כל עצם בגוף, כולל כאלה שלא ידעתי על קיומן, צעקו עליי לא להתקרב ל"האחרונים מבינינו". למה לעולל את זה לנפש שעוד לא התאוששה מהעונה המי-זוכר בכלל שבה פרשתי סופית מ"המתים המהלכים", שלא לדבר על עונה שלוש של "הקורונה: החיסון בדרך". גם ההתבססות על משחק וידאו, מבריק ופורץ דרך ככל שתואר על ידי מי שמבינים בתחום (החתום מעלה פרש ב-Tekken), לא בדיוק עשה חשק: ההיסטוריה הקרובה והרחוקה מלמדת שהסיכוי להצליח להעביר את חוויית המשחק לטלוויזיה באופן שיכבד את המקור ואת העיבוד שואף לאפשרות שאיתמר בן גביר יגמור הצהרה לתקשורת בלי להגיד "אנרכיסטים".
אבל אז הגיע פרק הבכורה של פרויקט הדגל של HBO לעונת החורף. והוא אכן נראה כמו מוצר שגוף השידור המוביל בעולם שפך עליו את כל מה שיש לו. אבל מעבר לזה, מה שבלט בסדרה כבר מהדקות הראשונות זאת הגישה שעוצרת לבדוק לא רק מה יהפוך את הסדרה ללהיט, אלא גם מה היא צריכה כדי לחולל מהפכה של ממש בז'אנר שלא קרה בו הרבה מאז ש"המתים המהלכים" התפוצצה, כמו גם איך מתאימים אותה לעולם שנמצא ממש עכשיו בתחושה של טלטלה רצינית, שלא הייתה שם כשמשחק הווידאו ראה אור ב-2013.
לכתבות נוספות בנושא:
ושם, בפרטים שהם גלויים וגם סמויים מן העין, נמצא המפתח להיותה של "האחרונים מבינינו", ששודרה בארץ ב-HOT, yes וסלקום TV, אחת מהיצירות המרשימות שנראו על המסך בשנים האחרונות. היא בוודאי הרבה יותר נגישה - אך לא פחות תובענית - מסדרות וסרטים אחרים שעסקו בנושאים דומים. זה לא שהעצמות לא שואלות לפחות פעמיים בכל פרק, "תגיד, מה עשינו לך רע?"; אבל בתום העונה הראשונה אפשר לומר שגם טלוויזיה חרדתית היא אמנות ו"האחרונים מבינינו" היא "הצעקה" של מונק.
נקודת המוצא של "האחרונים מביננו" גורמת לכל דבר שמייאש אתכם - המצב הפוליטי, הכדורגל הישראלי, ינון מגל - להישמע אופטימי: כ-20 שנה אחרי "יום ההתפרצות", שבו בני אדם החלו להידבק בפטרייה שהפכה אותם ליצורים רצחניים (שגם נראים כמו הדבר הכי מבעית שניתן לדמיין), אלה שהצליחו להימלט מגורל כה אכזר נמצאים באזורים מבודדים ונתונים תחת משטר צבאי. והיכן שיש דיכוי תמיד יהיו מופעים של התנגדות, לצד תוצרי לוואי כגון מבריחי סחורה וכדומה.
וזה הרגע שבו מופיע ג'ואל (פדרו פסקל, "המנדלוריאן", "משחקי הכס", "נרקוס"), מבריח מיומן שכבר מזמן מחק מהלקסיקון שלו את הביטוי "שמחת חיים". בדרך לא דרך נקרית בדרכו אלי (בלה רמזי, "משחקי הכס"), ילדה עם פה גדול בהרבה מסך שנותיה, שמחזיקה בסוד שהופך אותה מסתם מתבגרת מעצבנת לנכס שאין לו תחליף: היא נדבקה בפטרייה אבל לא עברה את השינוי, כלומר ייתכן שבגופה מסתתר הפתרון לסוף העולם. ג'ואל, שבא לו להיות בייביסיטר בערך כמו שבא לכם לעשות רילוקיישן לסוריה, מקבל על עצמו את המשימה להבריח את אלי למקום שבו עוד ניתן יהיה להפיק ממנה חיסון נגד התופעה הביולוגית שמשמידה את האנושות. בדרך הם צריכים להתמודד עם מכשולים פעוטים כגון שודדים, אנשים שלא אכלו שנתיים וכמובן יצורים שניזונים מבשר אדם, והם לא מהסוג ששואל בנימוס אם מותר לקחת ביס.
