נכון, אנחנו רק בספטמבר, וטקס האוסקר עומד להתקיים רק בעוד חצי שנה, אבל בעיני רוב האורחים בפסטיבל הקולנוע בטורונטו, אפשר כבר לשים פתק בתוך מעטפה ועליו שם הסרט הזוכה. לא צריך להיות אמן חושים או קוסם כדי לחזות שברגע האמת מעל במת פרסי האקדמיה, יעמדו צמד כוכבים בחליפה ובשמלת ערב, יפתחו את המעטפה החתומה, יקראו אותה, ויכריזו: "והאוסקר הולך ל…'הפייבלמנים'" של סטיבן ספילברג. אפשר לוותר אפילו על דראם-רול או השהייה מתוחה שתמיד נמתחת יותר מדי, כבר עכשיו. בעיני לפחות, אחרי צפייה באוטוביוגרפיה המרגשת של הבמאי המהולל, די ברור למי יילך הפסלון המוזהב. אם לא בגלל איכויותיו הקולנועיות, אז כמחווה לאחד מטובי בניה של הוליווד, שפתאום בגיל 75 נזכר להיות נוסטלגי.
"הפייבלמנים" - טריילר
מסתבר שאפילו ספילברג, שקטע אלפי פעמים את רצף הצילומים בהפקותיו בקריאת "קאט", לא יודע איך לעצור את הזמן. אפילו לא להשהות אותו. ככל הנראה, בגילו המתקדם הוא מבין זאת, כמו כולנו. בניגוד לרובנו, כשיגיע המאה ועשרים, הוא יותיר אחריו מורשת יוצאת דופן: רגעים שקפאו בזמן על המסך והשתלבו בזיכרון הפרטי והקולקטיבי שלנו: מ"מלתעות", דרך סרטי "אינדיאנה ג'ונס", "אי.טי: חבר מכוכב אחר", "רשימת שינדלר", "להציל את טוראי ראיין", "דו"ח מיוחד" ועד לגרסה שלו ל"סיפור הפרברים" - יותר מחמישים סרטים שיצר לאורך הקריירה הרשמית כקולנוען מקצוען מתחילת שנות ה-70 ועד היום. אבל ב"הפייבלמנים" חוזר לשנים הראשונות בחייו של הבמאי, כשסרטים היו מבחינתו בגדר חלום ילדות, איפשהו על הרצף שבין משאלת-לב לתחביב. עכשיו ממרום גילו, ספילברג מוצא עניין גדול ומלא תשוקה בחלק זה של חייו, שלא הכרנו, אבל שהוא מן הסתם מעולם לא שכח. באמצעות המיומנות הנודעת שלו, הדמיון המפותח, ושחקנים נהדרים שמתמסרים עד כלות לתפקידיהם, הוא מתבונן לאחור לעברו, עת היה ילד בניו ג'רזי, נער באריזונה ובחור צעיר בצפון קליפורניה. משחזר את חוויות ההתבגרות, מחולל מחדש את המשברים האישיים בחייו שלו, ומשלב את זכרונותיו בזיכרון שלנו - כסרט.
עוד בפסטיבל טורונטו:
הצומת בה נפגשים ספילברג הילד, הוריו והקולנוע מגיעה כבר בתחילת המסע ומסומנת בסצנה הראשונה של "הפייבלמנים" שמתרחשת מחוץ לבית קולנוע בניו ג'רזי ב-1952. סם פייבלמן בן השש עומד לצפות בסרט הראשון שלו, "ההצגה הגדולה בתבל" של ססיל בי. דה מיל. וניכר שהוא חושש. הוריו, אבא ברט (פול דנו) ואמא מיצי (מישל וויליאמס), מרגיעים אותו. "תזכור שזה רק קרן אור על מסך שחור", מסביר לו אביו. כשסמי חוזה בפלא שמתחולל לנגד עיניו, שכולל בין השאר סצנת התנגשות בין קטר למכונית, הוא נשאב כל כולו למראות והקולות, משחזר אותם בדמיונותו ובחלומותיו ומפתח חיבה לרכבות צעצוע. ארבעים שנה לאחר מכן, עם קץ עידן התמימות, אלו ישובו כסיוט ביצירת המופת שלו "רשימת שינדלר", אבל בשלב זה מדובר בהנעה לחלומות שלו. חלומות שהוא לומד לתעד באמצעות המצלמה הביתית של אביו. אלו הצעדים הראשון של סמי כיוצר סרטים, והוא מתמיד בהם עם הפקות שהוא מארגן עם אחיותיו הקטנות במטבח, בחדר השינה, בארון הבגדים. בינתיים, ברט מקבל הצעה לעבור לאריזונה כדי להצטרף למפעל של ג'נרל אלקטריק, והוא נודד מערבה עם אשתו, ילדיו וגם חברו הטוב ביותר ושותפו לעבודה בני (סת' רוגן).
