פער בין המערכת האדירה והמידה המוגבלת של הנאה שהסרט מעניק. כל זה כמובן כלל לא משנה, כי הדבר היחידי שחשוב להנהלת דיסני ולבעלי המניות הוא "כמה כסף זה יעשה?".