על פניו, אין חידושים גדולים בסיפור המרכזי. התמות הקבועות של הז'אנר מחתימות כרטיס: בני אדם יכולים להיות לא פחות גרועים ממפלצות, חסד הוא משאב נדיר יותר ממזון, ודילמות מוסריות הן עסק יומיומי, מתיש וכפוי טובה. גם העובדה שהמוות בעולם כזה הוא אירוע מתמשך מוכרת מיצירות זומבים למיניהן, אם כי "האחרונים מבינינו" מציגה תרחיש מזעזע אפילו יותר: הנגע שומר את הכוח הפיזי של הגוף עליו הוא השתלט, ויוצר מחיקה טוטאלית של האישיות לטובת קידום מטרה אחת ויחידה: חיסול. לא רק שאין טעם לתקשר עם אדם נגוע, גם אין ממש זמן.
לאורך הסדרה קשה שלא לחשוב, מה מייצגת האלימות הביולוגית שאותה הגה יוצר המשחק, ניל דרוקמן, שגם אחראי לסדרה לצד קרייג מאזין ("צ'רנוביל"). האם, למשל, זאת היכולת של הרשתות החברתיות לנטרל חשיבה עצמאית, ובכך לחסל את היכולת לתקשר עם מי שלא נמצא בקבוצה שלנו? ואולי זה עוד יותר מסריט כי עדיין אין פתרון למחלות כמו דמנציה ואלצהיימר, ו"האחרונים מבינינו" מהווה ייצוג קיצוני של הטרגדיה שבה אדם אהוב נמצא מולך אבל בעצם כבר אין לו שום זכר, ותכף גם לך לא יהיה.
אבל הגדולה של "האחרונים מבינינו" טמונה בקיום שבו המוות נוכח בכל פינה אך הוא בפירוש לא חזות הכול. זה מתבטא, בראש ובראשונה, בבחירה הבוגרת להימנע מאינפלציה חסרת אבחנה בסצנות אלימות. היכן ש"המתים המהלכים" הקפידה על חידושים והמצאות בתחום שליפת המעיים, "האחרונים מבינינו" יודעת מתי עדיף שלא לא לטבוע בגרפיות ולפעמים להימנע מרגע המוות עצמו, כדי לנצל עד תום את הכוח של הבעת פנים חזקה או משפט שאומר הרבה יותר מאשר עוד אימג' של כדור בראש.
ואכן, המבע הנפלא של פסקל והכריזמה האדירה של רמזי הופכים את מערכת היחסים בין ג'ואל ואלי לסיפור חריג בעוצמתו. הוא נרקם על ידי דרוקמן ומאזין ביד אמן, על מנת לשקף את הכמיהה האנושית לקשרים רגשיים בכל זמן ובכל מקום. גם הפרק השלישי והמופתי, שבו כיכבו ניק אופרמן ("מחלקת גנים ונוף") ומוריי בארטלט ("הלוטוס הלבן", "ברוכים הבאים לצ'יפנדיילס"), נוגע בשאלה איזה חיים ראוי לחיות בעולם כזה ומה המחיר שצריך לשלם כדי להשיג אותם. כל דמות שנקרית בדרכם של אלי וג'ואל מסמנת להם עוד נקודת ציון בדרך להכרה בדברים שהם עצמם ניסו להדחיק כדי לשרוד: אצל ג'ואל זה הצורך בהסרת החומות שהוקמו בצל טרגדיה משפחתית, ואצל אלי זו ההבנה שהאטיטיוד חסר הפחד שלה לא יעלים את הכעס והבעתה שנאגרו אצלה עמוק בפנים כמי שנולדה וגדלה בעולם נטול תקווה וחלום.
בין אם זה במפגש עם קהילת מורדים תאבת נקם או היתקלות בכת שאותה מוביל מנהיג קריפי להחריד, ג'ואל ואלי מהווים ייצוג אמין, משכנע ואפילו סוחף של גיבורים לא מושלמים בלשון המעטה, שבנסיבות שרירותיות לגמרי נגזר עליהם למלא ייעוד שאין להם שום רצון בו. ובהתאם לחזון הנועז והמקורי של המשחק, גם הסדרה כופה על הצופים והצופות התפתחויות שאולי הם לא היו רוצים להגיע אליהן אם זה היה תלוי רק בהם. בפרק האחרון מתברר שהמעבר למסך לא נועד לשם קיצורי דרך וגם לא כדי לצ'פר את מי שהחזיקו מעמד. קצת כמו הפטרייה האימתנית, הסדרה חודרת למוח ונשארת שם באופן מדכא ומטריד, רק בהבדל אחד חשוב: אי אפשר להיכנס ל"האחרונים מבינינו" מבלי לצאת ממנה הרבה יותר אנושיים.