באריזונה אנחנו מתעדכנים במעלליו של סמי שכבר הפך לנער. הוא מטפח את מיומנויותיו בעשייה קולנועית, ויוצר סרטים קצרים עבור שבט הצופים שלו, ועבור בית הספר והמשפחה, וגם סתם בשביל הכיף. למרות שההורים גאים בו על כשרונו, אביו ממשיך להבהיר כי בניגוד לעבודתו כמהנדס, קולנוע זה לא תחום עיסוק רציני ומדובר בתחביב. דווקא אמו הפסנתרנית מעודדת אותו ללכת אחרי הלב. למרות המתחים הללו, שעולים גם במשפחות הכי טובות, יהודיות או לא, היחסים בין הפייבלמנים מאוזנים ויציבים פחות או יותר על פניו, אלא שמתחת לפני השטח יש סוד שמאיים להרחיב את עולמו של סמי ועלול לפרק את המשפחה. סוד שסמי נחשף אליו דרך עדשת המצלמה, סוד שבסופו של דבר ידחוף את ברט ומיצי להחליט לעזוב את אריזונה ולהתמקם מחדש בצפון קליפורניה. סמי, שהחליט לקחת הפסקה כפויה מקולנוע, חווה בריונות, התעללות על רקע אנטישמי, וגם אהבה. עם גויה. כל זאת כשברקע יחסי האהבה, שנאה, בינו לבין המצלמה.
הקריירה של ספילברג מגוונת וארוכה כל כך, אבל כמעט תמיד הסיפורים שבחר לחולל על המסך היו מנקודת מבט צעירה ורעננה, שאפתנית ומלאת תושיה ומקוריות. כך היה בימים הבתוליים של פריצת הדרך עם להיטים שוברי קופות כמו "מלתעות" (1975), "אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה" (1981) ו"אי.טי: חבר מכוכב אחר" (1982), סרטי מדע בדיוני ופנטזיה כמו "אינטלגנציה מלאכותית" (2001), "דו"ח מיוחד" (2002) או "העי"ג" (2006), ואפילו בדרמות היסטוריות מלאות מעוף כמו "רשימת שינדלר" (1993), "להציל את טוראי ריאן" (1998) ו"מינכן" (2005). לעתים סרטיו מרגישים כמו צעצועים משוכללים בידיו של ילד מגודל שמסרב להתבגר. וכך גם "הפייבלמנים", סרט שהוא גם דרמה היסטורית, אבל כזו שמתבוננת להיסטוריה האישית והמשפחתית שלו, בתקופה שקדמה להיותו קולנוען. הסרט העדין, הנפלא והמרגש הזה צולל כל כולו לסיפור האהבה שלו עם הקולנוע, כשילוב של אמנות וטכנולוגיה, תמה שמשתלבת כמעט בטבעיות בחוויה המשפחה היהודית שלו בצל אב ממציא גאון ואם רגשית ומלאה באהבה.
ספילברג מביא איתו ל"פייבלמנים" שילוב של רגישות וביטחון עצמי כמעט מופרז, שאפתנות ומרץ וגם ניסיון ומיומנות כבמאי. הוא נהנה גם מהופעות מצוינות של וויליאמס ודנו שצפויים לקבל מועמדות לפרסי האוסקר כשחקני משנה. אבל גם הם הוותיקים מחווירים ביחס לתגלית גבריאל לאבל בן ה-19 שמגלם את הנער סמי פייבלמן, ומביא המון לב לתפקיד. ספילברג והתסריטאי השותף שלו טוני קושנר מביאים המון רגש לסיפור ויש כל כך הרבה רגעים אנושיים נוגעים ללב, במיוחד בכל הנוגע לתהליך ההתפוררות של המשפחה. לא מעט מוטיבים יהודיים משתלבים בסרט ולרוב מעלים חיוך. בכמה מקרה החיוך הופך לצחוק מתגלגל, כמו בסצנה בה מגלם ג'אד הירש את דוד בוריס התזזיתי שהגיע לנחם אבלים. או בהופעת האורח של הבמאי דייויד לינץ' בתפקיד אחד מהנפילים הגדולים בתולדות הקולנוע האמריקני שנקרה בדרכו של סמי.
ויש גם רגע מיוחד אחד, מבריק כפי שהוא משעשע, בה חוזה ספילברג את הפקתו העתידית של סרט על רקע ההתעללות שסמי עובר בתיכון. האם אפשר לראות ב"הפייבלמנים" סגירת מעגל שאולי תביא בהמשך לפרישה? "הסרט הזה לא נוצר בגלל שאני עומד לפרוש, כשירת הברבור שלי. אל תאמינו לכל זה", אמר לקהל אחרי סיום הקרנת הבכורה בטורונטו. הוריו לא היו שם כדי לצפות בבני דמותם על המסך. אביו ארנולד ספילברג הלך לעולמו לפני שנתיים בגיל 103, אמו לאה אדלר נפטרה לפני חמש שנים בגיל 97. בהתחשב בגילם המופלג, מותר להניח שלפני הבמאי המהולל יש עוד שנים רבות של עבודה פורה והצלחה. גם בסטנדרטים הגבוהים שלו, "הפייבלמנים" הוא אחת היצירות המוצלחות והמרגשות של ספילברג. יש בה שילוב עדין של כל טווח הרגשות האנושיים שיתחברו לכל צופה, ולא פחות חשוב - האדרת האהבה לקולנוע וקריצות למורשת של הוליווד, וזה בעיקר יתחבר לרוב רובם של חברי האקדמיה בבואם לבחור את הסרט הטוב ביותר.
