כשמסביב משתוללת האלימות, אנחנו נעשים ערניים ובוחנים בחשדנות כל עובר אורח וכל חפץ מופקר. אנחנו מקווים לחמוק מהאכזריות המאיימת להשחית את גופנו. חלקנו מעדיפים להתבצר בבית, מאחורי סורג ובריח, ומתפללים ששום טיל לא יינחת על הגג ושום פורץ לא ידפוק בדלת. האימה מפני פגיעת האויב בגופנו, השברירי ובר החלוף, באה לידי ביטוי בשלל סיוטים ותרחישי בלהה. בחרדה כמו בחרדה, אין דבר כזה שאין דבר כזה, ולא משנה אם אנחנו יושבים במזרח התיכון או באירופה. בימים האחרונים, בין שלל הדיווחים השונים והמזעזעים מהארץ ומהעולם, בין הקברים המאולתרים והקריאות לנקמה, שבה והפציעה לרגע סכנה חדשה-ישנה, המוכרת לנו מקדמת דנא: סכנת ההרעלה.
תחילה הגיעו הדיווחים – בעיתונים מרכזיים ובעלי מוניטין – שהאוליגרך הרוסי רומן אברמוביץ' ושני בכירים אוקראינים מצוות המשא ומתן להפסקת האש עם רוסיה, סובלים מתופעות מדאיגות שלפי חשדם נגרמו מהרעלה, בעקבות פגישה שהתקיימה בקייב. התסמינים כללו עיניים אדומות ודומעות וקילופי עור בפנים ובידיים. אברמוביץ', כך דיווחו, אף איבד את ראייתו באופן זמני. מספר שעות לאחר הפרסום, סתר אותו גורם אמריקני רשמי, שהצהיר כי ישנה סבירות גבוהה שמקור התופעות ב"גורם סביבתי" ולא בהרעלה. לא חלפו יותר משבועיים, ואל הכותרות הגיעו סיפורים מהכיוון הפוך, גם כן בעיתונים מהימנים. הפעם נטען כי מאות חיילים רוסים הורעלו וכמה מהם אף מתו, לאחר שקיבלו ארוחות, דברי מתיקה ואלכוהול מאזרחים אוקראינים באזור חרקיב. במקרה הזה, הסיפור טרם הופרך על ידי גורם מוסמך. הרעלה כאקט של לחימה אזרחית.
בעוד עינינו נשואות לאוקראינה, גם אצלנו הדם חזר לשטוף את הרחובות. גל הטרור המבעית, שמאיים להתנפח לממדי אינתיפאדת היחידים של 2016-2015, דחק הצידה באופן כמעט מוחלט את הדיווחים על הנעשה במקומות שאינם כאן. אחרי השאלה "מה שלומך?" מגיעה כעת, בפעם המי יודע כמה בתולדותינו, השאלה "איפה היית בזמן הפיגוע?" בסוף השיחה, האיחול "יום טוב" מתחלף ב"שמור על עצמך".
עוד איי תעתוע:
בתוך המצב החדש הזה, גם ידיעות שכלל אינן קשורות למצב הביטחוני, מקבלות תפנית בלתי צפויה. כשגבר בן 50 שתה בסניף ארומה ברעננה כוס עם שיירי ממיס שומנים ואושפז במצב קשה, המגיבים ברשתות החברתיות מיהרו לקבוע כי מדובר בהרעלה מכוונת. לא אחד, לא שניים אלא עשרות ואולי אף מאות קוראים. כראוי למומחים מטעם עצמם, איש מהם לא חיכה להוכחות או לממצאים. בינתיים הדרמה שככה, העובד אמר בחקירתו כי חשב שמדובר במים וכעת כבר ברור למדי שמדובר בתאונה מצערת, כמו זו שקרתה במסעדת ג'ירף בתל אביב בשנת 2017. בצוק העתים, הפחד צובע הכול בגווניו הבוערים, וכופה את הזעם על ההיגיון.
סכסוכים (מדיניים, אתניים, לאומיים או דתיים) והרעלות נקשרים זה לזה בשתי דרכים לפחות: ראשית, לפעמים נעשה שימוש בהרעלה ככלי נשק לכל דבר ועניין. שנית, ובאופן נפוץ יותר, על רקע העימותים נפוצות שמועות וקונספירציות על הרעלה, שמתפשטות חיש מהר בחזית ובעורף. אנחנו מכירים, לדוגמה, את עלילות הדם על היהודים "מרעילי הבארות", שנפוצו בימי הביניים והביאו לפרוץ פוגרומים. בעדויות שליקט הסופר והפולקלוריסט ש. אנ-סקי ברחבי מזרח אירופה בזמן מלחמת העולם הראשונה, הוא מספר על שמועה כזו: "שישה יהודים היו קבלנים ומספקים שיבולת שועל לצבא. אך טעמו הסוסים משבולת השועל נפלו כרגע פגרים מתים. היהודים הושמו במאסר ויצא משפטם למיתה. חמישה מהם תלו, את השישי תפשו באיחור זמן קצת וביום השני הביאוהו לתלותו על העץ". היהודי מפנה את כוחות השיטור אל הפריץ, שמוצאים אצלו שבולת שועל מורעלת ומוציאים אותו להרוג. היהודי משתחרר ושב לענייניו.
ההיסטוריה מספקת לנו אינספור דוגמאות נוספות. מחקר שנערך לפני כ-30 שנה והתמקד ביפן של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, סקר עלילות שהאשימו את בני המיעוט הקוריאני בניסיונות הרעלה והראה כי מדובר בתופעה של ממש. למעשה, סיפורים דומים אפשר למצוא בכל יבשת, כמעט בכל תקופה. ולא רק זאת, במקרים רבים היא מתגלה כהדדית – הצדדים השונים חושדים זה בזה, ולא חשוב מיהו החזק או החלש, המתקיף או המותקף, השולט או הנשלט. יש גם דוגמה מקומית: פלסטינים מאזור בית לחם, שהיו ילדים בזמן מלחמת ששת הימים, מספרים כי פגשו חיילים ישראלים שחילקו להם מזון, אך הוריהם אסרו עליהם לטעום ממנו. בתמונת ראי, חיילי צה"ל מספרים כי שתו מים רק ממכליות שהובאו עימם, כיוון שפחדו לשתות מים מזוהמים או מורעלים.
אבותינו הקדמונים השתמשו בקמיעות, פסלי אליל וחפצים ייחודים כדי להישמר מפני הרעלות. עמים באסיה סיפרו על כלים העשויים מחומרים מיוחדים (למשל, מקורות של עופות טרופיים), שנסדקים או משנים את צבעם בכל מגע עם רעל. באירופה האמינו שספלים עשויים אבני חן יכולים לשאוב את הרעל מתוך היין. היוונים השתמשו באחלמה כדי לנטרל את השפעתם של חומרים משכרים ועמים בסביבתם השתמשו בלשונות של דרקונים כדי להתגונן מפני ארס (הם לא ידעו שאלו בעצם שיניים של כרישים עתיקים). אולי גם נתקלתם בטענה שלפיה המנהג להשיק כוסות משקה נובע ממסורת קדומה, שבמסגרתה זרים מזגו יין זה לספלו של זה, כדי להוכיח את טוהר כוונותיהם. כיום, כשכבר ירד קרנה של ההרעלה כפרקטיקה של רצח, מרבית המנהגים האלה נדחקו לשוליים. אך את הפחד הקמאי שמישהו יבקש לפלוש אל תוך גופנו, אם רק נעז לפתוח את הפה, קשה הרבה יותר לעקור.
